טעם הזיכרון

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב

שלהי החורף, אך הרוחות עודן מנשבות ומידי פעם השמיים מתעננים ומעוררים את הרצון להתכרבל ולהתפנק עם מזון חם ומנחם. כל אלה מזכירים לי את השבתות אצל סבתי וסבי בתקופת ילדותי. למשפחתי, כמו לכל משפחה, היו את טקסי השבת שלה. אצלנו טקס השבת היה התייצבות בשבת לפני הצהריים בבגדי שבת בבית סבי וסבתי, שהיה על התפר בין השכונה שלנו לשלהם. כשנכנסנו לדירתם הריח המוכר, של הטשולנט, שנספג בכל חפץ, אחרי לילה שלם בו נח בתנור, גירה את בלוטות הריח והטעם. הניחוח נספג ונוכח בספות הסלון הישן, אך שמור כחדש, במזנון העץ הכבד המעוטר פיתוחים, בפסלי החרסינה והפורצלן ואגרטלי רוזנטל מלאים בזרי שושני בד ופלסטיק, אשר הונחו על מפיות סרוגות מעומלנות, לפי מיטב המסורת. סבי בחולצתו הלבנה, חזר מבית הכנסת שקט ומהורהר בעל הוד של שבת. שולחן האוכל הגדול, אשר בכל ימות השבוע עמוס קישוטים וניירת, חיכה ערוך ומוכן לקראת הארוחה. וסבתי ציפתה לנו ליד הדלת הפתוחה עם נשיקותיה המצלצלות ללחיינו ועם הניגון האידישאי של העברית השבורה בפיה.

Photo by Marat Gilyadzinov on Unsplash

מאז ומתמיד, שמעתי בדיחות על האיכות התפלה של האוכל ה"פולני", אבל לא הבנתי את הבדיחה הזו. זה לא האוכל שהכרתי. הטשולנט (כמו שאר המטעמים) של סבתי היה מפולפל ועשיר טעמים כמו טמפרמנט הנינג'ה שלה. הסיר העמוס והמהונדס שכבות על שכבות של טעמים, המתלכדים לשלמות. את טעמים אלה, סבתי שמרה לעצמה עד מותה. פעם, חשבתי לא פעם ביני לבין עצמי, הייתה הילה של יוקרה בשמירת מתכונים אישיים כסוד. במהלך השנים אימי ודודתי ניסו לשחזר את פאר היצירה הקולינרית, אך יצירותיהן זכו בתואר ה"דומה" או ה"קרוב מספיק, אבל זה לא זה". גם אני חוטאת מידי פעם בניסיונות לשחזר את הטשולנט המיתולוגי, אבל, זה אף פעם לא מגיע לטעם המדויק שמדגדג את זיכרון צהרי השבתות אצל סבא וסבתא.

הרבה דברים סבתי וסבי לקחו עימם לקבר. סודות ששמרו מתוך בחירתם האישית או חלקים מחייהם, שאוזנינו נסתמה מלשמוע. אחד מהדברים הייתה שפתם, האידיש. אידיש, כילדה נשמעה לי קופצנית ומצחיקה, שוברת שיניים, מביכה ולא הגיונית לאוזן. סבתי ניסתה לשכנע אותי ללמוד את שפתה ממנה, אבל אזני סירבה לרשום בזיכרוני ופי עיוות בכוונה את הנאמר. את אימי שמעתי מדברת אידיש רק עם הוריה במבטא ישראלי "כבד" כמו בכוונה. אמנם לא שמעתי מעולם דברי סלידה מפורשים מהשפה הזו, אך התחושה ריחפה באוויר: אידיש הייתה שפה של זקנים, מקועקעי אמות, לא מפה, גלותית. שפה מביכה, שצריך להעביר הלאה, כמו זיכרונות מסויטים ורעים. סירבתי ללמוד, ובדיעבד, אני מצטערת.

בתמונה: אחד מניסיונותי לשחזר את יצירת המופת של סבתא.

כל כך הרבה אבד. עולם ומלואו של תרבות עשירה, שנעלמה עם קהילות שנמחקו, ואינן. הדור השני והשלישי של אותם עולים מאירופה, ששרדו, סירבו להקשר לאותה תרבות. הדור הרביעי, איננו מכיר כבר את התרבות ההיא הרחוקה. התרבות של יוצאי פולין לא שונה מהתרבויות האחרות שהגיעו ארצה בראשיתה של המדינה. מנהגים, אשר נותרו מהם שלדים ממקורם המפואר, שפות, אשר ילדים מסרבים ללמוד, משום שרוצים להפוך לישראלים כמו כולם.

לפני כחודש נתקלתי במקרה בשיר מרגש של איש החינוך, המשורר והסופר אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול". שמוש, שהיה אמנם יליד סוריה, הפך עם עלייתו איש קיבוץ וצבר גאה, בשיר מתאר באופן ציורי כל כך את ניסיונותיה הנואשים של אימו בזקנתה לספר על חייה, על תרבותה ואמונותיה "קולה מתנגן כעוד, וכפות ידיה מבארות, צמידיה מצטלצלים..." והוא איננו פנוי לשמוע אותה, כולו "אוזן סתומה". קראתי את מילותיו וחשבתי על סבתי, אשר כל כך הרבה מעברה היה חתום בכספת פנימית, שלא הסכימה לפתוח כתיבת פנדורה נפשית, אך חלקים אחרים מתוכה שיתפה בנדיבות, ולא היה מי שרצה לשמוע. כולנו היינו עסוקים בשלנו. למזלי, בשנת חייה האחרונה, השתדלתי לשבת איתה לעיתים קרובות והקשבתי למה שהסכימה לספר. אני כבר הייתי בוגרת מספיק להבין, שזו הזדמנות שלא תחזור.

לכולנו ישנו סיפור משפחתי, שהוא חלק מהדי אן איי שלנו. סיפור שהוא חלק מאבני היסוד של האישיות שלנו. יגאל אלון בסיפרו "מסך של חול" כתב "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לדעתי, בקלות ניתן להפוך את המשפט ל- אדם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל (ונטול פשר) ועתידו לוט בערפל. אחת המתנות הגדולות שאנחנו נותנים לעצמנו ולהם היא להקשיב לסיפורי הורינו. אנחנו יכולים ללמוד דרך הסיפורים על האלמנטים והרעיונות, שעיצבו אותנו, כמשפחה וכאינדיווידואליים, להבין מה הניע ומניע את בחירותינו ומהן הטעויות, שעליהן אנחנו חוזרים ומשחזרים טעויות עבר. אחת המתנות שאנחנו יכולים לתת לדורות הבאים היא הסיפור שלנו האישי והמשפחתי ואת המסורות המשפחתיות, בכך להעניק להם את הכלים להבין מאיפה הם באו ולבחור עבור עצמם את המסלול הטוב ביותר לעתידם. וסבתות (או סבים), אל "תשבו" על מתכונים ושטעם הטשולנט, הטבית, המפרום או הסופריטו המשפחתי ישתמר לאורך הדורות במשפחתכם.

