הורים וילדיכם הבוגרים: איך להשמיע ולהישמע

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

"אני נכשלתי בחינוך שלו! אני לא יכולה להגיד לו שום דבר. בכל פעם שאני אומרת משהו קטן הוא ישר מתחיל לצעוק עלי 'די כבר אמא, זה לא עניינך, אל תתערבי!'. לא ענייני?!... אני רואה אותו עושה כאלה טעויות ואני לא יכולה לא להתערב! אני אמא שלו! מה אני אעשה? אני לא העזתי לדבר ככה להורי... נכשלתי בחינוך...". כשקוראים את הקטע הזה, הייתם מצפים, שזה קטע משיחה עם אמא לילד מתבגר, אבל לא. זהו קטע משיחה שניהלתי עם אם בשנות השישים המאוחרות לחייה לבן בשנות השלושים לחייו. אמהות ואבות רבים בגיל השלישי מסתובבים עם תחושת אכזבה מהתקשורת שלהם עם ילדיהם הבוגרים ומהמקום שדעותיהם ומחשבותיהם תופסות בחיי ילדיהם הבוגרים. בכל המקרים האלה עולה השאלה; "איך לומר את דעתי ולהעניק את עצתי ולגרום להם להקשיב ולקבל אותה?"

            ראשית, נצא מנקודת ההנחה, שהורים לרוב רואים לנגד עיניהם את טובת ילדיהם ורוצים לסייע להם בין אם הם בני 5, 15 או 50. נקודת הנחה נוספת היא, שלהורים, במקרים רבים, יש יתרון יקר מציאות על ילדיהם. הם עשו את מרבית הטעויות קודם לכן. ניסיון וחוכמת חיים הם נכס חשוב שמגיע עם הגיל. מרבית ההורים היו שמחים, שילדיהם לא יחזרו על הטעויות שלהם, אלא ילמדו מהן. אבל, נראה שרצון זה אינו מתיישב עם הטבע האנושי של למידה דרך ניסוי וטעייה, ועל ההורים, למרות רצונם הטוב, לראות את ילדיהם עושים טעויות ונפגעים. והינה נקודת מוצא נוספת; בחמישים השנים האחרונות העולם השתנה מאוד מבחינת סדרים חברתיים, שהיו נכונים קודם לכן, וכיום כמעט שאינם רלוונטיים. למשל, שוק העבודה שונה לחלוטין. יציבות בעולם העבודה כיום, אינה בהכרח מוערכת כבעבר. עדות לכך היא, שישנם מעט מקצועות בהם ניתן למצוא משרות קבועות כיום. העובד הממוצע מחליף בכל מספר שנים מועט את מקום עבודתו. דוגמאות נוספות מגיעות מחיי המשפחה. כיום, בניגוד לעבר, ישנם מודלים רבים לחיי משפחה וכולם לגיטימיים. אולם, חלק מהמודלים (למשל, הורות יחידנית) מגלמים משמעויות לא רק על התא הגרעיני, אלא גם על המשפחה המורחבת. דוגמא נוספת עוסקת בנכדים שלכם. חיי החברה של הנוער היום מתקיימים בין המישור הגשמי למישור הווירטואלי. הוריהם בני ה- 40+ מתקשים לצמצם את הפער בידע ובהשקפת העולם, ובוודאי שהסבים שלהם בני ה- 60+ וה- 70+. אם בעבר, ילדים שאבו מידע דרך אמצעים שהיו בשליטת הוריהם, וכפועל יוצא, ההורים נחשבו לגורם סמכותי "כל יכול" עד גיל מבוגר יותר, כיום התפכחות הילדים לגבי היכולות והידע של הוריהם מוקדמת מאוד והאתגר לשמר סמכות הורית קשה הרבה יותר מבעבר. אלה דוגמאות לעולם החדש בו כולנו חיים, בו למורכבות פער הדורות הקיימת נוספו מרכיבים, שלא קיימים בעולם הניסיון שלכם בני הגיל השלישי. אולם, יש שיטענו (ואני בינם) שישנו ניסיון חיים אוניברסאלי בסיסי, שתמיד יישאר רלוונטי. אז איך בכל זאת ניתן להשמיע ולהישמע?

