פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב
"אני נכשלתי בחינוך שלו! אני לא יכולה
להגיד לו שום דבר. בכל פעם שאני אומרת משהו קטן הוא ישר מתחיל לצעוק עלי 'די כבר
אמא, זה לא עניינך, אל תתערבי!'. לא ענייני?!... אני רואה אותו עושה כאלה טעויות
ואני לא יכולה לא להתערב! אני אמא שלו! מה אני אעשה? אני לא העזתי לדבר ככה
להורי... נכשלתי בחינוך...". כשקוראים את הקטע הזה, הייתם מצפים, שזה קטע
משיחה עם אמא לילד מתבגר, אבל לא. זהו קטע משיחה שניהלתי עם אם בשנות השישים
המאוחרות לחייה לבן בשנות השלושים לחייו. אמהות ואבות רבים בגיל השלישי מסתובבים
עם תחושת אכזבה מהתקשורת שלהם עם ילדיהם הבוגרים ומהמקום שדעותיהם ומחשבותיהם
תופסות בחיי ילדיהם הבוגרים. בכל המקרים האלה עולה השאלה; "איך לומר את דעתי
ולהעניק את עצתי ולגרום להם להקשיב ולקבל אותה?"
ראשית, נצא מנקודת ההנחה, שהורים לרוב
רואים לנגד עיניהם את טובת ילדיהם ורוצים לסייע להם בין אם הם בני 5, 15 או 50. נקודת
הנחה נוספת היא, שלהורים, במקרים רבים, יש יתרון יקר מציאות על ילדיהם. הם עשו את
מרבית הטעויות קודם לכן. ניסיון וחוכמת חיים הם נכס חשוב שמגיע עם הגיל. מרבית ההורים
היו שמחים, שילדיהם לא יחזרו על הטעויות שלהם, אלא ילמדו מהן. אבל, נראה שרצון זה
אינו מתיישב עם הטבע האנושי של למידה דרך ניסוי וטעייה, ועל ההורים, למרות רצונם
הטוב, לראות את ילדיהם עושים טעויות ונפגעים. והינה נקודת מוצא נוספת; בחמישים
השנים האחרונות העולם השתנה מאוד מבחינת סדרים חברתיים, שהיו נכונים קודם לכן,
וכיום כמעט שאינם רלוונטיים. למשל, שוק העבודה שונה לחלוטין. יציבות בעולם העבודה
כיום, אינה בהכרח מוערכת כבעבר. עדות לכך היא, שישנם מעט מקצועות בהם ניתן למצוא משרות
קבועות כיום. העובד הממוצע מחליף בכל מספר שנים מועט את מקום עבודתו. דוגמאות נוספות
מגיעות מחיי המשפחה. כיום, בניגוד לעבר, ישנם מודלים רבים לחיי משפחה וכולם
לגיטימיים. אולם, חלק מהמודלים (למשל, הורות יחידנית) מגלמים משמעויות לא רק על
התא הגרעיני, אלא גם על המשפחה המורחבת. דוגמא נוספת עוסקת בנכדים שלכם. חיי החברה
של הנוער היום מתקיימים בין המישור הגשמי למישור הווירטואלי. הוריהם בני ה- 40+
מתקשים לצמצם את הפער בידע ובהשקפת העולם, ובוודאי שהסבים שלהם בני ה- 60+ וה-
70+. אם בעבר, ילדים שאבו מידע דרך אמצעים שהיו בשליטת הוריהם, וכפועל יוצא,
ההורים נחשבו לגורם סמכותי "כל יכול" עד גיל מבוגר יותר, כיום התפכחות
הילדים לגבי היכולות והידע של הוריהם מוקדמת מאוד והאתגר לשמר סמכות הורית קשה
הרבה יותר מבעבר. אלה דוגמאות לעולם החדש בו כולנו חיים, בו למורכבות פער הדורות הקיימת
נוספו מרכיבים, שלא קיימים בעולם הניסיון שלכם בני הגיל השלישי. אולם, יש שיטענו
(ואני בינם) שישנו ניסיון חיים אוניברסאלי בסיסי, שתמיד יישאר רלוונטי. אז איך בכל
זאת ניתן להשמיע ולהישמע?
בכדי לענות על שאלה, זו ריכזתי כמה נקודות למחשבה עבורכם. כמובן, שאין
בהן בכדי להחליף התייעצות עם איש מקצוע במקרה הצורך.
Designed byPressfoto - Freepik.com
קודם כל, כאשר אתם חושבים, שדבר צריך להיאמר, כדאי שתחשבו תחילה מה
התועלת שבדבר. האם אני צריך להגיד את הדבר מתוך הצורך שלי, למשל, אני לא
מסכים עם משהו שהוא חלק מדרך החיים והשקפת העולם של הילד שלי או שאני רוצה לדבר על
מצב מכאיב ובעייתי שיש דרך מעשית לסייע בו. אם מדובר בצורך שלכם, כדאי לשקול מחדש
את האמירה. זהו ההבדל בין להעניק ביקורת בונה לבין לומר ביקורת לשם ביקורת,
שמעוררת התנגדות וכעס.