מי רוצה להיות צעיר לנצח?

     

תקופה עצובה עוברת עכשיו על ישובי הערבה, ואני מניחה שזו התחושה בכל הישובים בהם ותיקי הישוב מזדקנים, חולים והולכים לעולמם. הפרידות מחברים קרובים הולכות ומתרבות והעצב גדול על ההולכים, שעיצבו את פני הקהילה מאז הקמתה. הקהילות משתנות והעולם משתנה לאנשים שהיו שם כשהכל התחיל.

        התקופה הזו גורמת גם לי להתעמת עם רגשות שלי על מוות ואבדן של אנשים יקרים ועם האפשרות הקיימת והנוכחת של המוות. ברור לי שבחרתי נישה מקצועית בה המפגש עם סופיות ומוות הוא "חלק מהעבודה". אבדן של אנשים יקרים, שאני מלווה בצמתים משמעותיים וחולקת עימם רגשות, מחשבות ותקוות אישיים ביותר, הוא עניין שהשכל הישר צופה, אבל הרגש מכאיב לא פחות. אני לא יכולה שלא להרהר ולחשוב "האם באמת אפשר להתכונן לאפשרות הזו?".

        החברה המערבית ובוודאי הישראלית, מחזיקה חרדה עצומה סביב מוות. ילדים מורחקים מלוויות ואזכרות. לא מדברים על מוות או מכינים את האפשרות הזו. זיקנה, אשר היא הסמן העיקרי לסופיותם של החיים, אינה מקבלת יחס של עוד שלב התפתחותי בעל יתרונות וחסרונות, אלא כאל תופעה, אשר כדאי שתהיה מורחקת מעין הציבור הרחב לתוך קהילות סגורות- בתי חולים ובתי אבות שהם כמו "גני ילדים יוקרתיים". המילה זיקנה עצמה, "זוכה" תכופות בתקופתנו לכביסה מילולית והופכת ל"גיל הזהב", "הגיל השלישי והרביעי". חולי הוא דבר שמפחדים ממנו עד כי ישנם אנשים הנמנעים להבדק או להכנס לבתי חולים, פן יגלו משהו, חס וחלילה. גברים ונשים רבים, המגיעים לגילאי 40, מתחילים להסוות את סימני הגיל, לספור קמטים ושערות לבנות.

        אנחנו חיים בחברה שהמוות בה בגילאים צעירים נדיר מאוד והחיים נמשכים ונמשכים גם לפעמים כאשר הם כבר לא ממש חיים. ברקע נמצא האבדן הכואב והבלתי נתפס של כל כך הרבה משפחות בתקופת השואה. המחשבה על אבדן ומוות הפכה כל כך בלתי נסבלת, שהיא נדחקת ומודחקת, וכאשר המוות מגיע, הכאב עצום ובלתי נסבל. וכשהזקנה מגיעה, זיכרונות טראומטיים חוצי דורות של חוסר אונים וחוסר שליטה מימי מחנות הריכוז מציפים. נוצרת בכך דינאמיקה בלתי נמנעת בה המוות מודחק ומוכחש. הוא איננו "טבעי" יותר.

Photo by John Wilson on Unsplash

כאשר חשבתי על כך השבוע נזכרתי בסיפור אגדה ששמעתי בילדותי על חוקר ארצות ספרדי בשם חוזה פונס דה ליון. פונס דה ליון גילה בשם ארצו חלקים רבים מהקריביים, הוא היה מושל קוסטה ריקה ואף קרא לפלורידה בשמה. אחת מהאגדות שנקשרו לשמו הייתה מסע החיפושים שלו אחר מעיין הנעורים. מעיין, אשר הילידים האמריקאיים סיפרו לו שכל הרוחץ במימיו, זוכה לחדש את נעוריו ולחיות לנצח. ליבו, שהתאבה לחיי נעורים נצחיים, יצא אחרי תיאורים של זקנים קמוטים ושגרוניים, אשר רחצו במימיו ויצאו חלקי עור ומפרקיהם גמישים ורעננים. וכך, פונס דה ליאון תר תקופה ארוכה אחרי מיקום המעיין. כאשר הגיע למעיין פגש אדם זקן מסתורי, אשר עצר בעדו והראה לו את חייו הפוטנציאליים אחרי הרחצה במעיין. הוא אמנם יישאר צעיר, גמיש, ללא דופי או מחלה, אך עם הזמן, כל מי שהכיר אהב או יאהב בעתיד ילך כדרך כל בשר. והוא יהיה שם ויחזה בהם מתים, אהובותיו, ילדיו, נכדיו, ניניו. והוא יישאר כשהיה, צעיר לנצח ובודד לנצח, שריד נצחי בעולם משתנה. לפי האגדה פונס דה ליון ויתר על ההזדמנות לרחוץ במי המעיין. בחייו האמתיים הוא העריך שנים בשני עשורים יותר מאשר האדם הספרדי הממוצע של אותה התקופה. בגיל 61, הוא מצא את מותו מחץ מורעל שפגע בו.

תווית מקורית של מיים מינרליים. מהאוסף של Boston Public Library  באתר flickr 

אליזבת' קובלר רוס כתבה בסיפרה "המוות חשוב לחיים" את המסר הזה בדיוק. המוות, הפרידה עם הכאב הבלתי נסבל שהם גורמים לכולנו, דוחפים אותנו לחפש משמעות והמשכיות, איפה שאף אחד לא באמת יודע אם היא קיימת. אבל, המוות הוא חשוב ואף הכרחי לחיים. בלעדיו, לחיים אין משמעות. דווקא סופיותם של החיים. ההבנה שיש לנו כברת זמן לא ידועה לחיות את חיינו, נותנת משמעות לחיים האלה והופכת אותם ליקרים. חיים ללא סוף מאבדים את המהות היקרה שלהם. ההכרה בכך שכל יום חשוב לחיות, ליצור, להשפיע, לאהוב, הופכת את החיים חשובים כל כך. כנראה שאין דרך להתכונן לאבדן. כאשר יש מה להפסיד, האבדן צורב יותר. אבל גם ההכחשה של המוות הופכת אותו למפחיד ונוראי יותר.

האם אתם, במקומו של פונס דה ליון, הייתם רוחצים במימי המעיין?

שיחה עם "רוח רפאים"

פורסם לראשונה בעלון לגיל השלישי של מושב עין יהב.

 פסיכיאטר וסופר בגיל העמידה מקיץ בפתאומיות משינה בעקבות חלום מטלטל ובלתי צפוי. בחלומו חזר להיות ילד. הוא נמצא ביריד שעשועים וביריד אפוף ריח "שיערות סבתא" ופופקורן יש גלגל ענק, דוכני קליעה למטרה ורכבת שדים. הוא נכנס לביתן רכבת השדים וכשהוא מסיים את המסלול הוא מנופף בידיו לאימו המתה שנים רבות "הצלחתי אמא! תראי אותי!" ומקיץ בבהלה. החלום המטלטל מביא את אותו אדם מצליח לשיחה עם אימו המתה.