בכדי לענות על שאלה, זו ריכזתי כמה נקודות למחשבה עבורכם. כמובן, שאין בהן בכדי להחליף התייעצות עם איש מקצוע במקרה הצורך.

                Designed byPressfoto - Freepik.com

קודם כל, כאשר אתם חושבים, שדבר צריך להיאמר, כדאי שתחשבו תחילה מה התועלת שבדבר. האם אני צריך להגיד את הדבר מתוך הצורך שלי, למשל, אני לא מסכים עם משהו שהוא חלק מדרך החיים והשקפת העולם של הילד שלי או שאני רוצה לדבר על מצב מכאיב ובעייתי שיש דרך מעשית לסייע בו. אם מדובר בצורך שלכם, כדאי לשקול מחדש את האמירה. זהו ההבדל בין להעניק ביקורת בונה לבין לומר ביקורת לשם ביקורת, שמעוררת התנגדות וכעס.

נקודה נוספת למחשבה: האם אתם מאמינים באמת, שאתם יודעים הכל על חייהם של ילדיכם? האם אתם חושבים שנכון וכדאי שתדעו הכל על חיי ילדיכם? ייתכן שזה היה המצב בעבר, אבל כיום ילדיכם הם בוגרים, עצמאים, בעלי חיים ודעות משל עצמם, שלא כל היבט בהם גלוי לעינכם. כאשר אתם רואים דבר שלא מוצא חן בעינכם, כדאי שתצאו מנקודת הנחה, שלא הכל ידוע לכם (ולא הכל יהיה ידוע) וזה בסדר. עדות לכך, שגידלתם ילדים עצמאים ובעלי יכולת, היא ביכולת הנפרדות הבריאה שלהם מחייכם ומדעותיכם. זו דווקא סיבה לגאווה בחינוך שלכם.

עוד נקודה שכדאי לחשוב עליה בכנות: האם קבלת עצות וביקורת באופן קשוב היא חלק מהתרבות המשפחתית שלכם? האם אתם קשובים ומקבלים בהבנה ביקורת על דרכי החשיבה וההתנהלות שלכם? אם התשובה לשאלות היא "לא ממש", תוכלו לצפות גם את תגובות הילדים שלכם לביקורת. הילדים שלנו הם בבואה (לא תמיד מחמיאה) שלנו. ילד, לדוגמא, שראה את אבא שלו לא מסוגל לשאול כיוונים בדרך, כאשר הלך לאיבוד, כי זה סימן לחולשה, יאמין שזו חולשה להיעזר במישהו אחר. ילד שגדל באווירה שההורים שלו לא מודים בטעויותיהם, לא יודה בטעויותיו. אני לא צריכה להגיד, שאין אדם שלא טועה (גם אתם). התבוננות כנה באופן בו אתם מקבלים ביקורת יכולה לסייע לכם לנבא את תגובת ילדיכם לביקורת.

כדאי לקחת בחשבון שחלק מהדברים שיש לכם להגיד, האדם מולכם כבר יודע. כאשר אתם מביעים את דעתכם או מעבירים ביקורת במיוחד בנושא כאוב, הן מהדהדות באופן שהוא לפעמים בלתי נסבל עבור האדם השומע. למשל, הבת שלך יודעת שהיא השמינה. היא לא צריכה תזכורת ממך. אם תזכירי לה, היא בטוח לא תהנה מהעלאת הנושא. לכן, במקרים רבים לא מדובר במה אומרים, אלא באופן בו הדברים נאמרים. אם נמשיך בדוגמא, אם, למשל, תגידי לבת שלך שאת היית שמחה לשנות את הרגלי התזונה שלך ולעשות יותר ספורט ותציעי לה להצטרף אליך לדיאטה משותפת והליכות בערב, תשיגי אולי את אותה המטרה.

סבתות וסבים כיום במציאות של עולם עבודה, בו ההורים כל כך עסוקים במאבק לפרנסה, "נקראים לדגל" לסיוע בגידול הנכדים. יש בכך יתרונות וחסרונות כמו בכל תפקיד בעל אחריות ומשמעות. אחד מהיתרונות/חסרונות (תלוי את מי שואלים) הוא חשיפה גדולה לחיי המשפחה של הילדים ולתכנים שלא בהכרח מוצאים חן בעינכם בחינוך הנכדים, ניהול משק הבית או החיים הזוגיים של ילדיכם. המצב מוקצן פה בחיים של חלק מהמשפחות בערבה, אשר חולקות משק משותף וחיות באותה החצר. פעמים רבות אני נשאלת, האם המעורבות שלכם בחיי הילדים נותנת מנדט לפתחון פה בכל הנוגע לחיי ילדיכם. התשובה לכך מורכבת, בין השאר, מהתשובות שעניתם לעצמכם על הנקודות למחשבה, שהעלתי קודם לכן. כל אחד מכם בנה משפחה בעלת מאפיינים משלה. אולם, ניתן להגיד בביטחון, שבדרך כלל ילדים, גם בבגרותם, מחשיבים מאוד את רגשותיהם ומחשבותיהם של הוריהם. יחד עם זאת, זהו מקור לרגישויות רבות בתוך התקשורת המשפחתית וסיבה לחיכוכים רבים. לכן, כמו ברוב המקרים בחיים כדאי להיות חכם ולא צודק. דרישה שלכם למנדט פתחון פה עלולה להיתפס על ידי ילדיכם כ"תג מחיר" לעזרה שלכם, ולהוסיף מתחים למערכת מתוחה. הדרך החכמה להשגת תקשורת כנה עם ילדיכם היא בגיוס אמפטיה אליהם ולדרכם (גם אם אתם לא מסכימים איתה), ובלבד שלא קיימת סכנת חיים במצב המתקיים. אם תסמכו על ילדיכם ועל החינוך שהענקתם להם, ואם תקשיבו להם ותשתדלו לא לשפוט לחומרה, תוכלו גם להביע דעה מסייעת, באופן שיתקבל בברכה על ידי ילדיכם. גישה זו מאפשרת ומזמינה לאורך זמן תקשורת כנה ומשתפת.

הכל נשאר במשפחה או מי מטפל במטפל

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

במאמר הקודם התחלתי לדבר על נושא הדמנציה. דיברתי על תהליך האבחון והמשמעויות עבור כל אדם החושד בירידה ביכולותיו הקוגניטיביות. הפעם אדבר על מעגל התמיכה המיידי של האדם- משפחתו. זהו אחד הנושאים ה"חמים" היום בטיפול בנושא החולי המורכב והדמנציה. ולא בכדי, זהו נושא "יקר" כל כך לגורמים המטפלים. הוא אכן יקר וכרוך בהשקעה כספית גבוהה של רשויות המדינה (וכולנו יודעים עד כמה המדינה "ששה" להעניק את משאביה לתחום רווחת ובריאות הפרט). עד כי במקרים רבים, משפחות מתמודדות חשות, שהן נותרו לבד בהתמודדות עם ההשלכות. בשנים האחרונות נערכים מפגשים מקצועיים וכנסים בכדי לדון בהשלכות של הטיפול באדם החולה בידי יקיריו ובדרכים לסייע למשפחות המתמודדות. מחלות מורכבות כמו סרטן או מחלות הדמנציה מכונות "רב מערכתיות" מבחינת ההשפעה המוחלטת שלהן על המבנה המשפחתי. ועל כך ארחיב.

במציאות כיום, כפי שאתם בוודאי יודעים, עיקר מטלת הטיפול באדם החולה במחלה מורכבת היא על בני זוגם וילדיהם, כאשר לרוב ההתמודדות מופקדת בידי בני הזוג (ולרוב מדובר בנשים שבחבורה. אין מה לעשות בנות, אנחנו חיות יותר זמן). מקורה של אחריות המשפחה לטיפול היא במסורת עתיקה, שלא השתנתה מימי החברה השבטית המסורתית. בעבר (אגב, הלא כל כך רחוק אם לוקחים בחשבון את השטעטל במזרח אירופה או החמולות בצפון אפריקה) המשפחה המורחבת התגוררה בסמיכות רבה. הטיפול בתינוקות שנולדו ובאנשים שחלו או הזדקנו התחלק בין ידיים רבות. במאה ה-20 מבנה המשפחה בחברה המערבית השתנה מקצה לקצה. ילדים בוגרים רבים מתגוררים רחוק מהוריהם וטרודים בקריירה ומשפחה. אולם, ציפיית החברה מהאחריות המשפחתית לטיפול בחוליה לא השתנתה.

התמודדות עם טיפול בבן/בת זוג חולה במחלה מורכבת אינה קשורה רק בהיבטים טכניים של "ניהול המחלה", כמו מתי נוטלים תרופות או שינוע לבדיקות רפואיות. למעשה, מדובר במערכת יחסים זוגית שהשתנתה, אבל תמיד בבסיסה בנויה על יסודות מערכת היחסים הזוגית הראשונית. למערכות יחסים, שנקלעו לקשיים קיומיים בזמנים "בריאים" יותר, יתווספו קשיי ההתמודדות עם המחלה, אשר עלולים לפגוע הן במטפל העיקרי והן באדם החולה וללא ספק ביעילות בטיפול בו. ואפילו אם אתם מקיימים מערכת יחסים זוגית איתנה, שנשענת על תקשורת פתוחה וכנה, לטיפול בבן זוג יש השלכות שחשוב לקחת בחשבון ולהיערך אליהן.

                                                     Designed by Pressfoto - Freepik.com

אחד מהנושאים הוא שינוי בחלוקת תפקידים בתוך הזוגיות. חלוקת התפקידים הזוגית אצל זוגות רבים, שאני פוגשת היא "חוץ" ו"אוצר" הם תיקים באחריות בן הזוג ו"פנים", "כלכלה" ו"בריאות" הם תיקים באחריות בת הזוג. נשים רבות (בינן נשים מאורגנות ואסרטיביות מאוד), שאני מכירה לא יודעות איך לאתר את מספר חשבון הבנק שלהן ואת הקוד הסודי לשירותים הבנקאיים. מנגד, גברים רבים שפגשתי (בינם אנשים בעלי כישורים טכניים מתקדמים) עומדים חסרי אונים מול מכונת הכביסה והולכים לאיבוד בסופר מרקט. אחת ההתמודדויות הראשוניות עם מחלה היא שינוי מחשבתי ולקיחת תחומי אחריות שהם כביכול לא "טבעיים". מדובר במאמץ לא מבוטל, שעלול לגרום לתסכול רב בתוך מערכת היחסים הזוגית.

נושא נוסף, שהוא אולי הנושא המשמעותי ביותר עבור המטפל באדם חולה, הוא נושא השחיקה. המניעים לטיפול בתוך התא הזוגי משתנים בכל מערכת יחסים, אבל אפילו טיפול המונע מאהבה גדולה עלול לגרום לאורך זמן לאדם המטפל לתחושות טבעיות של תשישות ותסכול, ובוודאי כאשר המניע לטיפול הוא תחושה של מחויבות או חוסר ברירה. יש במהות הטיפול משהו שואב ומכלה זמן ומשאבים. בני/ות זוג רבים נשאבים לטיפול באופן מוחלט כל כך, עד כי לפעמים הם מתעלמים מצרכים בסיסיים שלהם. הם דוחים ארוחות ושינה ומתעלמים מבעיות רפואיות של עצמם, בכדי להיות זמינים לטיפול בבני זוגם. פעמים רבות מדי, פגשתי בני/ות זוג טרוטי עיניים וקודחים מחום, שבאו לטפל בבעיה שקשורה ביקירם. במקרים אלה, הדגשתי באוזניהם, כי אם הם יקרסו, אף אחד לא יטפל ביקירם. השאלה "מי מטפל בך המטפל?" חוזרת ועולה בכל פעם. האירוניה, שבדבר היא שאצל זוגות רבים בשגרת הזוגיות לפני המחלה לא הייתה הישאבות שכזו לצרכי בן/בת הזוג. מרבית בני הזוג בגילאי הפרישה מנהלים עולמות עניין נפרדים בנוסף להשקה הזוגית. חלקם מנהלים קריירות שניות ושלישיות, חיי פנאי נפרדים ואפילו מקיימים מעגלים חברתיים נפרדים. כל אלה מתבטלים כאשר מופיעה מחלה מורכבת. בנוסף, החברה בישראל קושרת מסירות נפש בטיפול בתכונות הרואיות ומדביקה תוויות של הזנחה וזלזול בטיפול הנתפס פחות מזה מבלי להבין את הדינאמיקות הזוגיות והמשפחתיות, שקדמו לו. לתוך קלחת זו נכנסים גם מערכות היחסים עם הילדים והציפייה לעזרה מהם. מכלול הלחצים האלה גורם באופן כמעט בלתי נמנע למצב של שחיקה שעלול לפגוע במטרה שלשמה התכנסנו- טיפול טוב ומותאם.