נקודה נוספת למחשבה: האם אתם מאמינים באמת, שאתם יודעים הכל על חייהם
של ילדיכם? האם אתם חושבים שנכון וכדאי שתדעו הכל על חיי ילדיכם? ייתכן שזה היה
המצב בעבר, אבל כיום ילדיכם הם בוגרים, עצמאים, בעלי חיים ודעות משל עצמם, שלא כל
היבט בהם גלוי לעינכם. כאשר אתם רואים דבר שלא מוצא חן בעינכם, כדאי שתצאו מנקודת
הנחה, שלא הכל ידוע לכם (ולא הכל יהיה ידוע) וזה בסדר. עדות לכך, שגידלתם ילדים
עצמאים ובעלי יכולת, היא ביכולת הנפרדות הבריאה שלהם מחייכם ומדעותיכם. זו דווקא סיבה
לגאווה בחינוך שלכם.
עוד נקודה שכדאי לחשוב עליה בכנות: האם קבלת עצות וביקורת באופן קשוב
היא חלק מהתרבות המשפחתית שלכם? האם אתם קשובים ומקבלים בהבנה ביקורת על דרכי
החשיבה וההתנהלות שלכם? אם התשובה לשאלות היא "לא ממש", תוכלו לצפות גם
את תגובות הילדים שלכם לביקורת. הילדים שלנו הם בבואה (לא תמיד מחמיאה) שלנו. ילד,
לדוגמא, שראה את אבא שלו לא מסוגל לשאול כיוונים בדרך, כאשר הלך לאיבוד, כי זה
סימן לחולשה, יאמין שזו חולשה להיעזר במישהו אחר. ילד שגדל באווירה שההורים שלו לא
מודים בטעויותיהם, לא יודה בטעויותיו. אני לא צריכה להגיד, שאין אדם שלא טועה (גם
אתם). התבוננות כנה באופן בו אתם מקבלים ביקורת יכולה לסייע לכם לנבא את תגובת
ילדיכם לביקורת.
כדאי לקחת בחשבון שחלק מהדברים שיש לכם להגיד, האדם מולכם כבר יודע.
כאשר אתם מביעים את דעתכם או מעבירים ביקורת במיוחד בנושא כאוב, הן מהדהדות באופן
שהוא לפעמים בלתי נסבל עבור האדם השומע. למשל, הבת שלך יודעת שהיא השמינה. היא לא
צריכה תזכורת ממך. אם תזכירי לה, היא בטוח לא תהנה מהעלאת הנושא. לכן, במקרים רבים
לא מדובר במה אומרים, אלא באופן בו הדברים נאמרים. אם נמשיך בדוגמא, אם, למשל,
תגידי לבת שלך שאת היית שמחה לשנות את הרגלי התזונה שלך ולעשות יותר ספורט ותציעי
לה להצטרף אליך לדיאטה משותפת והליכות בערב, תשיגי אולי את אותה המטרה.
סבתות וסבים כיום במציאות של עולם עבודה, בו ההורים כל כך עסוקים
במאבק לפרנסה, "נקראים לדגל" לסיוע בגידול הנכדים. יש בכך יתרונות
וחסרונות כמו בכל תפקיד בעל אחריות ומשמעות. אחד מהיתרונות/חסרונות (תלוי את מי
שואלים) הוא חשיפה גדולה לחיי המשפחה של הילדים ולתכנים שלא בהכרח מוצאים חן
בעינכם בחינוך הנכדים, ניהול משק הבית או החיים הזוגיים של ילדיכם. המצב מוקצן פה
בחיים של חלק מהמשפחות בערבה, אשר חולקות משק משותף וחיות באותה החצר. פעמים רבות
אני נשאלת, האם המעורבות שלכם בחיי הילדים נותנת מנדט לפתחון פה בכל הנוגע לחיי
ילדיכם. התשובה לכך מורכבת, בין השאר, מהתשובות שעניתם לעצמכם על הנקודות למחשבה,
שהעלתי קודם לכן. כל אחד מכם בנה משפחה בעלת מאפיינים משלה. אולם, ניתן להגיד
בביטחון, שבדרך כלל ילדים, גם בבגרותם, מחשיבים מאוד את רגשותיהם ומחשבותיהם של
הוריהם. יחד עם זאת, זהו מקור לרגישויות רבות בתוך התקשורת המשפחתית וסיבה
לחיכוכים רבים. לכן, כמו ברוב המקרים בחיים כדאי להיות חכם ולא צודק. דרישה שלכם
למנדט פתחון פה עלולה להיתפס על ידי ילדיכם כ"תג מחיר" לעזרה שלכם,
ולהוסיף מתחים למערכת מתוחה. הדרך החכמה להשגת תקשורת כנה עם ילדיכם היא בגיוס
אמפטיה אליהם ולדרכם (גם אם אתם לא מסכימים איתה), ובלבד שלא קיימת סכנת חיים במצב
המתקיים. אם תסמכו על ילדיכם ועל החינוך שהענקתם להם, ואם תקשיבו להם ותשתדלו לא
לשפוט לחומרה, תוכלו גם להביע דעה מסייעת, באופן שיתקבל בברכה על ידי ילדיכם. גישה
זו מאפשרת ומזמינה לאורך זמן תקשורת כנה ומשתפת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה