הצעת הכנה לזקנה צלולה

מאמר זה פורסם תחילה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב

"אם עוד החושך רב ואין כוכב לי 

ואם הים גועש, 

על תורן ספינתי הדליקי, אמא, 
שושנה של אש..." 

אריק איינשטיין שר לשתינו מתוך הטלפון שלי זמר אהבה לים בקולו המלטף. זהבה לקונית מאוד ביכולתה להביע את עצמה בימים אלה. היא בוודאי שמתקשה להביע רגשות, אשר עולים ומשתלטים עליה, כאשר דבר מה מעורר בה חוסר נוחות או כאשר היא מרגישה מהדובר אליה לחץ או חוסר סבלנות. אך כשהיא שמעה את אריק איינשטיין שר שיר, שהיא שרה עם ילדיה במהלך כל חייה, עיניה, אשר בדרך כלל נראות מבולבלות, נדלקו והיא הצטרפה לשירה מבלי לטעות באף מילה. "כמה יפה שהוא שר, איך קוראים לו?" זהבה ניסתה להיזכר בעזרתי. "קוראים לו אריק איינשטיין. הוא היה זמר מפורסם מאוד. באמת הוא שר יפה" עניתי. "את זוכרת ממש את כל המילים. זה בטח שיר שאת מכירה ואוהבת". זהבה הסתכלה אלי בחיוך "אני באמת אוהבת את השיר הזה".

זהבה היתה כל חייה מוסיקאית חובבת, שניגנה במספר כלים, אך הפסנתר אהוב עליה ביותר. שירים ישראלים ישנים הפכו לדרך כמעט יחידה לתקשר איתה על רגשותיה שמתערבלים בתוכה כאשר זיכרונה קצר הטווח נעלם ממנה דקות ספורות אחרי התרחשות וזיכרונה ארוך הטווח הולך ונמחק ומוחה מתודעתה אירועים משמעותיים ואנשים מוכרים. בשלב זה של הדמנציה "נלחמים" על שימור המצב הקיים. "שושנת האש" שלנו היא חוש השמיעה המפותח, הזיכרון המילולי שלה והמוסיקליות הדומיננטית שלה, אשר מאפשרים לה לזכור ולשחזר בשירה ובנגינה על הפסנתר החשמלי הקטן שלה אין ספור שירים ומנגינות שהיא שרה וניגנה במהלך חייה.

        הגילאים המבוגרים והזקנה מעמידים אותנו מול אתגר בלתי נסבל  של אבדנים. החושים אינם חדים כמו בעבר; אצל חלק, השמיעה נחלשת, אצל האחרים הראייה. התנועה איננה זריזה כפי שהיתה בעבר. הגוף שלנו, הכלי, אשר רובנו למדנו לסמוך על כך שלא יכזיב אותנו, אינו כזה יותר. המחשבה על כך איננה נעימה והופכת לקשה ומאיימת יותר ככל שהשנים נוקפות. אין לכך רפואה. כמו שהקלישאה אומרת: החיים הם מחלה ללא מרפא והזקנה על אחת כמה וכמה.

Photo by Lukas Budimaier on Unsplash

נעמי פייל (Feil), היא עובדת סוציאלית קלינית, אשר פיתחה את שיטת ה"תיקוף" (Validation), משיטות הטיפול הרגשי המובילות בטיפול במבוגרים מאוד הסובלים מדמנציה. פייל, כתוצאה מעבודתה ארוכת השנים עם חולי דמנציה, פיתחה תיאוריה, כי דמנציה בגילאים מאוחרים, מגילאי שמונים ומעלה, נוצרת כמנגנון הגנה נפשי, המסייע להוריד מעוצמות הכאב הנפשי, להן גורמים האבדנים החושיים והפיזיולוגיים בזקנה. כלומר, כאשר אדם מאבד יכולת לתקשר בצורה טובה עם סביבתו ולהשתתף בה כבעבר, אם בגלל אבדן שמיעה או ראיה או מגבלה בתנועה או מחלה קשה, התוצאה הרגשית-נפשית של התהליך עלולה להיות התכנסות והצטמצמות של האדם לתוך עצמו, אשר תוביל לדמנציה כאופן להתמודד עם האבדנים. האדם מכחיש באמצעות שיכחה את העולמו שהשתנה ואת מגבלותיו כיום. יש במנגנון הזה הגיון ותבונה בשימור משאבים בטווח הקצר. למשל, בחסות הדמנציה, האדם אינו צריך להיאבק ולזכור שמות של אנשים סביבו או להיאבק בקשיים בהתארגנות ובשמירה על היגיינה אישית. המשאבים המועטים מוקדשים להישרדות בסיסית. אך הכחשה של מצב מעורר דחק, אשר בלתי אפשרי להתעלם ממנו, כפי שאתם יודעים, איננה יעילה בהתמודדות עם דחק לאורך זמן. היא מגיעה עם תג מחיר כבד- מצוקה גדולה.

הבנה זו מובילה אותנו לשאלות: מה הוא האופן היעיל להתמודדות עם האבדנים הפיזיים-חושיים שמגיעים עם הזקנה? האם ניתן להכין עצמנו להתמודדות עם האבדנים הללו? פייל טוענת שכן ומציעה כמה אופנים משולבים להיערכות לשלב הזקנה;

פייל מציעה טכניקה השאולה משיטת הטיפול NLP- Neuro Linguistic Programming  (ניתוב לשוני פיזיולוגי)- זיהוי חוש דומיננטי. לכל אחד מאיתנו יש חוש דומיננטי, אשר התפתח מאז ינקותנו. החוש הדומיננטי הנפוץ ביותר באוכלוסיה הוא חוש הראיה. הרבה אחריו מדורג חוש השמיעה, אחריו חוש המגע והחושים הדומיננטיים הכי פחות נפוצים הם הריח והטעם. זהו בעצמכם מהו החוש הדומיננטי שלכם. מהו החוש עליו אתם נסמכים ביותר להתמצאות במרחב שלכם. באמצעות חוש זה, אתם גם מבטאים את עצמכם. למשל, אם אתם משתמשים בדרך כלל בביטויים כמו "נראה לי ש..." או "אני יכול לדמיין ש...", כפי הנראה שהחוש הדומיננטי שלכם הוא הראיה. אם אתם נוטים להשתמש בביטויים כמו "נשמע טוב..." או "מצלצל מוכר", כפי הנראה החוש הדומיננטי שלכם הוא שמיעה. אם ניקח לדוגמא את זהבה, שהיא חולה במחלה כרונית קשה במשך שנים רבות לפני שלקתה בדמנציה. החוש הדומיננטי שלה הוא חוש השמיעה.

