מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" של מושב עין יהב.
בדרך לגן הילדים בבוקר אחד נזכרתי, מסיבה שלא נהירה לי, בגברת אחת
שפגשתי פעם אחת בלבד והשאירה בי רושם חזק, שנותר שנים אחרי. גב' שוסטר (שם בדוי)
הופנתה אלי במהלך עבודתי בעמותת "עמך" לשיחת היכרות (אינטייק) לשם
התרשמות וניסיון תחילת קשר טיפולי.
הגברת התגוררה בלב בני ברק. כל ישראלי בעל רישיון ודעת צריך לנהוג בבני
ברק פעם בחייו (זה מספיק מעל ומעבר) כדי להבין את הפער העצום בין העולם הדתי החרדי
לבין העולם החילוני שמחוץ לבני ברק. אני זכיתי לטפל בכמה אנשים המתגוררים בבני
ברק. רובם, למזלי, התגוררו בשוליים הפחות "בני ברקיים". אך תמיד הייתה
תחושה שבכניסה לבני ברק, כאישה צעירה חילונית, נכנסתי לאזור מלחמה. פשקווילים
הזועקים "צניעות!" ו"תועבה!" מצפים את הקירות. גברים מתרוצצים
במהירות, שאפם קבור לרוב במטר הקרקע שלפניהם עם סלולארי "כשר" צמוד
לאוזניהם. אימהות ואבות עם קהל ילדים בגילאים שונים סביבם. כולם מזנקים לתוך הכביש
ללא מבט נוסף, סומכים באמונה עיוורת על "חסדי השם ישתבח".
וכך מצאתי עצמי בערב גשום אחד ברחוב צר ורטוב ב"לב המאפליה",
מותשת מהנהיגה לאתר המדובר ומוקפת בגברים יראי שמיים החוזרים מהכולל ומגניבים
מבטים לא בטוחים בבחורה ה"חייזרית" הזו במכנסיים, שיוצאת ממכונית באמצע
השטעטל שלהם. שילוב של כל ה"לא סביר" בתמונה אחת. אני ניערתי עצמי,
יישרתי עצמי, בלעתי רוקי ושינסתי את כוחי והאומץ במותני ועליתי במעלה חדר המדרגות
בבניין ישן, אך מטופח בצורה חריגה לאזור, לדירתה של הגברת.
הקשתי בדלת וקול נשי מבוגר וסמכותי הורה לי להיכנס. נכנסתי לתוך סלון
צפוף בו הספות הוצמדו לקיר. מעברו השני של החדר עמד ארון ספרים גדול וכהה שדלתות
הזכוכית העליונות שלו סגרו על שורות צפופות של ספרי קודש ובמרכז החדר עמד שולחן
אוכל גדול ומסביבו כיסאות רבים. בראש השולחן, המרוחק מהדלת, ישבה זקופה בכיסאה גברת
שוסטר. אישה בשנות השמונים של חייה. היא לבשה חלוק בית כחול כהה צמרירי ולראשה
כובע בד תואם שכיסה את שערה לחלוטין. כולה הוארה בהילת מאטריאך. היא ישבה בעמדה
שנראה שהפכה למרכז עולמה באותם הימים. סביבה על השולחן הונחו בקפידה סידור תפילה,
ניירות ועטים והיא נראתה עסוקה בסידור חשוב, שהופרע באופן לא נוח בביקור שלי. מסביבה
סגרו מסגרות קטנות של תמונות, אשר הונחו מופנות כלפיה. הייתה זו בין הפעמים
היחידות שהרגשתי צורך לפנות אל מטופלת בתואר "גברת", גם כשהצגתי את עצמי
בשמי הפרטי. היא הורתה לי במבט לשבת. צפיפות הכיסאות, לא אפשרה לי להתקרב אליה וכך
פילסתי את דרכי ,והצלחתי לשבת רק שניים או שלושה מושבים ממנה. גב' שוסטר יצאה מגדרה,
כך הרגשתי ביושבי מולה, לתת לי תחושה של אורחת לא רצויה. במהלך השיחה, הכרתי תודה
למזלי הטוב על שהגעתי אליה בערב חורפי קר ורטוב והייתי מכוסה היטב, מלבד
"עבירת המכנסיים". מבטה החודר סרק אותי כמו קרן לייזר וגרם לי להיטיב
סביב כתפי את הסודר, שכיסה אותי בשל תחושת צינה פתאומית.
ואז החלה השיחה. גב' שוסטר העבירה אותי ראיון/חקירת קבלה, שלא הייתה
מביישת את טובי החוקרים. מי אני ומה אני ומאיפה אני והאם אני נשואה וכמה ילדים יש
לי ולמה אין לי ילדים. לא הייתה אפשרות לחמוק ממענה על שטף השאלות האישיות, שננעץ
בי כמו חיצים מכוונים היטב. והכל ישמש נגדך בבית הדין של גברת שוסטר. המאטריאך
הסכימה בקושי ובאופן לאקוני וייבש לדבר על עברה ועל שלומה באותו יום. היא לא פנתה
כלל טיפול וכלל לא הבינה את התועלת בלשבת ולדבר עם אישה זרה. ביתה, יוכבד (גם כן שם
בדוי) היא זאת שמסדרת את ענייניה עכשיו וגם "מסדרת אותה". היא החליטה
לפנות ל"עמכו". "מה זה הארגון הזה, "עמכו?". "הבת
שלי עוד מעט תגיע והיא תענה על שאלות". "אני עסוקה מאוד עכשיו... הנכדה
שלי מתחתנת.... אין לי זמן לדברים כאלה. יש לי הרבה סידורים. את בכלל מבינה מה כל
זה אומר?"