ההתמודדות עם מחלות הדמנציה היא מורכבת אף יותר. הסטיגמה שנוצרה על מחלות אלה מביאה אנשים רבים לדחות את האבחון והטיפול בעצמם. משפחות רבות באופן לא מודע בוחרות להתעלם מהשינויים הקורים ליקירם. זאת, משום שהאבל על אבדן דמות יקירם מתחיל מוקדם יותר מבמחלות אחרות. השינוי במערך התפקידים המשפחתי קורה מכורח הנסיבות מהר יותר מבמחלות אחרות. לכאורה, בהתחלה, המחלה "שקופה". האדם נראה כמו תמיד, לעיתים הוא מצליח להסתיר את המחלה באופן יעיל מאוד וגורם לנזקים, מבלי שסביבתו מרגישה בכך. התסמינים של המחלות, בינם, פגיעה בשיקול הדעת, ירידה בעכבות, פגיעה בזיכרון, בשלב מוקדם יחסית של המחלה עלולים ליצור הכרח לשלול מהאדם את היכולת לנהל את העניינים הכספיים והאישיים של המשפחה ודורשים השגחה תמידית עליו. במקרים רבים מדובר בהתמודדות עם מצב נפיץ שיש לטפל בו ברגישות רבה.

אז מה עושים? חשוב לא להישאר לבד בהתמודדות. העובדות הסוציאליות במחלקה לשירותים חברתיים ובמחלקה לגיל השלישי זמינות לכם בנושא החשוב של מיצוי הזכויות שלכם מול הביטוח הלאומי, משרד הבריאות, משרד הכלכלה, עמותות סיוע וחברות לשירותי סיעוד. בארץ (באופן כמעט בלעדי) קיים חוק הסיעוד, אשר מסייע באופן חלקי למימון של מטפלים סיעודיים בבית המטופל, מתוך אמונה כי ביתו של המטופל הוא המקום הטוב ביותר עבורו, ובמטרה לשמור עליו שם כמה שיותר זמן. הכנסת מטפל סיעודי הביתה הוא נושא מורכב, אשר קצרה היריעה מלהתמודד איתו כאן, אך הוא הכרחי לשם הורדת חלקים חיוניים מהתמודדות עם הטיפול ובכך עוזר במניעת שחיקה. מניסיוני, לאנשים רבים קשה להרפות ולתת לאדם זר להיכנס לאזורים האינטימיים ביותר בין בני זוג. אך במקרים רבים הצורך מכריע את הקושי. המטפל הסיעודי נותן אפשרות חשובה מאוד למטפל העיקרי להתפנות לעניינים אחרים בשגרת היום יום ו"להתרענן" מהשגרה המתישה. במקרים רבים ייעצתי לבני/ות זוג לצאת מהבית באופן קבוע לחוג או לפעילות אחרת, אשר איננה קשורה בטיפול השוטף ביקירם. זהו כלי חשוב במניעת שחיקה. כלי נוסף וחשוב למניעת שחיקה הוא יצירת שיגרה לטיפול עצמי הכוללים למשל זמני ארוחות קבועים, זמני שינה קבועים וזמן פנאי קבוע (חוג ספורט או הרצאה). כלי נוסף חשוב להתמודדות הוא מציאת "מלווה לדרך" אם מדובר בחבר/ה טוב/ה, קרוב משפחה, אשר איננו שותף לטיפול או איש מקצוע. חשוב ליצר מרחב בטוח להתמודדות רגשית עם הקשיים הרבים הכרוכים בטיפול באדם קרוב. לדוגמא, לאחרונה, נערכה סדנא ביזמת המחלקה לגיל השלישי עבור מטפלים עיקריים בדגש על דמנציה. סדנא זו ייצרה הזדמנות נפלאה ליצור "קהילה תומכת" עבור מטפלים עיקריים.