אחרי שזיהיתם מהו החוש הדומיננטי שלכם, האם אתם יכולים לדמיין אותו נמוג? זה קורה. הראייה מיטשטשת עד שקשה לקרוא או לצפות בטלוויזיה. לחילופין, השמיעה נחלשת עד כי קשה לנהל שיחה בטלפון או לעקוב אחרי שיחה או הרצאה. כאן עולה הצורך למצוא חוש או חושים "חלופיים" ולחדד אותם כפיצוי. ניתן וכדאי לעשות זאת לפני פגיעה בחוש הדומיננטי או אחריו. לדוגמא, אדם בעל חוש ראיה דומיננטי, יכול לעצום עיניים ולהאזין לספרים מוקלטים, מוסיקה, לטעום מאכלים ולנחש את מרכיביהם, לנסות בעיניים עצומות להריח ריחות בסביבתו, כמו פריחה ועשן. תרגילים יומיים בנטרול החוש הדומיננטי וחידוד החושים האחרים, מפתחת יכולת להתמודד עם אבדנים חושיים, כאשר הם מגיעים.

נושא אחר, שפייל מדברת עליו, הוא הקשבה לגופנו. כולנו עסוקים כל כך ביום יום שלנו, שאנחנו הופכים את ההתעלמות מצורכי הגוף שלנו למיומנות בעלת חשיבות עליונה. למשל, התעלמות ודחייה של "קריאות הטבע". התעלמות מצמא ורעב. עולה על אלה ההתעלמות מכאבים ומבעיות רפואיות. הרגלים אלה מונעים מאיתנו להכיר סימנים בסיסיים בגופנו לזיהוי של מה שתקין ומה שמקולקל. זקנה בריאה קשורה ביכולת "להקשיב" לצרכים שלנו ולטפל בהם בזמן וללא דיחוי.

הנושאים הנוספים שפייל עוסקת בהם הם רגשיים. לכל אחד מאיתנו יש את מנגנוני ההגנה שלנו מפני מצבים בלתי נסבלים ואת דרכי ההתמודדות שלנו עם מצבי דחק. חשוב ללמוד לזהות את החלקים האלה, כדי שבעת משבר בריאותי נוכל להתמודד באופן יעיל יותר ולקבל את הסיוע המתאים יותר מסביבתנו. פייל מוסיפה, שבכל שלב בחיינו, אנחנו נתקלים בקשיים ואתגרים, למשל, במערכות יחסים שלנו עם היקרים לנו או במקומות העבודה שלנו, אשר מגדירים חלק משמעותי בדימוי העצמי שלנו. יישוב של הבעיות הללו והתמודדות עם הקשיים הללו, ימנעו תחושות החמצה ואבדן בשלבים מאוחרים יותר של החיים. אני מסכימה, קל להגיד וקשה מאוד לעשות. מסיבה זאת, אנשים רבים נותרים עם "עניינים לא פתורים" בסוף חייהם. אלה מענים אותם, דווקא כאשר הם חלשים ביותר וללא משאבים להתמודד איתם.

בחזרה לפגישתי עם זהבה... אריק איינשטיין החל לשיר לי ולזהבה זמר אהבה לים בפעם השניה, כאשר ביתה של זהבה נכנסה לחדר מהסלון מנגבת את ידיה במגבת בידה. היא התיישבה ליד אימה והקשיבה איתנו לשיר, הזכור לה מילדותה כה טוב. עיניה של הבת התמלאו דמעות. כאשר ראתה את אימה מרוכזת כל כך בהאזנה, היא חמקה מחוץ לחדר נרגשת מאוד וחזרה לחדר בעיניים אדומות אחרי דקות ארוכות.

מקורות:

פייל, נ. ודה-קלארק רובין, ו. (2015) "תיקוף: שיטת פייל, כיצד לעזור לזקן חסר התמצאות". הוצאת ג'ויינט ישראל- אשל.

הובא קטע מתוך "זמר אהבה לים" מילים: רפאל אליעז

שיר אהבה אחר

שיר אהבה אחר / יהודה עמיחי

כבד ועייף עם אישה על מרפסת:

"הישארי איתי". גם דרכים מתות

כבני-אדם; בשקט או פתאום נשברים.

הישארי איתי. אני רוצה להיות את.

בארץ הלוהטת הזאת,

מילים צריכות להיות צל. 

simpleinsomnia in flickr

כשנפגשתי עם מילים אלה של עמיחי ראיתי בעיניי רוחי את הזוג הזה המזדקן שרוי בשתיקה של היכרות עמוקה ואינטימיות קרובה. בתוך השתיקה מורגש 

.הרצון העז לקרבה לאהוב/ה לא משנה מה הגיל והמצב הגופני

לא כותבים הרבה על החוויה של האהבה הזקנה. על אינטימיות של ההיכרות 

ארוכת השנים עם אדם שהופך לאותו הבשר ולמחצית הנשמה. בודאי שלא כותבים מספיק על החוויה המינית הגופנית והכמיהה הפיזית לקרבה גופנית ויחסי מין בגיל המבוגר. הרצון והכמיהה שלא יגמר לעולם.

במאי צעיר בשם אורי בר-און יצר בשנת 2006 אדפטציה קולנועית קצרה לשיר המרגש הזה. הסרט הקצר הזה, למרות היותו שקט ומכובד, פורץ דרך וקונספציות. הסרט מראה זוג בשנות שנות השבעים שלהם (השחקנים הנפלאים רות גלר ויוסף כרמון) וחולקים זמן זוגי בחדווה וחולקים מעשה אהבה. המחשבה להראות זוג זקן מקיים יחסי מין נשמעת לרבים פוגענית ואף מעלה גועל. אבל התעלמות מיצירה זו בעצם מקבעת את האמונה, שהפגנה של סקס ומיניות צריכה להיות שמורה לאנשים צעירים ויפים. 

