סבא, סיפור!

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

בילדותי שפר עלי מזלי. גדלתי בסביבה של מספרי סיפורים מוכשרים במיוחד. אחד מהם היה סבי עליו השלום. סבי ניחן בכישרון לרתק אותי (ואת כל הנמצא בטווח שמיעה ממנו) במשך שעות בסיפורי הרפתקאות מנעוריו באצ"ל בארץ ישראל המנדטורית. 

הוא הפליא בתיאוריו וכל פעולה שגרתית של תליית כרוזים הפכה למבצע חשאי בעורף האויב המנדטורי. מפיו למדתי על "השבת השחורה", על "ליל הגשרים" ועל הפיצוץ במלון המלך דוד. את פרקי ההיסטוריה, שלימים קיבלו הילה שנויה במחלוקת, הוא סיפר כמו סרט פעולה הרואי מלא רגעי מתח עוצרי נשימה. הוא עצמו כלוחם פעל תחת שם מזויף כמו כל המרגלים מהסרטים. הוא סיפר על הכליאה בלטרון ואיך בתמרון מתוחכם בחדר הריכוז הצפוף במחנה המאסר הצליח להתחמק מלעלות למטוס, שהגלה את חבריו לנשק למחנות מאסר באפריקה. הוא סיפר על תצלום ששלחו לו באחד מהמכתבים מהמחנה באריתריאה עם "חתול ענקי". הוא סיפר על הקצין והג'נטלמן הבריטי, שחקר אותו בעינויים ושבר לו את האף ואת אחת מאצבעות ידיו בנימוס בריטי אדיב. באותה נשימה, הוא סיפר שכמה עשורים מאוחר יותר, הוא וסבתי ביקרו בלונדון וסעדו בבית קפה. הקצין ההוא סעד שם באותו הזמן וזיהה את סבי. כך הם ישבו איתו והעלו עימו זיכרונות מבודחים על כוס בירה (...No hard feelings, friend). 

סבא "נופש" במחנה המאסר בלטרון 1947

מסתבר שליהושוע שוכן היו יותר מזהות בדויה אחת

סבא בשנות ה- 20 שלו

בסיפורים של סבי לא היה ספק מי היו הגיבורים הטובים ומי היו הרעים. בחלוף השנים, כאשר קראתי על האירועים ההיסטוריים הללו בעיניים ביקורתיות יותר משל ילדה ונערה, אפיוני הגיבורים והנבלים היטשטשו. בשיחות המאוחרות יותר שלי איתו, נראה שהם היטשטשו גם בזיכרונו.

סבא שלי לימד אותי להעריך את הסיפור של כל אדם, כפי שהוא בוחר לספר אותו ולחדד את אוזני לשמוע את המסופר לי ולאופן בו אותו אדם בוחר לספר לי את סיפורו. אך אהבתי לסיפורי חיים, למרות שהייתה כנראה תנאי התחלתי לבחירות המקצועיות שלי, איננה ייחודית. באיזשהו אופן, הנטייה הזו טבועה בדי. אן. איי. של האנושות כולה. מימים ימימה ישבו אנשים נשים וטף סביב "מדורת השבט" והקשיבו לעלילותיו של זקן השבט. באמצעותן למדו מוסר השכל, מאיפה באו  ודרך לשרוד בעולם. עם השנים העלילות האישיות האלה נדחקו והוחלפו בספרי הפרוזה ואלו בימי שישי בקולנוע ומאוחר יותר בתכנים טלוויזיוניים ותוכניות ריאליטי, אבל הבסיס נשאר, הסיפור. כולם אוהבים סיפור טוב והמציאות ככלל עולה על כל דמיון.