לסיכום, נושא ההתמודדות במערכת הזוגית עם מחלות מורכבות בהן גם מחלות הדמנציה מורכב ומעורר שאלות רבות. חשוב לא להישאר לבד בהתמודדות. אשמח לסייע אם מתעורר הצורך במשפחותיכם.

שואה שלה, שואה שלי, שואה שלנו

 מאמר זה פורסם לכבוד יום השואה במסגרת עלון "סבאסבתא" עיתון לגיל השלישי במושב עין יהב

"את חייבת להבין... 'כל אירופה' הייתה על רכבות באותה התקופה. כולם רצו לחזור הביתה. כולם רצו. רק אני לא רציתי..." היא שקעה בשתיקה בארשת חולמנית ומיד התנערה ושבה להביט לי ישירות בעיניים. "אחותי ניסתה לשכנע אותי לנסוע איתה חזרה הביתה. אבל אני כבר ידעתי שלא היה בזה טעם. כולם 'הלכו' חוץ ממני וממנה... ראיתי את אמא והאחיות הגדולות עם התינוקות בסלקציה הראשונה של מנגלה נדחפות לתור השני ומשם הדרך היא ישר לגזים." היא דיברה בלהט שכזה, כאילו ניסתה לשכנע גם אותי לא לחזור הביתה. "מה הטעם לנסוע. לא נשאר שום דבר וגם אף אחד. רק אנחנו. לנסוע כדי לראות את הבית שלנו כבר לא שלנו? הכאב גדול מידי בלי זה. אבל לאחותי נשארה תקווה, שאולי מישהו מהדודים או הבני דודים יחזור.... בסוף היא נסעה לבד. היא והבחור שלה. אני נשארתי במחנה. היה שם בסדר. האמריקאים, ששחררו אותנו, דאגו לנו להכל. היה יותר אוכל ממה שראינו בכל השנתיים באושוויץ ונתנו לנו לצאת ולהסתובב באזור..." שוב שקעה בהרהור כאילו ניזרקה לאותו זמן מחכה לאחותה שתחזור, אם תחזור. "בסוף היא חזרה, כמו שנסעה רק בלי תקווה ועם 'ג'וק' חדש. היא נוסעת לארץ ישראל. היא סיפרה שהבית לא קיים יותר... כל העיירה השתנתה. כאילו אף פעם לא גרו שם יהודים. הסתכלו עליהם כאילו באיזו זכות הם חיים בכלל ומה פתאום הם חזרו." הכעס בקולה ניצת שוב והיא הרימה את קולה החלוש והדגישה כל הברה בשאת נפש. העלבון על העירעור על זכותה לחיות ניכר בה, אפילו שעברו עשרות שנים והיא שבעת תלאות מאז. "את רואה!" הוסיפה בתוכחה חוצת עשורים "זאת הסיבה שלא רציתי לחזור! למה להוסיף כאב? חייבים להמשיך קדימה! אין יותר את מה שהיה לפני אושוויץ. יש רק את אושוויץ ואחרי אושוויץ!" עיניה העלו לחלוחית. היא לגמה מכוס התה שהספיקה להתקרר לידה ובלעה תה ועלבון. "אחותי התעקשה לנסוע לישראל. כאילו בישראל יקבלו אותנו בזרועות פתוחות... היא התחתנה במחנה עם הבחור שלה ולא הסכימה יותר שנפרד. הסכמתי. לא רציתי להישאר לבד, אפילו שבסוף נשארתי לבד. היא הלכה עם הבחור שלה ואני גוייסתי לצבא. זה היה סיוט! אבל בסוף היה לי קצת מזל. פגשתי שם את בעלי... במקרה." והיא החוותה בחיוך בראשה על תמונה של גבר צעיר מחייך אליה מתוכה בשחור לבן. "והוא היה מתוק כמו השם שלו...".