אימו, בחייה הייתה עבורו מיצוי תדמית המהגרת הנחשלת. אישה פשוטת מראה וגינונים, קשת יום, "שבורת שפה", שכמעט שאיננה יודעת קרא וכתוב ובורה בצורה קיצונית, אך בעלת חוכמת רחוב ולשון חדה וארסית. גינוניה והתבטאויותיה העממיים והביקורתיות בנוסף לשפתה היישידאית- הגלותית ביישו אותו לעיתים קרובות והוא מיעט להיראות איתה בציבור. הוא לא גאה בזה, אך אלו היו רגשותיו בעת התבגרותו ועד ליום מותה. היא בילתה את זקנתה בדירה מלאה בכרכי ספריו של בנה בשפות שונות, אשר איננה מסוגלת לקרוא, אך מלאת התפעלות מעטיפתם ומעוביים. בביקוריו המועטים, הרגיש נבוך לנוכח הרגלה ללטף את הספרים ולהתפעל מצורתם.

תמונה של Jamie Dench מתוך אתר Unsplash

חדירתה של האם לחלומו של הכותב, אחרי שנים רבות כל כך שמיעט לחשוב עליה, זעזעה אותו. המחשבה שאחרי הכל, כל רצונו היה לקבל את אישורה של אימו לכך שחייו והישגיו טובים בעיניה, בלבלו אותו. ושיחה נרקמה בדמיונו בינו לבין רוחה של אימו. בשיחה, זיכרון האם כפי שנצרב במוחו נסדק. האם הביקורתית והקשה על מנהגיה המביכים קיבלה דמות מלאה בעלת חלומות ורצונות משל עצמה. דווקא אז, זמן רב כל כך אחרי מותה, הוא היה מסוגל לראות את אימו בתוך נסיבות חייה ולהרגיש כלפיה הערכה ואמפטיה. הוא ראה אותה, כאישה שסביבתה בלמה את השכלתה משום שהייתה אישה, ומשום שנזרקה למציאות בה הייתה חייבת להתפרנס ולהשתמש בכישורים המועטים שאפשרו לה לפתח, תפירה ורוכלות. החיים שנקבעו עבורה הותירו אותה ללא יכולת לבקש לעצמה דבר. שאיפותיה כולן התנקזו בבנה. היא מלאה כל צורך ורצון שלו וטיפחה ורוממה אותו, כדי שיהפוך למה שהוא היום. אך בתוך תהליך זה, איבדה אותו. הוא הפך להפך ממנה. משכיל מאוד, חופשי להצליח ולמלא את שאיפותיו, לפרוס כנפיים ולהמריא, אך גם מלא חשיבות עצמית ויהיר. לאכזבתה, היא גילתה שממרום מעופו היא נראתה בעיניו קטנה וחסרת משמעות ושאיפות, דמות פלקאטית ללא אישיות ותוכן. מישהי להתבייש בה.

השיחה המדומיינת עם אימו עימתה את הכותב לגבי תפקידו בחייה והעלבונות שהיא ספגה ממנו. בנוסף, השיחה לימדה אותו שיעור על משמעות בחיים והאופן בו אנשים שונים מכניסים משמעות לחייהם. המשמעות בחייו היתה פיתוח ומימוש עצמי. לעומת זאת, משמעות חייה של אימו וחלומותיה התנקזו מתוך נסיבות חייה בטיפוחו. לכן בעיניה הספרים שלו הם למעשה הספרים שלה וההצלחה שלו היא למעשה ההצלחה שלה. עם זאת, המחיר שהיא שילמה היה שהחלום שלה שהוא ייראה בה כמנוע מאחוריו, לא התממש בחייה.

סיפור זה בין אם הוא קרה באמת או לא, מופיע בפרק הראשון בספרו של ארווין יאלום, "אמא ומשמעות החיים". ובין אם הוא אמיתי ובין הוא לא, הסיפור הזה מצליח לספר גם את הסיפור של הדור שנולד מעט לפני, במהלך ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה פה בארץ (למרות שהוא מתרחש באמריקה הרחוקה). זהו סיפור של חלק מהילדים שגדלו להורים מהגרים, שחלקם שרדו את השואה או חמקו ממנה לפני שהתחילה. חלקם הגיעו בכלל מאזור אחר של העולם ולא ידעו כלל שהשואה קרתה. חלק מאותם הורים, יחד עם בניית משפחתם, נאלצו לחיות חיים של עבודה קשה ולעיתים קרובות לא מתגמלת. הם לא ידעו בכלל מה אומר הביטוי "מימוש עצמי" ורובם חלמו על דבר אחד. לתת לילדים שלהם את ההזדמנות להצליח שלא ניתנה להם. ועם זאת, חלקם בתוך קרבות חייהם לא ידעו לפתח אינטימיות עם ילדיהם שתהפוך אותם בעיניי ילדיהם לאנשים בעלי דמות שלמה של איש או אישה בעלי אישיות, מחשבות, רצונות וחלומות. פעמים רבות התחושה היא שבתוך בית אחד חיו הורים וילדים כזרים ללא יכולת אמיתית להכיר.

חלק מהמטופלים שלי, שגדלו בבית בו ההורה נמצא (בגופו) - נעדר (ברוחו) כתוצאה מנסיבות חיים שונות, כמו כל ילד באופן טבעי "מילאו את החסר" בדמות הוריהם מתוך עולמם הפנימי. לפעמים, ההורה הפך להיות טוב עד קדושה. לפעמים, ההורה הפך להיות פשוט וגלותי ומביש. בכל המקרים, ההורים הצטמצמו לדמויות פלקאטיות. אבל, תסכימו איתי, שאף אדם אינו חד מימדי. הרי, אנשים אינם מתאפיינים בתכונות מוחלטות. לכל אדם החסרונות והיתרונות שלו. אך אלו נעלמו מעיניהם כילדים וכבוגרים. רובנו פועלים כך. אך בפעולה זו הלא מודעת על פי רוב, אנו חוטאים לעצמנו ולהורינו וגם לילדינו. אנחנו רואים תמונה חלקית של הורינו כפועל יוצא של עצמנו ושל מערכת היחסים איתם. לפעמים באמת החיים יוצרים מצב של אין ברירה, אך מתוך נקודת המבט של זמן, לפעמים ניתן ליצור דו שיח אחר עם הורינו, אפילו אם הוא רק מדומיין. ובכך להגיע להבנה טובה יותר לגבי היבטים המפריעים לנו בחיינו.

כותב הסיפור הזה, מנסה לדעתי להעביר מסר נוסף; איזה הורה כדאי לטפח בעצמנו למעננו ולמען ילדינו (אפילו כיום בגילאים מאוחרים יותר). הורה שמאפשר לילדיו להכיר אותו ולדעת על רצונותיו ואהבותיו. הורה שמאפשר לילדיו את ההבנה שאהבה וכעס וכל רגש אחר יכולים להתקיים בתוכו ובתוכם ביחד? הורה שמאפשר לילדיו לראות אותו מתקשה לפעמים, מתמודד ומתוסכל ולא סופרמן / סופרוומן כל- יכולים. האם בכך הבנות והבנים שלנו ילמדו להיות אנשים אמפטיים ואכפתיים יותר, שרואים אנשים בכלל ואת הוריהם בפרט כדמויות שלמות נפרדות מהם ומרצונותיהם? קשה לדעת, אבל זה יכול לעזור.

אלו הורים אתם? גם בהיותכם הורים לאנשים בוגרים, אתם יכולים, אם אתם רוצים ומרגישים מוכנים, לשנות את האופן בו הילדים שלכם רואים אתכם. את התדמית שיש להם מכם ונבנתה בכוונה מלאה שלכם או מתוך חוסר מודעות ואיננה מתאימה יותר לחייכם. השיחות שתנהלו היום על העבר עם ילדיכם ישפיעו על האופן שהם ייזכרו בהיסטוריה שלהם בעתיד ובהקשרים שיתנו לזיכרונות שלהם. ומעבר לכך, שיחות אלה עשויות להשפיע גם על ההורות שלהם בהווה. השיחות האלה עלולות להיות לא פשוטות וללמד אתכם על חלקים (אולי פחות יפים) שלכם שנסתרים מעיניכם וגם על חלקים מוכמנים של ילדיכם. אוסיף הסתייגות. ללא ספק, שיחות כאלה אינן מתאימות בכל משפחה ולכל אדם כדאי לשקול את עצם קיום שיחות אלה ואת האופן שמתאים לקיים אותן במשפחתו. ולעיתים כדאי לבצע אותן בליווי של איש מקצוע. אך, בכל אופן, מתוך שיחותיי עם מטופלי למדתי, כי ברוב המקרים בטווח הארוך, הן עדיפות על לשוחח עם "רוח רפאים".

ארווין יאלום, אמא ומשמעות החיים. 1999, כנרת בית הוצאה לאור.

מחשבות על סליחה

            לפני כמה חודשים ראיתי סרטון שהפך לנפוץ מאוד ברשת על גברת אחת בשם אווה קור, שורדת מחנה ריכוז אושוויץ ו"תאומת מנגלה", שסיפרה שהיא כחלק מתהליך ההחלמה שלה מהזוועות שעברה בחרה לסלוח למעניה הנאצים. היא החליטה לא לשאת בתוכה טינה כלפי גרמניה והאנשים שפעלו להשמיד אותה, אלא לתת לכעס ולשנאה לעזוב ולהישאר עם תחושת שלמות ויכולת לשקם את חייה ואת בריאותה הנפשית נקייה מהטראומה.

          החוויה שלה בשמיעה ראשונה נשמעה זרה ומוזרה. כל חיי כדור שלישי לשואה גדלתי לנרטיב של "לא נשכח ולא נסלח". במשפחה שלי קנייה של מוצרים גרמנים, נחשב כמעט כמו בגידה. המחשבה על "לדרוך על אדמת גרמניה" כתייר הייתה בלתי נסבלת. קיימת תמיד תחושה של טינה וחשדנות כלפי גרמנים ואירופאים בכלל. התחושה היא שגם היום אי אפשר לסמוך על אירופאים שלא יהיו אנטישמים. זה הנרטיב המשפחתי שלי וזה הנרטיב שמוביל את המדינה שלנו מאז שנוסדה ומאפשר לה לקבל כספי פיצויים כתנאי לסליחה לאומית קולקטיבית, שכנראה לא תגיע לעולם.

גב' אווה מוזס קור. נלקח המערך על שמה בוויקיפדיה.

          ואז מגיעה הגברת הזו, ואומרת משהו אחר על סליחה וטינה. בעיניה הטינה היא רעל שמשתק את האדם שנפגע מעוול קשה ואינו מאפשר פיתוח של רגשות שמחה, אמון, אהבה ואינטימיות לקרובים אלינו ביותר. סליחה מאפשרת לאותו אדם להשתחרר מהרגשת האלה עבור עצמו. אין כוונתה שצריך לשכוח את הזוועות שהנאצים ביצעו או באיזשהו אופן לחון או להצדיק את המעשים הללו. הסליחה, היא טוענת, אינה כלי עבור הפוגע אלא אמצעי החלמה עבור הנפגע. היא הפכה לכלי להחלמה שלה לאחר פטירתה של אחותה התאומה כמה עשורים מאוחר יותר.

גב' קור הקימה בשנת 1995 בעיר מגוריה מוזיאון לזכר השואה בשם "Candles" "נצח תאומי מנגלה", שמנציח את זוגות התאומים שעברו עינויים קשים בניסויים "כאילו מדעיים" והפכו לפגועים בגופם חלקם נרצחו בתהליך. ברעיונות שנתנה בשנה שעברה, היא סיפרה על הכאב הנפשי הנוראי, שחוותה בשנים לאחר מות אחותה בשנת 1992 מכשל כלייתי שנגרם מהניסויים שעברה. מות אחותה הציף ביתר שאת זיכרונותיה מהניסויים שהתבצעו עליה ומהזוועות שעברה. הקושי הרב הזה פגע בה וביחסיה עם משפחתה והיא לא יכלה לשאת אותו. היא חיפשה דרך להחלמה. היא בתהליך של שנים מצאה אותו על דרך המקרה בסליחה.

מוזיאון "Candles". נלקח מכתבה אינטרנטית על המוזיאון 

במשך שנים לאחר שחרורן מאושוויץ, היא ואחותה השקיעו מאמצים רבים באיסוף עדויות והוכחות על הזוועות שבוצעו באושוויץ ואיתור זוגות תאומים שהיו איתן במחנה. הן ייסדו בתחילת שנות השמונים ארגון של תאומים שורדים ואספו עדויות, אשר הסתכמו לסרט שצולם על הנושא לאחר מות אחותה. במהלך צילום הסרט היא פגשה ברופא נאצי, דר' היינץ מונץ', ששירת תקופה מסויימת באושוויץ, אך המעורבות שלו במעשים הייתה מצומצמת (לפי פסקי דין שדנו במעורבותו ומצאו אותו חף מפשע) והחליטה ליצור עימו דיאלוג של סליחה. אותו רופא השתתף בסרט והעיד על קיום המשרפות והניסויים שבוצעו בתאומים הילדים. כתגובה לכך כתבה גב' קור לרופא מכתב בו היא סולחת לו על מעשיו בתקופת השואה. זו הייתה בעיניה מתנה שהיא נתנה לו- מתנת סליחתה. מעשה זה, לדבריה שינה את חייה.