סבא יהושוע שלי ואני 

הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא מי שאנחנו, איך שאנחנו מציגים את עצמנו בפני עצמנו ובפני אחרים. הסיפור של כל אחד מדבר את האופן בו הוא זוכר את עצמו ואת הדמויות שעיצבו אותו בחייו באירועים מכוננים בחייו או בחיי היום יום. לרוב, כמובן, נזכור אירועים שהשאירו רושם רגשי עמוק עלינו. אך גם ישנם זיכרונות אחרים, חישתיים, שגם הם חלק מהסיפור שלנו, למשל הריח מעורר בלוטות הרוק של לחם בבוקר מהמאפיה ליד הבית, הטעם, שלא הצלחנו לשחזר, של מאכל אהוב, ודקירות הזיפים של אבא כשחזר בסוף היום מעבודתו. כל הפנים,הרשמים והשמות מסתכמים לנרטיב שבונה צדדים באישיותנו, חוצב עמדות ואידיאלים ויוצר מערכות יחסים וגישות כלפי האנשים הסובבים אותנו.

תיאורטיקנים, העוסקים בגיל השלישי, מדגישים את החשיבות שבהעלאת זיכרונות בשלב זה של החיים כחלק מחשבון נפש, האופייני לשלב זה של החיים. אולם, למעשה, העלאת זיכרונות ובניית הסיפור האישי קיימות בכל שלב בחיי האדם ומתקיימות כתהליך מקביל גם בתוך קהילות קטנות (כמו עין יהב) ובתוך קהילות גדולות (כמו מדינת היהודים). אבל סיפורי חיים אינם תמיד קוהרנטיים ומלאים. זיכרונות, ובמיוחד אלה הטראומטיים, עשויים לפעמים לתעתע ולהירשם בזיכרון האדם באופן שונה מהאירוע או האירועים, שקרו באמת. ומה קורה כאשר הזיכרונות מקוטעים או חלקיים? מה קורה, כאשר אנחנו יודעים רק חלקים מהסיפור, ואז יום בהיר אחד החלק החסר מתחוור לנו? בתוך קהילה קטנה כמו בעין יהב ובוודאי בקהילה גדולה כמו המדינה שלנו, יהיו תמיד מי שיוכלו להשלים היבטים מתוך הסיפור / נרטיב הקולקטיבי באופן,  שלא חף לפעמים מדיון ציבורי יצרי וסוער (למשל סיפורים כמו סיפוריו של סבי). אך כאשר מדובר בסיפור פרטי, איחוי החלקים החסרים עשוי להפוך למלאכה מורכבת יותר. הדיון הרגשי יצרי וסוער לא פחות, אך הוא מתנהל בתוך נפשו של האדם. לפעמים, קשה למצוא מישהו שימלא את החלקים החסרים בסיפור. ובאופן בלתי נמנע זיכרונות טעונים ברגשות מרירים ומתוקים צפים ועולים.

שיחותיי עם בני הגיל השלישי נערכות פעמים רבות כהעלאת זיכרונות ודו שיח עם העבר. לעיתים אני עדה לשיחות שאנשים מנהלים עם "רוחות מעברם". שיחות, שהם לא העיזו לנהל עם אותם אנשים, כאשר הם היו בחיים ושיחות, שהם מצרים על שלא ניהלו עם יקיריהם, כאשר היו בחיים. אחד מהתפקידים המרגשים שלי כמטפלת בבני בגיל השלישי, היא יצירת הזדמנות להנגיש את אותם זיכרונות ולסייע בתהליך הרכבת התצרף העדין של סיפור חיים קוהרנטי, באופן שיאפשר להם להעביר אותם הלאה לילדיהם ונכדיהם. קיים ערך רב הן עבור המספר, ולא פחות מכך, למקשיב היקר לו בהעברת הסיפור האישי בתוך המשפחה. למרות פער הדורות, שנראה עצום כיום, מרבית הילדים ובני הנוער במוקדם ובמאוחר רוצים להכיר את השורשים שלהם. והרי, זהו כל הסיפור.

הסיפור על סופר-סבתא

אני רוצה לשתף בפרוייקט מיוחד מאוד בעיניי, שהוא אמנם כבר בן 7 שנים, אבל נתקלתי בו רק עכשיו.