מתוך הסרט "שיר אהבה אחר" מאת אורי בר-און, 2016

הסרט הוצג בפסטיבלים ברחבי העולם וזכה בפרסים, אך לא הוצג בכלי התקשורת בישראל, מתוך רתיעה מהרעיון להראות זוג שחקנים זקנים במערומיהם מקיימים יחסי מין. בר-און בבלוג שלו מתאר את הדרך הארוכה והקשיים בהפקת הסרט הזה ובליהוקו. קשה שלא להשתהות לנוכח האומץ 
והקסם שיש בסרט זה, בתיאור רגעים יפייפים שכולנו מאחלים לעצמנו בזקנתנו.

https://youtu.be/xEvXnPvVcug       :לינק לסרט הקצר

ובחרת

מאמר זה פורסם תחילה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב

כל יום שלנו בחיינו כאנשים בוגרים מלא בבחירות. חלק מהן, בחירות קטנות כמו מה נלבש בבוקר או מה נאכל לארוחת צהריים (ישנם כאלו שיגידו שזו בחירה גורלית). אחרות גדולות כמו לאיזה רכב להחליף את הרכב הישן או באיזה "צד" לחגוג את ליל הסדר (יש כאלה שיגדירו גם את בחירה זו הרת גורל). בחירות אחרות עשויות להפוך לגורליות באמת כמו לצאת לעקיפה פזיזה בכביש לא לגמרי פנוי או להשקיע ממון רב במהלך כלכלי כזה או אחר. אנו מקבלים החלטות רבות כל כך במהלך כל יממה. מרבית ההחלטות, שאנחנו מקבלים, כלל אינן נרשמות בתודעתנו כ"החלטות", למרות אופיין הרה הגורל של מקצתן.

Photo by Siaron James in Flickr

אחד הנושאים, אשר רובנו נמנעים לעיתים בכל כוחנו לקבל החלטה לגביו הוא האופן בו אנו נסיים את חיינו. זהו ה"נעלם הגדול" בחיינו. אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה ובאיזה אופן, אך גם רבים מאיתנו לא יודעים שיש לנו דרך להשפיע על חלק מהתהליך. יחד עם זאת, רובנו לא רוצים לחשוב על כך בהיותינו צעירים ובריאים ועל אחת כמה וכמה בגיל מבוגר יותר, כאשר הבריאות והמפרקים מתחילים לחרוק. ובכל זאת, שינויים חקיקתיים מה-15 שנים האחרונות מלמדים על שינויים במודעות ובדעת הקהל גם בנושא הזה- בחירה בנקיטה או הימנעות מפעולות רפואיות בסוף החיים במקרה של מחלה קשה או פציעה קשה. במאמר זה אנסה להתמודד עם הנושא המורכב הזה, אשר ברובו משפטי או רפואי, אך גם נוגע בעולם הרגש של כולנו.

"חוק החולה הנוטה למות" נחקק בשנת 2005 בעקבות עבודה אינטנסיבית של עמותת ליל"ך- לחיות ולמות בכבוד, אשר מקדמת במשך שנים רבות את זכות האדם הסובל ממחלה קשה או פציעה לסיים את חייו ללא סבל ואבדן עצמאותו. הרי הברכה הגדולה ברפואה המודרנית היא, בכך שהיא מקדמת את כולנו לזכות לחיות "עד 120", אך עם הברכה עלולה להגיע גם קללה. הקללה בפגיעה באיכות חיינו ובסבל שבחיים ארוכים ללא רצון, המתמשכים במוגבלות קשה וכאב.

"חוק החולה הנוטה למות", אשר בשנים האחרונות תוקנן ומוסד באופן רשמי כהנחיות משרד הבריאות, מגדיר "חולה הנוטה למות" כאדם החולה במחלה חשוכת מרפא, אשר קיבל אבחנה שנותרו לו עד 6 חודשים לחיות, גם אם יקבל טיפול מאריך חיים. החוק מגדיר קטגוריה נוספת של אנשים בשלב האחרון של חייהם. אלו אנשים אשר נותרו להם כשבועיים לחיות לפי אבחנת הרופאים. חוק "החולה הנוטה למות" מעניק אפשרות בחירה לחולה הכשיר משפטית, להתנגד או לאשר שימוש באמצעים רפואיים מאריכי חיים מראש באמצעות מילוי טופס הוראות רפואיות או במפגש עם הצוות הרפואי בנקודת זמן מסויימת. בנוסף, החוק מאפשר גם לאנשים בריאים להפקיד מראש במאגר מידע הנחיות רפואיות של משרד הבריאות, טופס הנחיות רפואיות למקרה של פציעה קשה או מחלה השוללת יכולת להביע דעה צלולה (כמו אירוע מוחי פתאומי). בנוסף, כל אדם יכול למנות עבור עצמו מיופה כוח, אדם קרוב (אחד או יותר), אשר ישמש כ"פיו" במקרה בו הוא עצמו אינו מסוגל להביע את רצונו.

מטבעו, חוק זה הוא עדין וזהיר מאוד, משום שהוא מצוי בקו תפר בין חוק השמירה על כבוד האדם וחרותו לבין דיני הנפשות, אשר אוסרים במדינת ישראל על המתת חסד וסיוע בסיום חיים. נקודת המוצא של החוק היא שכל אדם רוצה לחיות ולהילחם על חייו, אלא אם כן, הוא כאדם כשיר משפטית מביע רצון למות בעקבות סבל רב, הנגרם לו ממצבו הרפואי. מסיבה זאת במשך שנים רבות צוותים נמנעו מלהתייחס להוראות רפואיות שנכתבו מראש. כיום, הוראות משרד הבריאות מחייבות את הצוות הרפואי לנהוג לפי ההוראות שהופקדו בתנאי שהן תקפות ואינן סותרות את רצונו הנוכחי של האדם. ההנחיות הרפואיות תקפות ל- 5 שנים וניתן לחדש אותן בתום אותן 5 שנים או לבטלן. נושא נוסף, שהחוק הזה עוסק בו, הוא רשות וזכות לחולה להביע רצונו כי חייו כן יוארכו באמצעות אמצעים חורגים, כלומר, על ידי קבלת טיפולים העשויים להיות לא מוצדקים במצבו הרפואי. כל אלה, כמובן, בתנאי שהחולה כשיר משפטית או שהוא השאיר מסמכים מלאים ותקפים בעת היותו כשיר משפטית ובמגבלות החוק. החוק מגדיר אמצעים אחרים לאנשים שאינם כשירים ולא השאירו הנחיות מראש, אך בכך לא אעסוק במאמר זה.

        הוראות מדויקות כיצד להפקיד את טופס ההנחיות הרפואיות ומינוי מיופה כוח נמצאות באתר משרד הבריאות כמו גם את הטפסים עצמם. ההליך כרוך בהתייעצות עם רופא, אשר מסביר את הדקויות הרפואיות בעניין וצריך למלא בעצמו דיווח בטפסים על המידע שמסר. לאחר מילוי קפדני של הטפסים וחתימה עליהם בנוכחות עדים, ניתן לשלוח אותם להפקדה במאגר. זהו הליך, אשר חשוב למלאו בקפידה רבה, בכדי למנוע בשעת הצורך שאלות וטעויות, אשר יפגעו ברצונו של האדם. לאחר ההפקדה האדם מקבל כרטיס מזהה, אותו יש להציג בעת הצורך.

בשנים האחרונות עלו לכותרות סיפורים של אנשים מפורסמים, כמו ענת גוב, אשר בחרו להפסיק טיפול מתמשך, אשר גרם לסבל רב, אך לא הוכיח עצמו כיעיל, בכדי להנות מהזמן שנותר ברווחה יחסית. יחד איתם הופיעו סיפורים על אנשים מפורסמים אחרים, כמו הקריין עדי טלמור, אשר בחרו להיעזר בארגון "דיגניטאס" השוויצרי, בכדי לסיים את חייהם. מקרים אלה הציתו דיון ציבורי בדבר זכותו של כל האדם לבחור, כיצד לסיים את חייו ובאיזה אופן.

מורכבות נושא ה"מוות בכבוד" נוגעת לכל כך הרבה אמונות ועמדות בחיינו; עמדות מוסריות, אמונות דתיות, עמדות בנוגע לחופש אישי וכבוד האדם. העיסוק שלי בחוק החולה הנוטה למות התחיל ממש עם חקיקתו. הבנתי את חשיבותו הרבה, כאשר באותה התקופה טיפלתי באדם שהיה חולה אונקולוגי ועבר טיפול כימותרפי, אשר ידעו שאינו יעיל וגרם לו לסבל רב. הוא חש שהוא איננו מכיר את עצמו יותר. באחת משיחותינו בשעת מצוקה רבה הוא אמר לי "היה לי פעם כלב. הוא היה החבר האהוב עלי ביותר. כמוני הוא הזדקן וחלה וסבל כל כך. לקחתי אותו לווטרינר והוא אמר שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עבורו הוא "להרדים אותו". מדוע הכלב שלי זכה למוות ללא סבל והוא כלב! ואני אמות בסבל רב ואני אדם?". עמדתי מול השאלה הזו אילמת. החוק היה בחיתוליו והצוותים הרפואיים מיעטו להתייחס לרצונם של החולים. משום ש"אובדן" חולה, ברפואה המודרנית מבחינות רבות משמעו כישלון. לעומתו נתקלתי בחולים רבים, אשר רצו להלחם בכל הכלים ובכל מחיר כדי לחיות, וכאשר קיבלו תשובה ש"אין מה לעשות יותר" ובסירוב המערכת הרפואית לאשר טיפולי "סיכוי אחרון", הם התמלאו בכעס ומרירות רבה על אטימותה של המערכת.

בסיכומו של נושא, החופש לנקוט בבחירה מודעת, הוא העניין העיקרי בנושא של ה"מוות בכבוד". זכותו של כל אדם להשפיע ולו במעט על הדרך בה הוא יפרד מהעולם הזה ומחייו. זו כנראה אחת מהבחירות החשובות ביותר, שנוכל לקבל בחיינו.

בשבחה של ההזדקנות הבריאה: שמעון פרס כמקרה מבחן

אנשים בני גילי גדלו במדינה בה נראה, ששמעון פרס היה כאן מאז ומתמיד וכנראה ש"יקבור את כולנו". בעת ילדותי ונעורי שמעון פרס היה כבר מדינאי ופוליטיקאי וותיק וכסוף שיער בעל היסטוריה גדושת עשייה ותהפוכות. ומאז היותי נערה שמעתי את בדיחות ה"הילך עם הדינוזאורים" ו"ייעץ למשה ביציאת מצריים" וכנראה שלא בכדי. שמעון פרס היה אדם שנראה שהלאות ממנו והלאה. עד כדי כך, שהוא נאלץ להגיד בראיון לתקשורת, שהוא לא ישכח למות בבוא העת. ולצער כולנו העת הגיעה.

עבורי, בעשור האחרון לחייו, שמעון פרס היה מופת למה שמכונה "הזדקנות בריאה". אין ספק, שמר פרס בורך בגנים טובים לבריאות טובה ואריכות ימים (הלוואי על כולנו). אך גם הוא הוכיח, שכשאתה אדם חדור מטרה ובעל חזון וחלומות למימוש, הממלאים אותך תשוקה וכוחות, הזקנה יכולה לחכות. חוקרי גרונטולוגיה (תחום מחקר העוסק בהיבטים הביולוגיים, פסיכולוגיים והסוציולוגיים של ההזדקנות) ואנשי טיפול בתחום הגיל השלישי מחפשים רבות אחרי הדרך לסגל "הזדקנות בריאה" בבני הגיל השלישי. זהו לא סוד, שאוכלוסיית העולם המערבי הולכת ומזדקנת ודורשת נקודת מבט חדשה ומרעננת לשימור החיות והבריאות גם בגילאים הבוגרים יותר.

Photo by Thierry Ehrmann in flickr

אחד המשברים הגדולים ביותר עבור האדם המבוגר הוא היציאה לגמלאות. מצד אחת קיימת הפנטזיה לקראת היציאה לפנסיה על המנוחה המיוחלת משגרה מעייפת של עבודה קשה והחלום לראות עולם ולפתח תחביבים. מצד שני, מחקרים רבים על הפורשים לפנסיה מראים עליה מדאיגה בתחלואה גופנית ודיכאון. אחת הסיבות המשוערות לכך היא אבדן תחושה של מטרה בחיים ושעמום. הצורך למלא את היום בתוכן לאחר שנים של מסגרת שגרה עמוסה נחשב לגורם לחץ משמעותי, המשפיע הן על בריאות הנפש והן על בריאות הגוף. מר פרס ניסח זאת באופן מדוייק: "יש דבר אחד שהוא נורא כמו מוות וזה השעמום. אנשים משועממים הם מתים מהלכים". הפיתרון כך נראה גם בעיניו היה תעסוקה. אנשים רבים מחפשים קריירה שנייה, אם בתשלום ואם בהתנדבות שתמלא אותם בתחושת תשוקה ועשייה. אנשים אחרים מפתחים תחביבים ומגלים תחומי עניין חדשים דרך חוגים והרצאות ואחרים פשוט מקדישים זמן איכות ומפתחים מערכות יחסים משמעותיות עם נכדיהם, באופן שלא יכלו בעבר לפתח מסיבות שונות עם ילדיהם.

בעיניי, מעבר ליכולת למצוא תעסוקה מעשירה החלופית לעבודה, התכונה העיקרית שמאפיינת "הזדקנות בריאה" היא היכולת לגמישות מחשבתית בנושא ההתבגרות וההזדקנות האישית. גם בנושא זה למר פרס הייתה תובנה מעניינת: "אין זקנה. יש גילאים שונים. לכל גיל תוספות שונות, חלקן קשות וחלקן מועילות." היכולת להתייחס לצרכים שלך בכל הגיל ולעשות את ההתאמות בכדי שתוכל לשמור על איכות חיים גבוהה ככל האפשר היא הכרחית. לא רבות נכתב על זה, אך לאחר האירוע הלבבי הראשון של מר פרס בתחילת השנה, הוא הסכים, בעקבות שיחה עם משפחתו, להעסיק מטפל זר שיסייע לו בתפקודו היום יומי. תוכלו רק לדמיין (אני ללא ספק חשבתי על כך) את השינוי התפיסתי בנוגע לעצמאות ויכולת אישית, שמר פרס היה צריך לעבור בכדי להסתגל להמצאות מטפל צמוד בביתו וההסתגלות למצב בו הוא צריך להסתייע בתפקודו היום יומי. עם זאת ולמרות זאת, נראה שמר פרס לא חדל לעבוד את עבודת חייו עד ליום מותו.

אורחת שאיננה באמת אורחת

בכל שבוע הפגישה עם יעקב התקיימה באותו היום, באותה השעה, למעט חריגות ספורות, בהן הפגישה בוטלה בגלל בעיה רפואית דחופה שדרשה טיפול. בכל יום שלישי ב- 13:30, טיפסתי במעלה מדרגות בניין המגורים לקומה שלישית, שם חיכתה לי דלת הדירה פתוחה לרווחה למעני. בפעמים שהגעתי לדלת סגורה, זה היה סימן שמשהו לא טוב קרה. בכל יום שלישי ב-13:30, כאשר נכנסתי לסלון הדירה הצנועה המואר, יעקב חיכה לי במקומות על הספה, משאיר לי את הכורסא העומדת בניצב אליו. על שולחן הסלון הונחו כוס על תחתית ובקבוק דיאט קולה צונן.

המחווה הקבועה הזו של יעקב, שמיעט ביצירת קשרים אישיים, נגעה לליבי, ודוברה ביננו בטיפול. המחווה התחילה כמה חודשים אחרי שהתבסס הקשר הטיפולי איתו. יעקב, אשר קיבל את השיחות הטיפוליות דרך עמותת "עמך" ובמימון משרד האוצר, חיפש דרך לגמול לי על הטיפול. תגמול בתשלום קיבלתי מהעמותה. הדרך שלו הייתה באירוח. הוא הבחין בבקבוק השתייה שהבאתי איתי והחליט לדאוג לאותה השתייה זמינה עבורי. אפילו שהבהרתי שוב ושוב, שהוא לא אמור לארח אותי, הוא המשיך והבעת התודה הזו הפכה למאפיין בקשר הטיפולי ביננו.

חג סוכות שמח

עולם הטיפול הרגשי בבית יכול להיות מבלבל ומורכב למטופל ולמטפל.  עבור חלק מהאנשים מדובר במאמץ לא פשוט להכניס אדם זר לביתם, עולמם האישי והחשוף וליצור מערכת יחסים, שבמצבה ה"טבעי" נוצרת בקליניקה המנותקת מעולם זה. באופן דומה, לא פשוט עבור מטפל להיכנס ל"מגרש הבית" של המטופל וליצור קשר טיפולי, אשר בקליניקה הבטוחה שלו, היה "נקי" יותר מהשפעות חיצוניות ומהפרעות. באופן מובן, התגובה הטבעית ביותר למצב הזה, שאני נתקלת בו, כאשר אני מגיעה לבית מטופל, הוא ניסיון "לארח" אותי ובכך ליצור מצב שיפרוק את מתח הצפייה מהבאות. הרי, כל אדם יודע מה מצופה מאורח וממארח. ביצירת תפאורה של אירוח עם כיבוד ושתייה, התפקידים כביכול ברורים יותר לנוכחים. יחד עם זה, אלו לא התפקידים הקיימים למעשה בחדר. אני מגיעה כאשת מקצוע מטפלת והאדם ה"מארח" אותי מקבל שירות מקצועי, אשר הוא משלם עליו. מצב זה עלול לעורר רגשות מבוכה ורצון להתגונן מאיום בחשיפה מוגזמת, באמצעות הרחקה שלי וביחס כלפי כאורחת זרה. יחד עם זאת, זה בהחלט יתכן, כי ברוב המקרים, דאגה לשתיה עבורי, היא רק דרך לראות אותי כאדם, הזקוק לכוס מים ביום חם.

אז איך מתגברים על בלבול זה? מנסיוני, מדברים עליו כמה שיותר.  פעמים רבות כשאני מנסה להסביר מה זה אומר בעצם "טיפול נפשי בבית המטופל" אני מסבירה באופן הפשוט ביותר, כי בטיפול מסוג זה, אני "מעתיקה" את חדר הטיפולים לבית של אותו אדם המחפש טיפול נפשי או ייעוץ. כפי שאני דואגת לצרכי בקליניקה, כך אני עושה את מירב המאמצים לדאוג לצרכי לפני שאני מגיעה לבית המטופל. וכאשר אני מגיעה לשיחה עם מטופל העולם החיצוני נעלם והמוקד עובר לשיחה ולקשר באופן הנקי ביותר האפשרי בתנאים בבית. ברוב המקרים, עם הזמן תחושת הזרות נעלמת, ממש כמו בקליניקה. מסיבה זו, באופן זה של עבודתי, אני אורחת שאיננה ממש אורחת.

