גם אריה פצוע רוצה לשאוג

מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת עלון סבאסבתא לגיל השלישי בעין יהב.

"את חייבת לשמוע את ההרצאה הזאת!" אמרה בת דודי בהתלהבות רבה. "ואחר כך גם לקרוא את הספר!" הוסיפה "איך לא שמעת על 'ההרצאה האחרונה'? זה אחד הספרים שהכי מדברים עליהם עכשיו!". ובאמת בעולם לפני שהרצאות של ארגון טד (TED) היו נפוצות כל כך, ההרצאה הזו הכתה גלים. קיבלתי את עצתה, פיניתי שעה ורבע וישבתי לראות את ההרצאה ב- YOUTUBE. זו הייתה הרצאה פוקחת עיניים, שנשארה איתי שנים אחרי (וגם קניתי את הספר כמובן בעקבותיה).

בספטמבר הקרוב יעברו 10 שנים, מאז עלה פרופ' רנדי פאוש על פודיום המרצה בפעם האחרונה. שבועות ספורים קודם להרצאה, פאוש אובחן כחולה בסרטן הלבלב בשלב מתקדם ונאמר לו שנותרו לו כשלושה חודשים לחיות בבריאות יחסית. פאוש, שהיה מרצה וחוקר מוערך בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון, התבקש (כחלק מטרנד הרצאות השראה באותה התקופה) לפני שניתנה לו האבחנה, לתת הרצאה שמטרתה לדמות כאילו היא ההרצאה האחרונה שייתן לפני מותו. במקרה שלו, כפי שבוודאי הבנתם, הוא לא היה צריך לדמיין את הסיטואציה.

"חיוך של רנדי": תצלום שנלקח בזמן ההרצאה מתוך אתר ההנצחה ברשת
לרנדי פאוש של אוניבסיטת קרנגי מלון

פאוש היה אב לילדים צעירים, שהגדול מבינם היה בן 5 באותו הזמן. הוא נקרע בין הרצון לבלות את מעט הזמן שנותר לו "על הרגליים" עם משפחתו ולייצר זיכרונות משמעותיים לילדים שלו ממנו, לבין המשיכה שלו לפודיום המרצה, לכתוב הרצאה שאיננה מקצועית, אך תאתגר ותשאיר חותם על אנשים אחרים. לאחר לבטים רבים בשיתוף מטפלת נפשית שליוותה את התהליך, הוא ואשתו ראו בהרצאה הזו הזדמנות להשאיר מעין "צוואה מוקלטת" עבור ילדיהם, שיוכלו לשמוע את אביהם ולהכיר את השקפת עולמו כאשר יגדלו מספיק, כלומר, שנים אחרי שילך לעולמו.

פאוש קרא להרצאה שלו בשם "להגשים באמת חלומות ילדות". במהלך ההרצאה, פאוש גולל את סיפור חייו, דרך משקפי אמונתו שכל אדם, כדי לחיות את חייו במלואם, צריך ראשית את האפשרות לחלום בילדותו חלומות "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" ובהמשך לגבש חזון למימוש חלומות אלה. פאוש במבט מפוקח ובסגנון מלא הומור וחיים רואה ברכה בהזדמנויות שנקרו בדרכו, אך גם באלה שיצר לעצמו ובעיקר במה שכינה "קירות הלבנים" (Brick walls)- המכשולים, שגרמו לו לחשוב בצורה יצירתית ולהתגבר עליהם, כדי להגשים את חלומותיו. רובכם בוודאי יכולים לתת שיעור לרוב האוכלוסייה בהגשמת חלומות והתמודדות עם "קירות לבנים" בדרך להגשמתם, אך אני רוצה לדבר על מסר- העל שאני קיבלתי מההרצאה הזו: דרך התמודדות עם משבר בריאותי קשה ואף התמודדות עם אבחנה של מוות מתקרב.

ההרצאה הזו ובעיקר הקריאה בספר שמתבסס עליה, מספרת סיפור על איש צעיר בסוף חייו, שמצא דרך להכניס משמעות לזמן הקצר שנותר לו בחייו. הפסיכיאטר הנודע שורד השואה, ויקטור פרנקל בסיפרו "האדם מחפש משמעות" טען, כי בני אדם הם עמידים וגמישים. אנשים יכולים להסתגל גם למצבים הכי נוראיים ובלתי אפשריים, אם הם רק מצליחים ליצוק לתוכם משמעות. הוא כמובן, התייחס לחווית ההישרדות שלו במחנה הריכוז. אולם עבור רוב האנשים, המשימה הזו, של מציאת משמעות בהתמודדות מול רוע שרירותי כמו אבדן ילד או מחלה קשה, נשמע כמו סיסמא, שקל יותר להגיד מאשר לעשות. אך, כמו כל משימה קשה בחיים, הדרך להגיע למשמעות המיוחלת היא תהליך מורכב ולא תופעה שצצה יש מאין. פה נכנס סיפורו של רנדי פאוש.

במקרים רבים כאשר קורה משבר בריאותי או כל משבר אחר, כולנו נוטים "לשמוט מידינו" את הדברים שאנחנו "חיים" למענם, הדברים שמגדירים אותנו, שאנחנו נהנים מהם הכי הרבה ומעניקים משמעות לחיינו, פשוט כי הם "לא מתאימים" או "לא נכונים" למצב ההתמודדות או למה שמוגדר כ"אבל". הסיבות לכך מגוונות. אם הן מתוך התחשבות בסביבתנו או מתוך אמונה שאין מה לעשות, או מחשבה אחרת ששולטת בתודעה האנושית, שהתמודדות עם בשורה מרה כמו מחלה או מוות צריכה להיות רצינית ועצובה, נטולת הומור או שמחה. רנדי פאוש ניסה להדגים לנו דרך אחרת: איך להתמודד עם מוות בתנאים שלך או כמו שהוא ניסח זאת: "גם אריה פצוע רוצה לשאוג". עבורו, עמידה מול קהל, לימוד ובניית מורשת חינוכית, הם הדברים שיצקו משמעות לחייו עד הרגע האחרון. פאוש חי עוד חמישה חודשים מעבר להערכה שרופאיו נתנו לו והשאיר לכולנו שיעור חשוב ומרגש לחיים. מורה, איך לא?

רנדי פאוש וג'פרי זסלאו, ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר (2008).

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה, הוצאת דביר (1970).

בואו נדבר על סקס...

בואו נדבר על סקס. הנושא הזה שגורם לרבים מאיתנו לזוז בחוסר נוחות בכיסא, כשאנחנו נדרשים לחשוב עליו. ולפני שאתם סוגרים את המאמר עם סומק קל על הלחיים (סתם מתלוצצת), חלק מכם בטח יגידו לעצמם: רגע, מה פתאום סקס? עכשיו בגילנו? למה הנושא הזה חשוב בכלל לחיים שלנו? זה לא מתאים. ולמה לא בעצם? אני כאן כדי לשבור את האמונה שסקס שייך לצעירים, חלקי העור, הרזים והחתיכים.

האמת היא שמאז ומתמיד סקס היה דבר, שפשוט עושים בהנאה או מתחושת כורח באיזשהו שלב בחיים, אבל לא מדברים עליו. רבים מאיתנו גדלנו והתבגרנו ללא ידע בנושא מין ומיניות, ללא היכרות עם הגוף שלנו ונפלאות המיניות שלנו וגם ללא הבנה אמיתית של המשמעויות הגופניות, הרפואיות והרגשיות של המין. שאלת "איך באים ילדים לעולם" היא אימת ההורים מאז ומתמיד. רבים מאיתנו זכו (וזה במקרה הטוב) לגמגום עובדות החיים ע"י הורה נבוך. בדור שלי והלאה, העניין לווה (שוב במקרה הטוב) בביקור אצל רופא הנשים וקבלת מרשם לגלולות למניעת הריון או טקס הענקת קופסת הקונדומים הראשונה. לרוב הם לוו בשיחות אזהרה לגבי סכנות ההיריון הלא רצוי ו"דרך צלחה". מסיבה זו, סקס נצרב בתודעה של מתבגרים רבים כדבר מביך, לפעמים אסור או מסוכן, פרטי, שעושים בחדרי חדרים ובעיקר לא מדברים עליו.

רבים חושבים שה"מהפכה המינית" שינתה משהו בגישה למין. אמנם, ישנה מודעות רבה יותר למחלות המועברות ביחסי מין ולהריונות לא רצויים ורואים הרבה יותר תכנים מיניים בכל מקום, אבל הגישה השמרנית בקשר לשיח על מין נשארה במידה רבה כמו שהייתה. בוודאי ובוודאי, כאשר מדובר בנושא של מיניות בגילאים 60+.