גב' קור דיברה בראיון איתה על פעולה נוספת שעשתה כחלק מהתהליך הנפשי הממושך שעברה, היא השתמשה בטכניקה של דמיון מודרך כדי לנהל שיחה עם מנגלה עצמו, כחלק מניסוח למען עצמה של מכתב סליחה המופנה למנגלה, המענה שלה. את המכתב הזה היא קראה בטקס במהלך ביקור עם ילדיה ועם דר' מונץ ומשפחתו באושוויץ. היא תיארה את תחושת ההקלה שחשה בעת קריאת המכתב, כאשר עול הכאב שנשאה כל השנים הוסר מעליה. "... אני כבר לא קורבן של אושוויץ, ולא אסירה של העבר האומלל שלי. הייתי חופשייה מאושוויץ וחופשייה ממנגלה...".

מאז משמשת גב' קור דוברת בודדה בעד גישה של סליחה, כלפי הנאצים כחלק מתהליך החלמה. הדברים שלה לעיתים מעוותים לסנסציה ולא פעם משמשים תירוץ להתקפות נגדה. מול כל זה, היא ממשיכה בנחישות מרשימה להדגיש, שהיא מדברת עבור עצמה בלבד ומספרת על התועלת הנפשית הרבה שהיא חווה, בתקווה שאחרים יחוו כמוה את החופש שבסליחה. היא אף אמרה שהיא רואה בכך את ניצחון הרוח שלה על הנאצים. האם התהליך שגב' קור עברה עם עצמה עקבי בכל היבטי חייה ובכל מערכות היחסים שלה עם סביבתה, רק גב' קור יודעת להגיד.

סליחה היא מושג שעד לפני שני עשורים בערך, כמעט שלא עסקו בו בחקר הפסיכולוגיה של האדם. הסליחה נשארה ב"מגרש" הדתי והפילוסופי. הסליחה כמו שאנחנו מכירים אותה דרך פרספקטיבת הדת היא תהליך חברתי, שמשמעותו שמירה על הסדר. הסליחה תלויה בתגמול / עונש לפוגע ומילוי תחושת הנקמה לקורבן. באמצעותה הקורבן יכול לסלוח לפוגע, אם ירגיש שהצדק על הפגיעה שוקם. לכן, קבלת סליחה תלויה בהתנצלות והבעת צער כן על הפגיעה מצד הפוגע. בלי תנאי זה, אי אפשר לסלוח.

באופן מפתיע, בשנים בהן גב' קור עברה את התהליך הנפשי שלה, התגבשה קבוצת פסיכולוגים ובראשה עומד דר' ריצ'רד אנרייט. דר' אנרייט והצוות שלו חוקרים בשלושת העשורים האחרונים את נושא הסליחה ככלי טיפולי להתמודדות עם טראומה. הם, בדומה לגב' קור, מגדירים סליחה כתהליך מחשבתי- רגשי המאפשר לסולח לוותר על רגשות השנאה והטינה כלפי התוקף ולהחליף אותם בחמלה ואף למרבה הפלא באהבה. בתהליך הסליחה האדם הסולח אינו שוכח את העוול שנעשה לו או מפסיק לראות בו חוסר צדק, הוא אינו מתפייס עם הפוגע בו, אלא מוותר בעצם על תפקיד הקורבן בתוך תהליך הפגיעה. תפקיד הקורבן משאיר את הנפגע במצבו הפגיע שוב ושוב. הסליחה היא תהליך פסיכולוגי פנימי בניגוד ל"סולחה"- הפיוס שהיא תהליך בין אישי התנהגותי חיצוני. כפועל יוצא של תהליך הסליחה, הנפגע יכול לשקם את הביטחון עצמי שלו ואת תחושת האמון שלו בעולם ובסביבתו וכן יכול לבנות חיים חדשים מתוך הבנה, שהוא איננו מה שהיה לפני הפגיעה. דר' אנרייט פיתח ופרסם מודל טיפולי באמצעותו הוא מטפל בנפגעות אלימות במשפחה, משפחות של קורבנות רצח ועוד קורבנות עבירה.

הרעיון של וויתור על נקמה בפוגע וויתור על הרצון לפגוע חזרה במי שפגע בך, נשמע נוגד באיזשהו אופן את הטבע האנושי. התגובה האוטומטית של רובנו לפגיעה היא רצון ב"צדק": "עין תחת עין ושן תחת שן" או לפחות שאותו פוגע יועמד לדין, ימצא אשם וייענש בחומרה. הרעיון שניתן להגיב אחרת, באופן שבטווח הארוך ימנע את האלמנט הממאיר של הכעס והכאב על בריאות הגוף והנפש של הנפגע, נשמע כמעט דמיוני בחברה בה אנחנו חיים, אשר זועקת לנקמה על כל פגיעה.

התקופה הזו של השנה מביאה איתה מנהגים רבים סביב סליחה ועל המשמעות שלה, אם בבקשת סליחה או בהחלטה לסלוח. במהלך השנים תהיתי רבות האם המנהגים המלאכותיים משהו של הסליחות ביום כיפור יכולים להתניע באמת תהליכים מעמיקים של דיאלוג סליחה ואני חייבת להודות שנותרתי עם התהיות הללו. המפגש דווקא עם ההחלטה של גב' קור לדבוק בדרך חיים כזו מרגישה משמעותית כל כך למען בריאותנו ולמען היחסים עם יקירינו ועם החברה בה אנחנו חיים. אולי לא תזיק לנו הגישה של התנערות מקורבנות ומתוקפנות ואימוץ תהליך של סליחה.

בברכת שלום בפנים ובחוץ וגמר חתימה טובה וצום קל לצמים.

מקורות:

Enright, R.D. (1994). Piaget on the moral development of forgiveness: Identity 

or reciprocity ? Human Development. 37. 63-80

Amanda Borschel-Dan (2016). Holocaust survivor preaches forgiveness of Nazis as ‘ultimate revenge’. Times of Israel.

גם אריה פצוע רוצה לשאוג

מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת עלון סבאסבתא לגיל השלישי בעין יהב.

"את חייבת לשמוע את ההרצאה הזאת!" אמרה בת דודי בהתלהבות רבה. "ואחר כך גם לקרוא את הספר!" הוסיפה "איך לא שמעת על 'ההרצאה האחרונה'? זה אחד הספרים שהכי מדברים עליהם עכשיו!". ובאמת בעולם לפני שהרצאות של ארגון טד (TED) היו נפוצות כל כך, ההרצאה הזו הכתה גלים. קיבלתי את עצתה, פיניתי שעה ורבע וישבתי לראות את ההרצאה ב- YOUTUBE. זו הייתה הרצאה פוקחת עיניים, שנשארה איתי שנים אחרי (וגם קניתי את הספר כמובן בעקבותיה).

בספטמבר הקרוב יעברו 10 שנים, מאז עלה פרופ' רנדי פאוש על פודיום המרצה בפעם האחרונה. שבועות ספורים קודם להרצאה, פאוש אובחן כחולה בסרטן הלבלב בשלב מתקדם ונאמר לו שנותרו לו כשלושה חודשים לחיות בבריאות יחסית. פאוש, שהיה מרצה וחוקר מוערך בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון, התבקש (כחלק מטרנד הרצאות השראה באותה התקופה) לפני שניתנה לו האבחנה, לתת הרצאה שמטרתה לדמות כאילו היא ההרצאה האחרונה שייתן לפני מותו. במקרה שלו, כפי שבוודאי הבנתם, הוא לא היה צריך לדמיין את הסיטואציה.

"חיוך של רנדי": תצלום שנלקח בזמן ההרצאה מתוך אתר ההנצחה ברשת
לרנדי פאוש של אוניבסיטת קרנגי מלון

פאוש היה אב לילדים צעירים, שהגדול מבינם היה בן 5 באותו הזמן. הוא נקרע בין הרצון לבלות את מעט הזמן שנותר לו "על הרגליים" עם משפחתו ולייצר זיכרונות משמעותיים לילדים שלו ממנו, לבין המשיכה שלו לפודיום המרצה, לכתוב הרצאה שאיננה מקצועית, אך תאתגר ותשאיר חותם על אנשים אחרים. לאחר לבטים רבים בשיתוף מטפלת נפשית שליוותה את התהליך, הוא ואשתו ראו בהרצאה הזו הזדמנות להשאיר מעין "צוואה מוקלטת" עבור ילדיהם, שיוכלו לשמוע את אביהם ולהכיר את השקפת עולמו כאשר יגדלו מספיק, כלומר, שנים אחרי שילך לעולמו.

פאוש קרא להרצאה שלו בשם "להגשים באמת חלומות ילדות". במהלך ההרצאה, פאוש גולל את סיפור חייו, דרך משקפי אמונתו שכל אדם, כדי לחיות את חייו במלואם, צריך ראשית את האפשרות לחלום בילדותו חלומות "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" ובהמשך לגבש חזון למימוש חלומות אלה. פאוש במבט מפוקח ובסגנון מלא הומור וחיים רואה ברכה בהזדמנויות שנקרו בדרכו, אך גם באלה שיצר לעצמו ובעיקר במה שכינה "קירות הלבנים" (Brick walls)- המכשולים, שגרמו לו לחשוב בצורה יצירתית ולהתגבר עליהם, כדי להגשים את חלומותיו. רובכם בוודאי יכולים לתת שיעור לרוב האוכלוסייה בהגשמת חלומות והתמודדות עם "קירות לבנים" בדרך להגשמתם, אך אני רוצה לדבר על מסר- העל שאני קיבלתי מההרצאה הזו: דרך התמודדות עם משבר בריאותי קשה ואף התמודדות עם אבחנה של מוות מתקרב.

ההרצאה הזו ובעיקר הקריאה בספר שמתבסס עליה, מספרת סיפור על איש צעיר בסוף חייו, שמצא דרך להכניס משמעות לזמן הקצר שנותר לו בחייו. הפסיכיאטר הנודע שורד השואה, ויקטור פרנקל בסיפרו "האדם מחפש משמעות" טען, כי בני אדם הם עמידים וגמישים. אנשים יכולים להסתגל גם למצבים הכי נוראיים ובלתי אפשריים, אם הם רק מצליחים ליצוק לתוכם משמעות. הוא כמובן, התייחס לחווית ההישרדות שלו במחנה הריכוז. אולם עבור רוב האנשים, המשימה הזו, של מציאת משמעות בהתמודדות מול רוע שרירותי כמו אבדן ילד או מחלה קשה, נשמע כמו סיסמא, שקל יותר להגיד מאשר לעשות. אך, כמו כל משימה קשה בחיים, הדרך להגיע למשמעות המיוחלת היא תהליך מורכב ולא תופעה שצצה יש מאין. פה נכנס סיפורו של רנדי פאוש.

במקרים רבים כאשר קורה משבר בריאותי או כל משבר אחר, כולנו נוטים "לשמוט מידינו" את הדברים שאנחנו "חיים" למענם, הדברים שמגדירים אותנו, שאנחנו נהנים מהם הכי הרבה ומעניקים משמעות לחיינו, פשוט כי הם "לא מתאימים" או "לא נכונים" למצב ההתמודדות או למה שמוגדר כ"אבל". הסיבות לכך מגוונות. אם הן מתוך התחשבות בסביבתנו או מתוך אמונה שאין מה לעשות, או מחשבה אחרת ששולטת בתודעה האנושית, שהתמודדות עם בשורה מרה כמו מחלה או מוות צריכה להיות רצינית ועצובה, נטולת הומור או שמחה. רנדי פאוש ניסה להדגים לנו דרך אחרת: איך להתמודד עם מוות בתנאים שלך או כמו שהוא ניסח זאת: "גם אריה פצוע רוצה לשאוג". עבורו, עמידה מול קהל, לימוד ובניית מורשת חינוכית, הם הדברים שיצקו משמעות לחייו עד הרגע האחרון. פאוש חי עוד חמישה חודשים מעבר להערכה שרופאיו נתנו לו והשאיר לכולנו שיעור חשוב ומרגש לחיים. מורה, איך לא?

רנדי פאוש וג'פרי זסלאו, ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר (2008).

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה, הוצאת דביר (1970).

בואו נדבר על סקס...

בואו נדבר על סקס. הנושא הזה שגורם לרבים מאיתנו לזוז בחוסר נוחות בכיסא, כשאנחנו נדרשים לחשוב עליו. ולפני שאתם סוגרים את המאמר עם סומק קל על הלחיים (סתם מתלוצצת), חלק מכם בטח יגידו לעצמם: רגע, מה פתאום סקס? עכשיו בגילנו? למה הנושא הזה חשוב בכלל לחיים שלנו? זה לא מתאים. ולמה לא בעצם? אני כאן כדי לשבור את האמונה שסקס שייך לצעירים, חלקי העור, הרזים והחתיכים.

האמת היא שמאז ומתמיד סקס היה דבר, שפשוט עושים בהנאה או מתחושת כורח באיזשהו שלב בחיים, אבל לא מדברים עליו. רבים מאיתנו גדלנו והתבגרנו ללא ידע בנושא מין ומיניות, ללא היכרות עם הגוף שלנו ונפלאות המיניות שלנו וגם ללא הבנה אמיתית של המשמעויות הגופניות, הרפואיות והרגשיות של המין. שאלת "איך באים ילדים לעולם" היא אימת ההורים מאז ומתמיד. רבים מאיתנו זכו (וזה במקרה הטוב) לגמגום עובדות החיים ע"י הורה נבוך. בדור שלי והלאה, העניין לווה (שוב במקרה הטוב) בביקור אצל רופא הנשים וקבלת מרשם לגלולות למניעת הריון או טקס הענקת קופסת הקונדומים הראשונה. לרוב הם לוו בשיחות אזהרה לגבי סכנות ההיריון הלא רצוי ו"דרך צלחה". מסיבה זו, סקס נצרב בתודעה של מתבגרים רבים כדבר מביך, לפעמים אסור או מסוכן, פרטי, שעושים בחדרי חדרים ובעיקר לא מדברים עליו.