את צ' פגשתי מידי שבוע, מתוקף תפקידי כפסיכו-תרפיסטית ביחידת טיפולי הבית של עמותת "עמך", בדירתה הקטנטונת אפופת אדי הבישול המזרח אסייתי של המטפלות הסיעודיות שלה (שדווקא ערב לאפי אבל פגע נואשות בטעם ההונגרי הקשוח שלה) בדיור מוגן. משרד האוצר מאפשר לשורדי שואה, המעוניינים בטיפול נפשי ואינם מסוגלים, לרוב מסיבות בריאותיות, להגיע לקליניקה, לקבל אותו בביתם. בחירתי בכינוי "שורדי שואה" איננה סתמית. לפי התרשמותי והתרשמותם של רבים מהקולגות שלי, אותם אנשים שרדו את מוראות השואה. שרדו אותם, לא ניצלו מהם. בזכות עצמם, לטוב ולרע, במאמצים רבים.

הליבה האקטיבית הזו היא המהות של עמותת "עמך" או "עמכו" בהיגוי האידישאי, אשר הוקמה על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שורדי שואה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, אשר הבחינו בתופעות של מצוקה נפשית ייחודיות בקרב השורדים. הם החליטו לפתוח קליניקה שתתמחה בטיפול בתופעות אלה. הם בחרו בשם "עמך". מילה, אשר הפכה לשם קוד בפי שורדים, אחרי המלחמה, אשר זיהו אדם יהודי מולם ורצו לוודא, כי אכן הוא יהודי. שכן, רק יהודי יבין שהכוונה בשאלה "עמכו?" ל-"אתה משלנו?".

בשיחותינו, צ' לא דיברה על השהות באושוויץ. היא הייתה בין המטופלים לא רצו "לבקר" שוב בקול ובמודע בזיכרונות המסויטים, שבוודאי חוזרים אליהם בכל לילה. היו אחרים, שלא יכלו להימנע מכך. הזיכרונות תוקפים אותם ללא רחמים וגורמים להם לחזור שוב ושוב אליהם ולנבור בהם באופן כפייתי ממש. אולם, מרבית השורדים כיום, אשר בתקופת השואה היו ילדים או נערים צעירים, עסוקים בהווה. בקשיים שבזקנה ובבגידת גופם. במחלות בהן הם נאבקים. במערכות היחסים שלהם עם משפחתם, אם בחרו להקים כזו, או עם סביבתם, אם נותרו עריריים. אך כל אלה נצבעים בתפישת העולם של אדם שעבר טראומה מורכבת חוזרת ובעלת אופי שרירותי ואכזרי. חוקרים מכנים את טראומת השואה "רדיואקטיבית", משום שהיא מחלחלת בין הדורות ומשנה את הד.נ.א. של מערכות היחסים בהן היא נוגעת. תפישות עולם מגובשות, הושחתו. דתיים כפרו באמונותיהם, ולעומתם, אחרים התחזקו באמונתם. אפילו הדימוי הלאומי של העם היהודי שונה ללא הכר.

אני, דור שלישי לשואה, רואה את ההשפעות של אושוויץ על משפחתי ועל עצמי עד היום. למשל, באופן שנראה לי רגיל לחלוטין בילדותי, גדלתי ללא חיית מחמד. הרתיעה והפחד (אשר לפעמים ממש לא רציונאלי) במשפחתי מכלבים חוצה דורות. כל אדם שגדל במשפחה בעלת היסטוריה דומה, הושפע בדרכים שונות ומשונות מההקרנה ה"רדיואקטיבית" שלה ויש לכך על פי רוב נגיעה גם בהשקפת עולמו ועולמו הרגשי. זהו מטען הכאב שנשאר בקרבנו מאז התקופה ההיא ועובר בתורשה עד עצם היום הזה. 

מדוע לפעמים לא כדאי להקשיב לגברים אוסטרים בגיל העמידה

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

מהי זקנה עבורכם? מה משמעות המילים גיל הזהב עבורכם? מה מתעורר בכם למשמע המילים הללו?

מרבית האנשים מצעיר ועד צעיר פחות מתכחשים לרעיון זקנה, למרות שהיא "עסקה בטוחה". אולי משום שהעסקה היא על פי רוב בין הגרועות, שאנו חתומים עליהם. המחירים שמתגלגלים עלינו עם ברכת ה-"עד מאה ועשרים" כבדים והמחשבה עליהם מעוררת התנגדות וחרדה. ד"ר ארווין יאלום, הפסיכיאטר הנודע, כינה את התחושות הפחד מפני המוות וסוף החיים הללו "להביט בשמש". כולם נמנעים מלהביט בהן ישירות. אך מידי פעם, בשורות מרות, למשל, חולי או מוות של אדם קרוב פוגעות "קרוב לבית" ומעוררות עימות בלתי נמנע עם תחושות אלה.

הגיל המבוגר מביא עימו התמודדויות עימן האדם הבריא, בדרך כלל, לא העלה בדעתו מעולם, שיאלץ להתמודד. הגוף כבר איננו עובד, כמו שהאדם הורגל לו בעברו. דימוי הגוף שהוטמע מאז ומתמיד באדם הבריא מתערער. זהו תהליך, שפוגש את כולם עם הגיל המבוגר, ומטבע הדברים מעורר חרדה מהעתיד לבוא. לרוב, אנשים נוטים לדחוק לאחור רגשות אלה ורובם גם מצליחים לזמן מה. אולם, כאן עולה שאלה של איכות חיים, שדחיקת הרגשות המאיימים מונעת. ואכן, קיימת דרך להתמודד עם רגשות אלה באופן מועיל.

במשך שנים רבות האמינו, שאין טעם להתחיל בטיפול נפשי בגיל הזקנה. אמונה זו החלה מאמירה של אבי התחום, אדון אוסטרי בגיל העמידה, ד"ר זיגמונד פרויד, כי מגיל 50, אין טעם בטיפול נפשי, משום שבגיל זה נפש האדם כבר מקובעת ואין לשנות אותה או במילים אחרות (מחמיאות אולי פחות) "אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים". מאה שנה מאוחר יותר אנשי טיפול הגיעו למסקנה, כי גם בגיל הזקנה ניתן ליהנות מהטוב שבקשר טיפולי ולשנות רגשות והתנהגות במצבי חיים מורכבים. כיום פועלות עמותות, ובתוכן למשל עמותת "עמך", אשר צברו ידע רב בטיפול בבני הגיל השלישי, דווקא במצבים נפשיים מורכבים כמו פוסט טראומה מורכבת בעקבות השואה. אולם, הטיפול הנפשי בגיל המבוגר איננו מוגבל דווקא לחולי נפשי. יש בו בכדי להקל על מצוקות יום יומיות, אשר מגיעות עם הגיל, להתמודד עם סיפורי חיים מורכבים, אשר צפים ועולים בגיל המבוגר (יש הקוראים לכך חשבון נפש). עיקר תפקיד הטיפול הנפשי בגיל השלישי הוא לשמור על נפש בריאה ו"נקייה" בכדי לאפשר בריאות והחלמה של הגוף ובכדי לטפח איכות חיים טובה ומציאת משמעות גם במצבים בלתי אפשריים.