"ממיקה- סבתת העל הקטנה שלי" Mamika: My Mighty Little Grandmother  הוא פרוייקט צילום מקסים, מצחיק ונוגע ללב של צלם צרפתי בשם סשה גולדברגר. גולדברגר, הבחין שסבתו פדריקה בת ה-91 (באותו הזמן), הבדרך כלל אופטימית ומלאת חיות "מאבדת מעט גובה" באותו הזמן. הוא חיפש דרך לעודד אותה וחשב על פרוייקט משותף שיוכלו לעשות יחדיו. הוא המציא גיבורת על גריאטרית בשם ממיקה (כינוי חיבה לסבתא בהונגרית).

פדריקה, היא שורדת שואה ממוצא הונגרי, בעלת סיפור גבורה יוצא דופן, היא הצליחה לשרוד את הזוועות בעיר מוצאה בודפשט ואף להציל אנשים נוספים. לבסוף נמלטה גם מהשלטון הקומוניסטי לאחר המלחמה, והגיעה לפריז שם מתגוררת עם משפחתה עד היום.

הפרויקט הזה הצליח בזמנו להגיע למגזינים רבים ולבלוגים רבים ובסופו של דבר ב2012 יצא לאור כספר, שנמכר באתר אמאזון. אך המוקד של הסיפור בעיניי הוא הקשר שנוצר והתחזק בין גולדברגר לסבתו והצליח להבליט את יכולת המשחקיות, שמחת החיים והשובבות שיש בה. ההדים שהפרויקט עורר והתגובות החמות שסבתא פדריקה קיבלה על תצלומיה העניקו לה מטרה וסיבה לקום ולהמשיך למרות קשיי הזקנה והבריאות.

מחקרים רבים נעשו על הקשרים המשפחתיים שנוצרו בין שורדי שואה לצאצאיהם. הקשיים שנוצרו ביחסים ההוריים בין שורדי השואה, שאיבדו בגיל כה צעיר את הוריהם, לבין ילדיהם. טיפוסי ההורות השונים שסיגלו לעצמם, אותם אנשים אשר סובלים עד היום מהשלכות עברם, אם זה בגופם ובעיקר בנפשם. אחד הנושאים שנגעו לליבי כאשר קראתי את המחקרים הללו, היה בדיקת הקשרים שהתרקמו בין שורדי השואה לנכדיהם. מצאו, כי הקשרים שהתרקמו עם הנכדים היו חמים ופתוחים הרבה יותר. שורדי השואה רבים הצליחו עם נכדיהם ליצור אינטימיות וקירבה, שלא הצליחו ליצור עם ילדיהם מסיבות רבות. 

במערכות יחסים יש יכולת לפצוע כמו שיש יכולת לרפא. היכולת לרפא פצעי עבר וגם מכאובי הווה מקבלת זווית נוספת ביחסים הבין דוריים בין סבים לנכדים. במפגשים שלי עם מטופלים שורדי שואה וגם עם בני גיל שלישי שאינם ניצולי שואה, אני שומעת את הנחמה והכוחות שהם שואבים מהקשרים עם נכדיהם.

כאשר מסתכלים על התמונות הללו ניתן לראות בנוסף גם את מידת האמון והאהבה שיש בין המצולמת לצלם. היכולת ליצור פרוייקט משותף שיצור מהות חדשה לסיפור האישי שלה, לפי עדותו של גולדברגר, העניק לסבתו תחושה של שליחות ומטרה. ללא ספק, לא כולנו בעלי הכישרון של גולדברגר, אך כל כך חשוב, שכולנו נמצא את הדרך לפנות את הזמן (אפילו קצת) ואת הלב לסבים וסבתות שלנו ולטפח את הקשר המשותף. זה בריא ללב של כולנו.

כתובת האתר של גולדברגר: http://www.sachabada.com

אדם זקן- מה יש לו בחייו?