רבים חושבים שה"מהפכה המינית" שינתה משהו בגישה למין. אמנם, ישנה מודעות רבה יותר למחלות המועברות ביחסי מין ולהריונות לא רצויים ורואים הרבה יותר תכנים מיניים בכל מקום, אבל הגישה השמרנית בקשר לשיח על מין נשארה במידה רבה כמו שהייתה. בוודאי ובוודאי, כאשר מדובר בנושא של מיניות בגילאים 60+.

אז אני לא מחדשת לכם בוודאי (או שמא אולי אני כן), שישנם הרבה אנשים פעילים מינית בגילאים המבוגרים. לא מדובר ב"שרידים נדירים", אבל קשה לקבל תמונה אמיתית כמה, משום שקשה לחקור את הנושא בשאלונים של דיווח עצמי (שאלון בו כל נחקר עונה לשאלות בכנות על עמדותיו והרגליו) או ראיונות, פשוט כי אנשים נמנעים מלשתף פעולה. הסיבה לכך כנראה נובעת, מכך שאחוז לא מבוטל מהאנשים בני 60+ חושבים שסקס ומיניות פעילה בגיל מבוגר אינם נאותים או חלילה סוטים. אנשים רבים חושבים, שהעניין ביחסי מין צריך להיעלם עם הפסקת גיל הפוריות. אנשים רבים התחנכו במשפחות עם רקע מסורתי דתי או שמרני, בהם למין יש תפקיד להולדה או לסיפוק צרכי הגבר במשפחה. אז אם קשה לגייס מידע על מיניות גברית בגיל במבוגר, על מיניות נשית קשה עוד יותר.

בעיה נוספת היא שגם בקרב אנשי מקצוע (רופאים, אחיות, מטפלים רגשיים) קיימת מבוכה רבה בהתייחסות לנושא. האבסורד הוא, שידוע שפעילות מינית בגיל מבוגר היא גורם שמוסיף רק טוב לבריאות הגופנית וחיוניות וגם מהווה גורם מונע דיכאון במקרים רבים. למרות שמדובר באלמנט חשוב באיכות החיים, גורמים מטפלים רבים נמנעים מלשאול שאלות ולמנוע בעיות. מסתבר, שגם בנושא הזה, אפילו רופאים הם "בני אדם".

כפועל יוצא מכך, קיימת בורות רבה מאוד בגילאים האלה לגבי אמצעי מניעה. עכשיו בוודאי תשאל השאלה, מה יקרה? נכנס להריון? טוב, אז הריון כבר לא משהו שצריך לדאוג לגביו. אך, תוצאה של הבורות הזו היא תופעה של הידבקות בזיהומים ומחלות מין דווקא בגיל המבוגר. אז כן, קונדומים עדיין רלוונטיים, אפילו בגילכם המתקדם.

תוצאה נוספת של הימנעות אנשי מקצוע מנושא המיניות אצל מטופליהם המבוגרים היא התמודדות עם בעיות בתפקוד המיני. במקרים רבים, נוצרת דינאמיקה של קשר של שתיקה סביב הנושא. רופאים רבים מתקשים לראות במטופליהם מרובי מחלות הרקע אנשים עם צרכים מיניים. בנוסף, מטופלים רבים, ובעיקר מטופלות, חוששים מתגובה שופטת על מצוקה בנושא התפקוד המיני. כתוצאה מכך, הנושא הכאוב הזה איננו מדובר או מטופל. מיניות ויכולת תפקוד מיני הם חלק מדימוי הגוף האנושי הבסיסי ביותר, אשר עובר שינוי משמעותי עם ההזדקנות. הצרכים והיכולות משתנים עם הזמן, אך במקרים רבים הרצון לקרבה ואינטימיות גופנית איננו משתנה גם עם הגיל וגם עם בריאות רופפת יותר. זהו חלק חשוב בחייכם, גם אם הוא משתנה כמותכם. חשוב בעת מצוקה, כמו בכל אספקט בריאותי אחר בחייכם, לא להתבייש לדווח לרופא ולטפל.

אז זהו צלחתם את המאמר, זהו רק קצה קצהו של הנושא החשוב הזה. וכפרס תקבלו בדיחה חביבה:

שני זקנים מדברים ביניהם על חיי המין שלהם.

"כשהייתי צעיר, הייתה לי במיטה כל יום בחורה אחרת", מספר הראשון, "היום יש לי מזל אם בכלל אני עושה זאת פעם בחודש."

"באמת", מתפלא הזקן השני, "כי אני עושה את זה כמעט בכל יום!"

הזקן הקודם שואל אותו, "איך אתה מצליח לעשות את זה כמעט כל יום?"

"פשוט מאוד", הוא אומר, "כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי…"

Taylor, A & Gosney, M. A. (2011). Sexuality in older age: essential considerations for healthcare professionals. Age and Ageing; 40: 538–543.  

ככה זה כשאין שניים

העבודה הראשונה, שכתבתי בתואר הראשון של עבודה סוציאלית, וכנראה שהיא גם העבודה הזכורה לי ביותר בכל התואר, הייתה בנושא התאלמנות בגיל המבוגר. נראה לי, שגם אי אז הבטן שלי "הרגישה", שהגיל המבוגר לא מקבל את מקומו הראוי בהתייחסות למורכבות התמורות הייחודיות לו בעולם הנפש. העבודה עסקה בשינויים "טבעיים" במעגל החיים. אני זוכרת את שיחת השכנוע לי עם המרצה שלי, אישה נמרצת בסוף העשור השישי לחייה. היא העמידה בסימן שאלה, האם מדובר בשינוי "טבעי" במעגל החיים. ואני, שלא ראיתי הבדל ב"טבעיות" הנושא הזה לבין הנושאים הריון, לידה או חתונה (שחברותי מיהרו לכתוב עליהן), טענתי שכל מי שיתחתן, סביר שבשלב מסויים בחייו (וסביר להניח שזה יהיה בגיל מבוגר) גם יתאלמן. הטיעון הזה, כפי הנראה סיפק אותה, למרות אולי מתוך חוסר היכרות שלי איתה, כנראה בטעות פגעתי "קרוב לבית" או שפשוט היא ציפתה מ"פרח עו"ס" שכמותי להיות פחות מורבידית.

באמת, יש משהו שמרגיש לא "טבעי" בלאבד בן זוג. היינו רוצים לחשוב, שרובנו מרגישים אבן כבדה בתחתית הבטן שלנו כאשר אנחנו חושבים על זה, שאחרי זוגיות ממושכת כל כך נאבד את החצי השני שלנו. בוודאי שאיננו יכולים לעכל התאלמנות בגילאים צעירים. התמונה הרומנטית של הזוג הזקן שמחזיק ידיים לעבר השקיעה, קיימת בפנטזיות של כולנו על הזדקנות. אף אחד אינו רוצה להזדקן לבדו. אבל, כתמיד החיים מורכבים יותר.