אז אני לא מחדשת לכם בוודאי (או שמא אולי אני כן), שישנם הרבה אנשים פעילים מינית בגילאים המבוגרים. לא מדובר ב"שרידים נדירים", אבל קשה לקבל תמונה אמיתית כמה, משום שקשה לחקור את הנושא בשאלונים של דיווח עצמי (שאלון בו כל נחקר עונה לשאלות בכנות על עמדותיו והרגליו) או ראיונות, פשוט כי אנשים נמנעים מלשתף פעולה. הסיבה לכך כנראה נובעת, מכך שאחוז לא מבוטל מהאנשים בני 60+ חושבים שסקס ומיניות פעילה בגיל מבוגר אינם נאותים או חלילה סוטים. אנשים רבים חושבים, שהעניין ביחסי מין צריך להיעלם עם הפסקת גיל הפוריות. אנשים רבים התחנכו במשפחות עם רקע מסורתי דתי או שמרני, בהם למין יש תפקיד להולדה או לסיפוק צרכי הגבר במשפחה. אז אם קשה לגייס מידע על מיניות גברית בגיל במבוגר, על מיניות נשית קשה עוד יותר.

בעיה נוספת היא שגם בקרב אנשי מקצוע (רופאים, אחיות, מטפלים רגשיים) קיימת מבוכה רבה בהתייחסות לנושא. האבסורד הוא, שידוע שפעילות מינית בגיל מבוגר היא גורם שמוסיף רק טוב לבריאות הגופנית וחיוניות וגם מהווה גורם מונע דיכאון במקרים רבים. למרות שמדובר באלמנט חשוב באיכות החיים, גורמים מטפלים רבים נמנעים מלשאול שאלות ולמנוע בעיות. מסתבר, שגם בנושא הזה, אפילו רופאים הם "בני אדם".

כפועל יוצא מכך, קיימת בורות רבה מאוד בגילאים האלה לגבי אמצעי מניעה. עכשיו בוודאי תשאל השאלה, מה יקרה? נכנס להריון? טוב, אז הריון כבר לא משהו שצריך לדאוג לגביו. אך, תוצאה של הבורות הזו היא תופעה של הידבקות בזיהומים ומחלות מין דווקא בגיל המבוגר. אז כן, קונדומים עדיין רלוונטיים, אפילו בגילכם המתקדם.

תוצאה נוספת של הימנעות אנשי מקצוע מנושא המיניות אצל מטופליהם המבוגרים היא התמודדות עם בעיות בתפקוד המיני. במקרים רבים, נוצרת דינאמיקה של קשר של שתיקה סביב הנושא. רופאים רבים מתקשים לראות במטופליהם מרובי מחלות הרקע אנשים עם צרכים מיניים. בנוסף, מטופלים רבים, ובעיקר מטופלות, חוששים מתגובה שופטת על מצוקה בנושא התפקוד המיני. כתוצאה מכך, הנושא הכאוב הזה איננו מדובר או מטופל. מיניות ויכולת תפקוד מיני הם חלק מדימוי הגוף האנושי הבסיסי ביותר, אשר עובר שינוי משמעותי עם ההזדקנות. הצרכים והיכולות משתנים עם הזמן, אך במקרים רבים הרצון לקרבה ואינטימיות גופנית איננו משתנה גם עם הגיל וגם עם בריאות רופפת יותר. זהו חלק חשוב בחייכם, גם אם הוא משתנה כמותכם. חשוב בעת מצוקה, כמו בכל אספקט בריאותי אחר בחייכם, לא להתבייש לדווח לרופא ולטפל.

אז זהו צלחתם את המאמר, זהו רק קצה קצהו של הנושא החשוב הזה. וכפרס תקבלו בדיחה חביבה:

שני זקנים מדברים ביניהם על חיי המין שלהם.

"כשהייתי צעיר, הייתה לי במיטה כל יום בחורה אחרת", מספר הראשון, "היום יש לי מזל אם בכלל אני עושה זאת פעם בחודש."

"באמת", מתפלא הזקן השני, "כי אני עושה את זה כמעט בכל יום!"

הזקן הקודם שואל אותו, "איך אתה מצליח לעשות את זה כמעט כל יום?"

"פשוט מאוד", הוא אומר, "כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי…"

Taylor, A & Gosney, M. A. (2011). Sexuality in older age: essential considerations for healthcare professionals. Age and Ageing; 40: 538–543.  

ככה זה כשאין שניים

העבודה הראשונה, שכתבתי בתואר הראשון של עבודה סוציאלית, וכנראה שהיא גם העבודה הזכורה לי ביותר בכל התואר, הייתה בנושא התאלמנות בגיל המבוגר. נראה לי, שגם אי אז הבטן שלי "הרגישה", שהגיל המבוגר לא מקבל את מקומו הראוי בהתייחסות למורכבות התמורות הייחודיות לו בעולם הנפש. העבודה עסקה בשינויים "טבעיים" במעגל החיים. אני זוכרת את שיחת השכנוע לי עם המרצה שלי, אישה נמרצת בסוף העשור השישי לחייה. היא העמידה בסימן שאלה, האם מדובר בשינוי "טבעי" במעגל החיים. ואני, שלא ראיתי הבדל ב"טבעיות" הנושא הזה לבין הנושאים הריון, לידה או חתונה (שחברותי מיהרו לכתוב עליהן), טענתי שכל מי שיתחתן, סביר שבשלב מסויים בחייו (וסביר להניח שזה יהיה בגיל מבוגר) גם יתאלמן. הטיעון הזה, כפי הנראה סיפק אותה, למרות אולי מתוך חוסר היכרות שלי איתה, כנראה בטעות פגעתי "קרוב לבית" או שפשוט היא ציפתה מ"פרח עו"ס" שכמותי להיות פחות מורבידית.

באמת, יש משהו שמרגיש לא "טבעי" בלאבד בן זוג. היינו רוצים לחשוב, שרובנו מרגישים אבן כבדה בתחתית הבטן שלנו כאשר אנחנו חושבים על זה, שאחרי זוגיות ממושכת כל כך נאבד את החצי השני שלנו. בוודאי שאיננו יכולים לעכל התאלמנות בגילאים צעירים. התמונה הרומנטית של הזוג הזקן שמחזיק ידיים לעבר השקיעה, קיימת בפנטזיות של כולנו על הזדקנות. אף אחד אינו רוצה להזדקן לבדו. אבל, כתמיד החיים מורכבים יותר.

אחת הסיבות שהתעקשתי לכתוב את העבודה בנושא הזה היא, משום שרציתי להוציא אל האור את סיפור ההתאלמנות של סבתי ז"ל. העבודה הייתה כרוכה בעריכת ראיון למקרה ל"דוגמא". מבחינתי הסיפור של סבתי היה מבחינות רבות "לדוגמא", משום שנראה שבאותו שלב בו ראיינתי אותה, היא עברה תקופה של פריחה יצירתית. סבתי התאלמנה בסוף שנות שישים שלה וזמן קצר לאחר מכן, למרות לא מעט "גבות מורמות", החליטה לעזוב את דירתה ולעבור לגור בדיור מוגן והייתה תקופה לא קצרה לדיירת הצעירה במקום. מאז אותו מעבר נראה שהשתחרר בתוכה משהו שהיה כלוא זמן רב. היא גילתה כישרון חבוי בציור שהתפרץ במאות יצירות, המקשטות את קירותיהם של בניה ונכדיה עד היום. היא מילאה מחברות בכתיבה רהוטה. שרה במקהלה וכיכבה בטקסי החגים הקהילתיים. היא אפילו למשך תקופה מצאה ידיד, איתו חלקה קשר קרוב למדי. החיים החדשים של סבתי, נראו שוקקים, מלאי תוכן ועניין ומהרבה בחינות מאושרים ומספקים (עד כמה שאפשר אצל גב' פולניה מכובדת).

          יחד עם זאת, בזמן הראיון איתה תמונת המצב ה"ורודה" הפכה ברורה הרבה פחות. משפט אחד מתוך הראיון שלי עם סבתי נחקק במוחי ומהדהד עד היום. היא חזרה עליו הרבה בגרסאות שונות במהלך הראיון. "כשהיתומה רוקדת כולם שמחים איתה, אבל כשהיתומה בוכה, היא בוכה לבד". כאן הבנתי, שהמקרה ל"דוגמא" שלי השתנה. סבתי במשפט אחד כמעט חידתי, סיפרה את מלוא הסיפור. החברה שלנו חוטאת לרבים, בכך שהיא רואה בהשתהות באבל, דבר לא בריא. הגדילו אנשי מקצוע והגדירו טווח זמן ממנו האבל הופך מאבל "טבעי" וסביר לאבל "פתולוגי", קרי, חולני. כל כך חשוב "להתגבר" ולהמשיך הלאה. ומה יותר "להמשיך הלאה" מלבנות חיים חדשים; להכיר מעגל מכרים חדש, לפתח אופקים חדשים, אולי אפילו להתאהב שוב. אבל, לפעמים יחד עם ההתנהגות, שמנסה לאחוז בחיים, התהליך הרגשי מתארך ומכיל בתוכו רגשות סותרים. ישנו רצון עז להמשיך בחיים, אבל גם לא ל"אבד" לחלוטין את בן הזוג המת. תחושות של אשמה ובגידה בבן/ת הזוג המת/ה, אבל גם כעס על הנטישה.

מתוך אתר: NegativeSpace website

          במפגשי המאוחרים יותר, אנשים שהתאלמנו בגילאי הזקנה, שמעתי גרסאות מגוונות של אותו הסיפור בעולם הרגש ובחיים הממשיים. לפעמים, אצל אנשים שפגשתי, עולם הרגש לא הצליח "להדביק" את החיים עצמם. אני חייבת להודות, שההבדל בין המינים היה בולט ביותר. גברים רבים מיהרו לחפש בנות זוג ש"יחליפו" את בנות זוגם המתות מתוך הפחד להישאר לבדם. לעומתם, פגשתי, נשים ש"לבשו" את אלמנותן כמו החליפה השחורה של האלמנות הקתוליות, וסירבו מסיבות שונות לצאת מהתפקיד הזה. אחרות הקימו לעצמן מערכת תמיכה הדוקה של נשים בנות גילן, אשר סיפקה עבורן קשר רגשי עמוק וגם סיוע בחיי היום יום, חליפיים לקשר הזוגי שאיבדו.

בנוסף, הרגשות כלפי הבן/ת זוג המת/ה היו מגוונים גם כן. במקרים רבים, רגשות אלה, כמו היכולת להמשיך בחיים מלאים, קשורים בחיים הזוגיים לפני כן. באופן פרדוקסאלי, דווקא מערכות יחסים זוגיות איתנות ותומכות, קשורות בהתמודדות טובה יותר עם האבל בעקבות מות בן הזוג. מערכות יחסים סוערות או כאלה שהיו כרוכות בתלות רגשית או פיזית של אחד מבני הזוג, במקרים רבים הובילו להתמודדות רגשית טובה פחות עם האבדן. דבר נוסף שהשפיע הוא האם המוות היה פתאומי או הגיע אחרי תקופה ארוכה של חולי. האם במהלך תקופת החולי, בן הזוג הסועד, הצליח להרגיש תחושות של משמעות ויכולת בטיפול בבן הזוג החולה. האם הוא/היא חש/ה שעשו את מיטב יכולתם בכדי להיטיב עם בן זוגם. האם התקופה האחרונה של הטיפול אפשרה פרידה.

דרכי ההתמודדות עם משמעויות ההתאלמנות מגוונות מאוד. אולם, בבסיסן דרכי ההתמודדות המסייעות ביותר הן כאלה שמשמעותן, לא להישאר לבד. אתן כמה לדוגמא. למשל, חיזוק קשרים עם הילדים והנכדים, בניית מעגלים חברתיים חדשים, אם באמצעות מעבר לדיור מוגן או השתתפות בחוגים. הכנסה של דייר אמין הביתה, כמו בפרויקטים של "שידוך" סטודנטים עם גמלאים בודדים. קשרים חברתיים מעודדים פעילות ויציאה מבין ארבע הקירות. בד בבד, הן מציעות סיוע רגשי. בנוסף לאלה, פנייה לסיוע נפשי מקצועי זמני לשם התמודדות עם עיבוד האבל יכולה להוסיף ערך מוסף משמעותי להתמודדות הרגשית ולהתמודדות עם בניית החיים שאחרי.

למעשה, כל אסטרטגיית התמודדות, שמסייעת לכם היא טובה. חשוב לתפור את החליפה שמתאימה לכם. בנוסף, חשוב שלא "תיבהלו" מרגשות סותרים שעולים בכם. זה בסדר לרצות לשמוח ולהמשיך לחיות וגם לרצות להחזיק באהבה ובנאמנות לבן הזוג המת ולא לשכוח. זה בסדר להרגיש כעס וגם געגוע. הרגשות האלה יחיו בתוככם עוד תקופה ארוכה ומוטב שתכירו בהם ותאפשרו להם מקום. הם מהווים חלק מתהליך ההחלמה והאבל על האבדן הכבד שאתם חווים.