אינספור פנים לאהבה

כמה מתאים שאת הספר הזה מכולם בחרתי מתוך תצוגת ספרים והתחלתי לקרוא דווקא עכשיו. ספר שעוסק כולו בדיון על פניה הרבות והשונות של האהבה. כאשר פתחתי את הפרולוג, חשבתי על הרעיון של האהבה הרומנטית. על ההתחלות והסירוב לעסוק דווקא בשלבים המתקדמים ביותר של האינטימיות. את הקטע הבא מתוך הפרולוג אני מקדישה לכל הזוגות הוותיקים שחוו את האבולוציה של האהבה והאינטימיות בחייהם הזוגיים ואלה המאמינים במרכזיות של עולם הרגשות האלה בכל שלב בחיינו בעיקר בשלבים האחרונים.

Photo by Candida.Performa in flickr

קטע מתוך "אגם קומו (Lago di COMO)", חיים שפירא.

"... מפני השעה המוקדמת לא היו אנשים רבים על הסיפון. רוח בוקר ליטפה את פנינו, האוויר היה קריר, אך השמש כבר החלה בניסיונותיה להציץ אל האגם היפה.

        מולנו ישב זוג זקנים ושתק. המראה שלהם חשף כי הם שותקים באיטלקית. אל תתפלאו, אך לעיתים ניתן לדעת גם את השפה בה אנשים שותקים. היה גם ברור כי בעל ואישה הם. כאשר התקרבנו לצ'רנוביו, נזכרנו איך לפני שנים ביקרנו לראשונה במלון "וילה ד'אסטה" והתפעלנו מיופיו הרב. אמרתי לרעייתי כי זיכרונות הם גן עדן יחיד שממנו איש לא יוכל לגרש אותנו. היא אהבה את מה שאמרתי ואני ניסיתי להיזכר היכן קראתי את משפט זה. לא נזכרתי.

זוג האיטלקים המשיך לשתוק אך האישה התרחקה קלות מבעלה. היה נדמה כי היא כועסת. ואכן כעבור דקות אחדות היא קמה ממקומה, נתנה בו מבט זועף ועברה לשבת לבדה בצידה השני של המעבורת. הבעל הזקן הוסיף לשבת על הספסל מולנו אך פניו נפלו. חשבתי לעצמי: לאיזו דרגת אינטימיות יכול להגיע זוג במרוצת השנים – הם הצליחו לריב מבלי לומר מילה!

        הספינה המשיכה בדרכה וכעבור זמן לא רב הגענו לבלג'יו. נשארנו לשבת כאשר כולם קמו לצאת. אנחנו באיטליה, הארץ שבה החיפזון נחשב לחטא. מה עוד שחטאתי בכך לפני כשעה. הבעל התקדם לאיטו לעבר הגשרון ובטרם עלה עליו התקרבה אליו אשתו ושמה ידו בידה. חשבתי לעצמי: לאיזו דרגה של אינטימיות יכול להגיע זוג במרוצת השנים, הם הצליחו להשלים זה עם זה מבלי להחליף מילה!..."

מתוך: אהבה זה כל הספר, חיים שפירא, כינרת זמורה ביתן מוציאים לאור, 2014.

בין שתי לוויות

החודש הזה אתגר אותי במפגש עוצמתי עם מוות, שלא חוויתי כמותו עד עתה בחיי המקצועיים. פרידה משני מטופלים יקרים, אשר מתו בסמיכות רבה אחד לשני. המוות במקרה של מרבית המטופלים שלי איננו הפתעה. במרבית המקרים הוא ממש חלק מה"חוזה הטיפולי" שבטיפול באדם בחלקים האחרונים של חייו. ואכן, אבל על מותו של מטופל הוא דבר שחוויתי בעבר. כמטפלת רגשית המסר הוא (פעמים רבות), שעד כמה שהחוויה עצובה היא איננה לגמרי שלי. אני במידה מסויימת אורחת. האבל הוא של הקרובים ביותר למטופל. אולם, לעיתים, האינטימיות שבמרחב הטיפולי מתעתעת.

בעבודת האבל האישית שלי הפעם, ניסיתי לזקק את החוויה האישית שלי של האבדן של מטופלים יקרים אשר הוקרתי את המפגש האנושי איתם ואת האמון שהם נתנו לי להיות שם איתם בשלב האחרון של חייהם.

השיר הזה נולד כתוצאה מהתהליך.

amaranth5syn in flickr

בין שתי לוויות

הסיפורים, חלקיקי חיים,

שנאמרים ונאספים בליבי

הם כמו טביעת יד אישית של היושב מולי.

לכל טביעת יד ישנו תוואי משלה.

התלמים שנחרשו בעבודה,

בדמעות ובשחוק.

סיפורי חייהם מתעקלים ומסתרגים

כמו התוואי החרוט על ידם.

הלב חומר רך וגמיש הוא.

ישנן טביעות הנלחצות

והרושם עמוק וצרוב.

ישנן טביעות שרושמן

קהה עם הזמן.

ליבי אוסף את טביעות החיים

סופג אותם לתוכו

ומשאיר חלקים חיים

מתוך כל אותם שהיו ואינם.

והם הולכים ומתמזגים לחלק מהתוואי שלי.

טעם הזיכרון

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב

שלהי החורף, אך הרוחות עודן מנשבות ומידי פעם השמיים מתעננים ומעוררים את הרצון להתכרבל ולהתפנק עם מזון חם ומנחם. כל אלה מזכירים לי את השבתות אצל סבתי וסבי בתקופת ילדותי. למשפחתי, כמו לכל משפחה, היו את טקסי השבת שלה. אצלנו טקס השבת היה התייצבות בשבת לפני הצהריים בבגדי שבת בבית סבי וסבתי, שהיה על התפר בין השכונה שלנו לשלהם. כשנכנסנו לדירתם הריח המוכר, של הטשולנט, שנספג בכל חפץ, אחרי לילה שלם בו נח בתנור, גירה את בלוטות הריח והטעם. הניחוח נספג ונוכח בספות הסלון הישן, אך שמור כחדש, במזנון העץ הכבד המעוטר פיתוחים, בפסלי החרסינה והפורצלן ואגרטלי רוזנטל מלאים בזרי שושני בד ופלסטיק, אשר הונחו על מפיות סרוגות מעומלנות, לפי מיטב המסורת. סבי בחולצתו הלבנה, חזר מבית הכנסת שקט ומהורהר בעל הוד של שבת. שולחן האוכל הגדול, אשר בכל ימות השבוע עמוס קישוטים וניירת, חיכה ערוך ומוכן לקראת הארוחה. וסבתי ציפתה לנו ליד הדלת הפתוחה עם נשיקותיה המצלצלות ללחיינו ועם הניגון האידישאי של העברית השבורה בפיה.

Photo by Marat Gilyadzinov on Unsplash

מאז ומתמיד, שמעתי בדיחות על האיכות התפלה של האוכל ה"פולני", אבל לא הבנתי את הבדיחה הזו. זה לא האוכל שהכרתי. הטשולנט (כמו שאר המטעמים) של סבתי היה מפולפל ועשיר טעמים כמו טמפרמנט הנינג'ה שלה. הסיר העמוס והמהונדס שכבות על שכבות של טעמים, המתלכדים לשלמות. את טעמים אלה, סבתי שמרה לעצמה עד מותה. פעם, חשבתי לא פעם ביני לבין עצמי, הייתה הילה של יוקרה בשמירת מתכונים אישיים כסוד. במהלך השנים אימי ודודתי ניסו לשחזר את פאר היצירה הקולינרית, אך יצירותיהן זכו בתואר ה"דומה" או ה"קרוב מספיק, אבל זה לא זה". גם אני חוטאת מידי פעם בניסיונות לשחזר את הטשולנט המיתולוגי, אבל, זה אף פעם לא מגיע לטעם המדויק שמדגדג את זיכרון צהרי השבתות אצל סבא וסבתא.

הרבה דברים סבתי וסבי לקחו עימם לקבר. סודות ששמרו מתוך בחירתם האישית או חלקים מחייהם, שאוזנינו נסתמה מלשמוע. אחד מהדברים הייתה שפתם, האידיש. אידיש, כילדה נשמעה לי קופצנית ומצחיקה, שוברת שיניים, מביכה ולא הגיונית לאוזן. סבתי ניסתה לשכנע אותי ללמוד את שפתה ממנה, אבל אזני סירבה לרשום בזיכרוני ופי עיוות בכוונה את הנאמר. את אימי שמעתי מדברת אידיש רק עם הוריה במבטא ישראלי "כבד" כמו בכוונה. אמנם לא שמעתי מעולם דברי סלידה מפורשים מהשפה הזו, אך התחושה ריחפה באוויר: אידיש הייתה שפה של זקנים, מקועקעי אמות, לא מפה, גלותית. שפה מביכה, שצריך להעביר הלאה, כמו זיכרונות מסויטים ורעים. סירבתי ללמוד, ובדיעבד, אני מצטערת.

בתמונה: אחד מניסיונותי לשחזר את יצירת המופת של סבתא.

כל כך הרבה אבד. עולם ומלואו של תרבות עשירה, שנעלמה עם קהילות שנמחקו, ואינן. הדור השני והשלישי של אותם עולים מאירופה, ששרדו, סירבו להקשר לאותה תרבות. הדור הרביעי, איננו מכיר כבר את התרבות ההיא הרחוקה. התרבות של יוצאי פולין לא שונה מהתרבויות האחרות שהגיעו ארצה בראשיתה של המדינה. מנהגים, אשר נותרו מהם שלדים ממקורם המפואר, שפות, אשר ילדים מסרבים ללמוד, משום שרוצים להפוך לישראלים כמו כולם.

לפני כחודש נתקלתי במקרה בשיר מרגש של איש החינוך, המשורר והסופר אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול". שמוש, שהיה אמנם יליד סוריה, הפך עם עלייתו איש קיבוץ וצבר גאה, בשיר מתאר באופן ציורי כל כך את ניסיונותיה הנואשים של אימו בזקנתה לספר על חייה, על תרבותה ואמונותיה "קולה מתנגן כעוד, וכפות ידיה מבארות, צמידיה מצטלצלים..." והוא איננו פנוי לשמוע אותה, כולו "אוזן סתומה". קראתי את מילותיו וחשבתי על סבתי, אשר כל כך הרבה מעברה היה חתום בכספת פנימית, שלא הסכימה לפתוח כתיבת פנדורה נפשית, אך חלקים אחרים מתוכה שיתפה בנדיבות, ולא היה מי שרצה לשמוע. כולנו היינו עסוקים בשלנו. למזלי, בשנת חייה האחרונה, השתדלתי לשבת איתה לעיתים קרובות והקשבתי למה שהסכימה לספר. אני כבר הייתי בוגרת מספיק להבין, שזו הזדמנות שלא תחזור.

לכולנו ישנו סיפור משפחתי, שהוא חלק מהדי אן איי שלנו. סיפור שהוא חלק מאבני היסוד של האישיות שלנו. יגאל אלון בסיפרו "מסך של חול" כתב "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לדעתי, בקלות ניתן להפוך את המשפט ל- אדם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל (ונטול פשר) ועתידו לוט בערפל. אחת המתנות הגדולות שאנחנו נותנים לעצמנו ולהם היא להקשיב לסיפורי הורינו. אנחנו יכולים ללמוד דרך הסיפורים על האלמנטים והרעיונות, שעיצבו אותנו, כמשפחה וכאינדיווידואליים, להבין מה הניע ומניע את בחירותינו ומהן הטעויות, שעליהן אנחנו חוזרים ומשחזרים טעויות עבר. אחת המתנות שאנחנו יכולים לתת לדורות הבאים היא הסיפור שלנו האישי והמשפחתי ואת המסורות המשפחתיות, בכך להעניק להם את הכלים להבין מאיפה הם באו ולבחור עבור עצמם את המסלול הטוב ביותר לעתידם. וסבתות (או סבים), אל "תשבו" על מתכונים ושטעם הטשולנט, הטבית, המפרום או הסופריטו המשפחתי ישתמר לאורך הדורות במשפחתכם.