אחת הסיבות שהתעקשתי לכתוב את העבודה בנושא הזה היא, משום שרציתי להוציא אל האור את סיפור ההתאלמנות של סבתי ז"ל. העבודה הייתה כרוכה בעריכת ראיון למקרה ל"דוגמא". מבחינתי הסיפור של סבתי היה מבחינות רבות "לדוגמא", משום שנראה שבאותו שלב בו ראיינתי אותה, היא עברה תקופה של פריחה יצירתית. סבתי התאלמנה בסוף שנות שישים שלה וזמן קצר לאחר מכן, למרות לא מעט "גבות מורמות", החליטה לעזוב את דירתה ולעבור לגור בדיור מוגן והייתה תקופה לא קצרה לדיירת הצעירה במקום. מאז אותו מעבר נראה שהשתחרר בתוכה משהו שהיה כלוא זמן רב. היא גילתה כישרון חבוי בציור שהתפרץ במאות יצירות, המקשטות את קירותיהם של בניה ונכדיה עד היום. היא מילאה מחברות בכתיבה רהוטה. שרה במקהלה וכיכבה בטקסי החגים הקהילתיים. היא אפילו למשך תקופה מצאה ידיד, איתו חלקה קשר קרוב למדי. החיים החדשים של סבתי, נראו שוקקים, מלאי תוכן ועניין ומהרבה בחינות מאושרים ומספקים (עד כמה שאפשר אצל גב' פולניה מכובדת).

          יחד עם זאת, בזמן הראיון איתה תמונת המצב ה"ורודה" הפכה ברורה הרבה פחות. משפט אחד מתוך הראיון שלי עם סבתי נחקק במוחי ומהדהד עד היום. היא חזרה עליו הרבה בגרסאות שונות במהלך הראיון. "כשהיתומה רוקדת כולם שמחים איתה, אבל כשהיתומה בוכה, היא בוכה לבד". כאן הבנתי, שהמקרה ל"דוגמא" שלי השתנה. סבתי במשפט אחד כמעט חידתי, סיפרה את מלוא הסיפור. החברה שלנו חוטאת לרבים, בכך שהיא רואה בהשתהות באבל, דבר לא בריא. הגדילו אנשי מקצוע והגדירו טווח זמן ממנו האבל הופך מאבל "טבעי" וסביר לאבל "פתולוגי", קרי, חולני. כל כך חשוב "להתגבר" ולהמשיך הלאה. ומה יותר "להמשיך הלאה" מלבנות חיים חדשים; להכיר מעגל מכרים חדש, לפתח אופקים חדשים, אולי אפילו להתאהב שוב. אבל, לפעמים יחד עם ההתנהגות, שמנסה לאחוז בחיים, התהליך הרגשי מתארך ומכיל בתוכו רגשות סותרים. ישנו רצון עז להמשיך בחיים, אבל גם לא ל"אבד" לחלוטין את בן הזוג המת. תחושות של אשמה ובגידה בבן/ת הזוג המת/ה, אבל גם כעס על הנטישה.

מתוך אתר: NegativeSpace website

          במפגשי המאוחרים יותר, אנשים שהתאלמנו בגילאי הזקנה, שמעתי גרסאות מגוונות של אותו הסיפור בעולם הרגש ובחיים הממשיים. לפעמים, אצל אנשים שפגשתי, עולם הרגש לא הצליח "להדביק" את החיים עצמם. אני חייבת להודות, שההבדל בין המינים היה בולט ביותר. גברים רבים מיהרו לחפש בנות זוג ש"יחליפו" את בנות זוגם המתות מתוך הפחד להישאר לבדם. לעומתם, פגשתי, נשים ש"לבשו" את אלמנותן כמו החליפה השחורה של האלמנות הקתוליות, וסירבו מסיבות שונות לצאת מהתפקיד הזה. אחרות הקימו לעצמן מערכת תמיכה הדוקה של נשים בנות גילן, אשר סיפקה עבורן קשר רגשי עמוק וגם סיוע בחיי היום יום, חליפיים לקשר הזוגי שאיבדו.

בנוסף, הרגשות כלפי הבן/ת זוג המת/ה היו מגוונים גם כן. במקרים רבים, רגשות אלה, כמו היכולת להמשיך בחיים מלאים, קשורים בחיים הזוגיים לפני כן. באופן פרדוקסאלי, דווקא מערכות יחסים זוגיות איתנות ותומכות, קשורות בהתמודדות טובה יותר עם האבל בעקבות מות בן הזוג. מערכות יחסים סוערות או כאלה שהיו כרוכות בתלות רגשית או פיזית של אחד מבני הזוג, במקרים רבים הובילו להתמודדות רגשית טובה פחות עם האבדן. דבר נוסף שהשפיע הוא האם המוות היה פתאומי או הגיע אחרי תקופה ארוכה של חולי. האם במהלך תקופת החולי, בן הזוג הסועד, הצליח להרגיש תחושות של משמעות ויכולת בטיפול בבן הזוג החולה. האם הוא/היא חש/ה שעשו את מיטב יכולתם בכדי להיטיב עם בן זוגם. האם התקופה האחרונה של הטיפול אפשרה פרידה.

דרכי ההתמודדות עם משמעויות ההתאלמנות מגוונות מאוד. אולם, בבסיסן דרכי ההתמודדות המסייעות ביותר הן כאלה שמשמעותן, לא להישאר לבד. אתן כמה לדוגמא. למשל, חיזוק קשרים עם הילדים והנכדים, בניית מעגלים חברתיים חדשים, אם באמצעות מעבר לדיור מוגן או השתתפות בחוגים. הכנסה של דייר אמין הביתה, כמו בפרויקטים של "שידוך" סטודנטים עם גמלאים בודדים. קשרים חברתיים מעודדים פעילות ויציאה מבין ארבע הקירות. בד בבד, הן מציעות סיוע רגשי. בנוסף לאלה, פנייה לסיוע נפשי מקצועי זמני לשם התמודדות עם עיבוד האבל יכולה להוסיף ערך מוסף משמעותי להתמודדות הרגשית ולהתמודדות עם בניית החיים שאחרי.

למעשה, כל אסטרטגיית התמודדות, שמסייעת לכם היא טובה. חשוב לתפור את החליפה שמתאימה לכם. בנוסף, חשוב שלא "תיבהלו" מרגשות סותרים שעולים בכם. זה בסדר לרצות לשמוח ולהמשיך לחיות וגם לרצות להחזיק באהבה ובנאמנות לבן הזוג המת ולא לשכוח. זה בסדר להרגיש כעס וגם געגוע. הרגשות האלה יחיו בתוככם עוד תקופה ארוכה ומוטב שתכירו בהם ותאפשרו להם מקום. הם מהווים חלק מתהליך ההחלמה והאבל על האבדן הכבד שאתם חווים.