עֶרֶב פִּתְאֹמִי / דוד אבידן

אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרכָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן - הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת
לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לֹא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לֹא עַל חַרְבּוֹ.
מתוך: משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987

השיר הזה זורק אותי לעבודתי עם מתנדבים בעמותת "עמך". יחידת ההתנדבות ב"עמך" תל אביב היא גוף מפואר בעל זכויות רבות הנובעות מעבודה נפלאה של אנשים טובים המקדישים מזמנם היקר למען שורדי שואה בגילאי זקנה מתקדמים, אשר סובלים מבדידות ובידוד בשל מחלותיהם, אשר לא מאפשרים להם להשתתף בפעילויות חברתיות מחוץ לביתם.

המפגש עם הזקנה עבור המתנדבים, מסטודנטים צעירים ועד לאנשים על גבול גיל הזקנה, עורר תגובות ורגשות מגוונים. אני אהבתי להשתמש במפגש הראשוני איתם בשיר הזה כדי לעורר את הדיון בנושא. הצעירים, בחלקם, התקשו לראות את מלוא הספקטרום של הגיל מעבר לתדמית האדם הזקן. המבוגרים יותר, ראו לנגד עיניהם את הוריהם ואת הפחד מפני הצפוי להם עצמם.

השיר הנוגע הזה, אשר מזוהה כל כך עם קולו הענק והחרוך של דני ליטני, מגלם בעיניי בעיקר פחד עצום. פחד מההיעלמות. פחד מפני תמונה של עולם שלם שהולך ונמוג ונשארו ממנו רק שאריות של עבר מפואר. הפחד מפני המוות הקרב אשר יגיע בפתאומיות אלימה. זהו בעיניי, שיר של אדם הנמצא על סף הזקנה, אך איננו זקן בעצמו, ורואה אותה מבחוץ כחוויה מייאשת ומפחידה, אשר עורבת ומופיעה איכשהו תמיד בזמן לא צפוי. אבידן עצמו, פרסם את השיר בהיותו בן 53 בלבד.

אני פוגשת את החוויה הפנימית המפוחדת מפני זקנה ומוות במפגשים עם אנשים בקליניקה ומחוצה לה. בחברה המערבית, שעוסקת באופן מאני בהצערה והעלמת הזקנה, קשה שלא להרגיש שהזקנה הפכה למשהו שחשוב להימנע ממנו. הדמויות על המרקע ועל שלטי החוצות מסרבות להזדקן ומעבירות תחושת חרדה מפני כל קמט או שערה לבנה. בכל פעם לוקחים נערים ונערות צעירים יותר ויותר כדי להיות הנציגים למה שהחיים ה"נכונים" וה"בריאים" צריכים להיות. לפעמים "שולפים" איזו דוגמנית עבר או מגישת עבר שמורה היטב (לפעמים טוב מידי), בכדי לתת ביטוי לפלח האוכלוסייה הפחות צעיר. מה הפלא שהזקנה, בתחושותיהם ומחשבותיהם של מרבית האנשים נדמת כפלקט של איש זקן אוכל לבן וטובל עוגיה בתה ביד רועדת.

הזקנה בעולם המערבי כיום נמשכת יותר מ3 עשורים והיא מגוונת ומלאה בהזדמנויות. אנשים מגלים להפתעתם, שיש מקום לאהבה חדשה וסקס בגילאים מאוחרים. אנשים מגלים מאגרי יכולות ויצירתיות תת קרקעיים, שלא ידעו עליהם בעודם צעירים, ודווקא כעת בזקנתם מתפרצים ורואים אור. אני איני מתכחשת לכך שהזקנה מבשרת את סוף החיים ופרידות עצובות רבות ואני גם לא מנסה ליצור רומנטיזציה של הגילאים המבוגרים. אני כן מנסה להדגיש את גישתי שהזקנה היא חלק ממעגל החיים. ככזו, יש בה אבדנים רבים, אך גם הזדמנויות רבות, ובעיקר היא מחייבת, כמו כל שלב במעגל החיים, שינויים והתאמות למצבי החיים שהיא מביאה.