מי רוצה להיות צעיר לנצח?

     

תקופה עצובה עוברת עכשיו על ישובי הערבה, ואני מניחה שזו התחושה בכל הישובים בהם ותיקי הישוב מזדקנים, חולים והולכים לעולמם. הפרידות מחברים קרובים הולכות ומתרבות והעצב גדול על ההולכים, שעיצבו את פני הקהילה מאז הקמתה. הקהילות משתנות והעולם משתנה לאנשים שהיו שם כשהכל התחיל.

        התקופה הזו גורמת גם לי להתעמת עם רגשות שלי על מוות ואבדן של אנשים יקרים ועם האפשרות הקיימת והנוכחת של המוות. ברור לי שבחרתי נישה מקצועית בה המפגש עם סופיות ומוות הוא "חלק מהעבודה". אבדן של אנשים יקרים, שאני מלווה בצמתים משמעותיים וחולקת עימם רגשות, מחשבות ותקוות אישיים ביותר, הוא עניין שהשכל הישר צופה, אבל הרגש מכאיב לא פחות. אני לא יכולה שלא להרהר ולחשוב "האם באמת אפשר להתכונן לאפשרות הזו?".

        החברה המערבית ובוודאי הישראלית, מחזיקה חרדה עצומה סביב מוות. ילדים מורחקים מלוויות ואזכרות. לא מדברים על מוות או מכינים את האפשרות הזו. זיקנה, אשר היא הסמן העיקרי לסופיותם של החיים, אינה מקבלת יחס של עוד שלב התפתחותי בעל יתרונות וחסרונות, אלא כאל תופעה, אשר כדאי שתהיה מורחקת מעין הציבור הרחב לתוך קהילות סגורות- בתי חולים ובתי אבות שהם כמו "גני ילדים יוקרתיים". המילה זיקנה עצמה, "זוכה" תכופות בתקופתנו לכביסה מילולית והופכת ל"גיל הזהב", "הגיל השלישי והרביעי". חולי הוא דבר שמפחדים ממנו עד כי ישנם אנשים הנמנעים להבדק או להכנס לבתי חולים, פן יגלו משהו, חס וחלילה. גברים ונשים רבים, המגיעים לגילאי 40, מתחילים להסוות את סימני הגיל, לספור קמטים ושערות לבנות.

        אנחנו חיים בחברה שהמוות בה בגילאים צעירים נדיר מאוד והחיים נמשכים ונמשכים גם לפעמים כאשר הם כבר לא ממש חיים. ברקע נמצא האבדן הכואב והבלתי נתפס של כל כך הרבה משפחות בתקופת השואה. המחשבה על אבדן ומוות הפכה כל כך בלתי נסבלת, שהיא נדחקת ומודחקת, וכאשר המוות מגיע, הכאב עצום ובלתי נסבל. וכשהזקנה מגיעה, זיכרונות טראומטיים חוצי דורות של חוסר אונים וחוסר שליטה מימי מחנות הריכוז מציפים. נוצרת בכך דינאמיקה בלתי נמנעת בה המוות מודחק ומוכחש. הוא איננו "טבעי" יותר.

Photo by John Wilson on Unsplash

כאשר חשבתי על כך השבוע נזכרתי בסיפור אגדה ששמעתי בילדותי על חוקר ארצות ספרדי בשם חוזה פונס דה ליון. פונס דה ליון גילה בשם ארצו חלקים רבים מהקריביים, הוא היה מושל קוסטה ריקה ואף קרא לפלורידה בשמה. אחת מהאגדות שנקשרו לשמו הייתה מסע החיפושים שלו אחר מעיין הנעורים. מעיין, אשר הילידים האמריקאיים סיפרו לו שכל הרוחץ במימיו, זוכה לחדש את נעוריו ולחיות לנצח. ליבו, שהתאבה לחיי נעורים נצחיים, יצא אחרי תיאורים של זקנים קמוטים ושגרוניים, אשר רחצו במימיו ויצאו חלקי עור ומפרקיהם גמישים ורעננים. וכך, פונס דה ליאון תר תקופה ארוכה אחרי מיקום המעיין. כאשר הגיע למעיין פגש אדם זקן מסתורי, אשר עצר בעדו והראה לו את חייו הפוטנציאליים אחרי הרחצה במעיין. הוא אמנם יישאר צעיר, גמיש, ללא דופי או מחלה, אך עם הזמן, כל מי שהכיר אהב או יאהב בעתיד ילך כדרך כל בשר. והוא יהיה שם ויחזה בהם מתים, אהובותיו, ילדיו, נכדיו, ניניו. והוא יישאר כשהיה, צעיר לנצח ובודד לנצח, שריד נצחי בעולם משתנה. לפי האגדה פונס דה ליון ויתר על ההזדמנות לרחוץ במי המעיין. בחייו האמתיים הוא העריך שנים בשני עשורים יותר מאשר האדם הספרדי הממוצע של אותה התקופה. בגיל 61, הוא מצא את מותו מחץ מורעל שפגע בו.

תווית מקורית של מיים מינרליים. מהאוסף של Boston Public Library  באתר flickr 

אליזבת' קובלר רוס כתבה בסיפרה "המוות חשוב לחיים" את המסר הזה בדיוק. המוות, הפרידה עם הכאב הבלתי נסבל שהם גורמים לכולנו, דוחפים אותנו לחפש משמעות והמשכיות, איפה שאף אחד לא באמת יודע אם היא קיימת. אבל, המוות הוא חשוב ואף הכרחי לחיים. בלעדיו, לחיים אין משמעות. דווקא סופיותם של החיים. ההבנה שיש לנו כברת זמן לא ידועה לחיות את חיינו, נותנת משמעות לחיים האלה והופכת אותם ליקרים. חיים ללא סוף מאבדים את המהות היקרה שלהם. ההכרה בכך שכל יום חשוב לחיות, ליצור, להשפיע, לאהוב, הופכת את החיים חשובים כל כך. כנראה שאין דרך להתכונן לאבדן. כאשר יש מה להפסיד, האבדן צורב יותר. אבל גם ההכחשה של המוות הופכת אותו למפחיד ונוראי יותר.

האם אתם, במקומו של פונס דה ליון, הייתם רוחצים במימי המעיין?