בשאלה הזו ראיתי סוף סוף סדק של אור בחומה הבצורה, שהקיפה את גברת
שוסטר. "יכול להיות", שאלתי אותה ,"שאת שואלת אותי, האם אני יכולה
בכלל להבין אותך? האם אני מסוגלת להבין את העולם שלך?". גברת שוסטר נעצרה לרגע.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנראה, שמשהו שיצא לי מהפה הרשים אותה. המשכתי, "האם
את חושבת שכדי להבין אותך, אני צריכה להיות דומה לך? אני מבינה את החשש, שלא אבין
את השפה שלך ואת הקשיים שלך, משום שאני שונה ממך. אבל אני מבטיחה במפגשים שלנו
להעניק לך אוזן קשובה ולב חפץ". באותה נקודה ביתה, יוכבד, נכנסה. יוכבד
הצטיירה כאישה נמרצת, יעילה ונעימת סבר. היא נעמדה וגבה לארון הספרים הגדול ולא
התיישבה לשולחן איתנו. היא דיברה ב"יעילות" על אימה בגוף שלישי. היא זאת
שיזמה את הפנייה מתוך חשש לאמה, אשר מיום ליום מסתגרת יותר בדלת אמותיה, מתוך קושי
פיזי אמיתי לרדת במדרגות התלולות של הבניין ומתוך דיכאון, בו לקתה מאז נפטר בעלה
חודשים ספורים קודם לכן. אכן, סיפרה יוכבד, הם מתקדמים לקראת אירוע מרגש של חתונת
נכדתה האהובה, אך גב' שוסטר התקשתה עד כה אפילו לאגור כוחות, כדי ללכת לקנות בגד לכבוד
המאורע. לאורך כל אותה שיחת עדכון, ראיתי את המאטריאך הולכת ומאבדת גובה בכיסאה.
ראיתי אותה מרגישה עירומה, עם כל פרט מידע שביתה נידבה, כמו שחשתי
עירומה מולה. ההרגשה הקפואה, שאין שכבה שתגן עלי מפני העולם שמתקיף אותי וחודר אלי.
ניסיתי לפנות אליה, בכדי לא לאבד את החוט הדק שהצלחתי למשוך ממנה, אך הרגשתי
שאינני מצליחה להחזיר אותה להיות נוכחת באמת בשיחה.
לסיכום השיחה, היא הסכימה "לנסות" לפגוש אותי לשיחות. הצורך
במסמכים רפואיים בכדי לקבל מימון לשיחות היה המכשול "הרשמי", שמנע בסופו
של דבר את המשך הקשר. אולם לתחושתי, המצוקה בלהימצא עירומה שוב וחשופה מולי ומול
כל העולם, כמו במסדר במחנה ריכוז, היה המכשול האמיתי ליצירת הקשר.
בצאתי מהפגישה איתה, השאלה שלה הדהדה בתוכי: איך אני, עם הרקע שלי,
ששונה כל כך מהרקע שלה, הגיל שלי, שצעיר משלה בשנים כה רבות, מכלול האמונות שלי
ששונה לחלוטין ממכלול האמונות שלה, אוכל להגיע אליה. נשאלתי לא מעט בעבר שאלות
דומות; האם תוכלי להבין אותי מבלי לצעוד למעשה בנעלי? מבלי להאמין באמונותיי? מבלי
להרגיש את כאבי? מבלי להיות חלק מעולמי? התשובה לשאלה הזו היא אמפתיה.
 |
| Photo by Jake Thacker on Unsplash |
אמפתיה אינה תלויה ברקע דומה, אמונות דומות, אפילו יש שיגידו לא תלויה
בהשקפה מוסרית. אמפתיה איננה דורשת לחוות את החוויות של הזולת או לסבול מכאב,
הדומה לכאב הזולת. אמפטיה היא הניסיון להרגיש ולהכיר את החוויה הפנימית של הזולת,
הצרכים, הרצונות, הפחדים והשמחות, כדי להבין אותו וליצור עימו קשר מיטיב. המושג
הוגדר ע"י הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אבי זרם פסיכולוגית
ה"עצמי". לפי קוהוט, אדם הנוקט בעמדה אמפתית עושה זאת כניסיון כן להיכנס
לעולמו של זולתו לחוות ולהבין אותו, כצופה מהצד שלא מאבד את עצמו. הוא רואה את
זולתו כאדם שלם בעל טוב ורע, חסרונות ויתרונות, כאבים ונקודת מבט ייחודית על
העולם. עמדה אמפתית איננה הזדהות מלאה. אדם יכול להיות אמפתי גם כלפי אדם, שהוא
אינו מסכים עימו בתכלית.
האמפתיה במפגש עם גב' שוסטר גרמה לי לחוש על "בשרי" את
עולמה הרגשי ויחד עם זאת להרגיש את הרצון והסקרנות להכיר אותה ואת עולמה, למרות
החוויה המאוד חודרנית והמערערת הזאת. סדק האור בחומה נותר כמזכרת מאותו מפגש
ראשוני, אשר לצערי, לא הבשיל לקשר.
מקורות:
קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד
