יום רביעי, 22 בפברואר 2017

לפני שיחזרו גם הם לתהום הנשייה....


מידי כך וכך שנים, מתעוררת לה שערוריית התעללות בזקנים חסרי ישע, שבמקרה מוצאת עצמה מצולמת במלוא כיעורה, ומעידה בעיקר על כל אותם מקרים לא מצולמים. כך, כל כמה שנים, הציבור הרחב נזכר בכל אותם חסרי ישע שמאושפזים במסגרות, המנותקות מהעולם, לחלקם יש קרובי משפחה שמבקרים אותם ואחרים עריריים ואין אדם שמתעניין בגורלם.

אני לא אדבר על המקרה המסוים ואין במה שאני אגיד, כוונה להגן על אותם עובדים שהתעמרו בדיירים בטיפולם. אותם עובדים חטאו בחטא נוראי. לצערי, נוכחתי בלא מעט מקרים אחרים דומים יותר ופחות, הנובעים מתופעה רחבה ועגומה, הפרטה לא מבוקרת של שירותי הרווחה בכלל ושירותים המיועדים לטיפול בחסרי ישע בפרט. אני חייבת להוסיף, שהפרטה חלקית ומבוקרת אינה דבר רע. אך מצב של הפרטה חסרת רסן, ללא פיקוח משמעותי יצרה את המצב שמונח לפננו. כתבו את זה קודם לפני, אבל איכשהו, זה נשמע לאוזן הלא מקצועית טיעון, כללי מידי או לא ברור מספיק. לכן, אני בוחרת להסביר באמצעות דוגמאות:

אני עבדתי במחלקה סיעודית בבית חולים ממשלתי. במחלקה שנחשבת ליוקרתית. חדרי המחלקה ומסדרונותיה היו מצוחצחים, מריחים טוב, נעימים ומוארים. תיקנון הצוות היה נדיב יחסית למחלקות אחרות, למרות היותו מצומצם מהדרוש במחלקה עמוסה בחולים מורכבים מאוד. מנהל המחלקה, אח מוסמך, ניהל מחלקה לתפארת ושמר על הצוות ככל יכולתו. הוא דאג להשתלמויות וריענונים, כמיטב יכולתו. אך העומס על המטפלות היה כבד. ראו את זה בעיקר בזמן ארוחות, כאשר הן נדרשו להאכיל כמה דיירים במקביל. לפעמים ההאכלה, ואני מדגישה שממש לא מרוע לב או חוסר סבלנות, נראתה אגרסיבית. במחלקה הזו, עבור חולים מרותקים, ההחלטה הסיעודית (שמגובה ברפואית) היא לערוך מקלחות לדיירים פעם ביומיים. אין צורך ביותר מזה ויש בכך אלמנט שמונע תאונות. החדרים במחלקה היו זוגיים למרות שכר השהות הגבוה מאוד, הדיירים לא זכו בפרטיות ברגעים האינטימיים ביותר שלהם, מעבר לכיסוי של וילון. למרות המאמץ הרב עדיין היו דיירים, שישבו עם טיטולים מלאים שעות ארוכות (הם לא יכלו לדבר ולספר שלא נוח להם) ועדיין נוצרו פצעי לחץ אצל חלק מהדיירים, שלא זזו מספיק. מיותר להגיד שרק אנשים בעלי הכנסות גבוהות יכולים להרשות לעצמם שהות במחלקה כזו ואחרים צריכים להסתפק בפחות, הרבה פחות.

בצד השני של בית החולים (בזמני) היו שתי מחלקות סיעודיות אחרות בבניינים מימי המנדט הבריטי. לא משנה כמה קרצפו את הביתנים הללו, תמיד שרר בהם סירחון של הפרשות אנושיות. החדרים והמסדרונות היו אפלוליים, למרות הקישוטים שהתחלפו על הקירות. מנהלת המחלקות, אחות מוסמכת, גם היא, עשתה את מיטב יכולתה במעט הצוות שהיה ברשותה, אך השחיקה ניכרה. היו דיירים שבילו את ימיהם במיטות, ולא ראו אור שמש. החדרים הצפופים והמוזנחים מבחינת מראה הריהוט, אכלסו שלושה ולפעמים גם ארבעה דיירים. אגב, התופעה הזו קיימת גם במחלקות יקרות יותר. זה היה המצב בבית חולים ממשלתי, המפוקח היטב.

תארו לעצמכם את המצב במחלקות פרטיות בזיכיון של משרד הבריאות. זיכיון שזוכים בו ה"זולים" ביותר. בסופו של דבר בעסקים שכאלה (וכן מדובר בעסק לכל דבר ועניין) המאזן הכספי מדבר.

אותן מחלקות "זולות", תגייסנה את העובדים ה"זולים ביותר". את אותם אנשים שמגיעים לעסוק בטיפול סיעודי מחוסר ברירה. עובדים לא מקצועיים מנוצלים בתנאים קשים באחד מהמקצועות הכי שוחקים ומייאשים, ופוגשים בני אדם בזמנים הפגיעים ביותר שלהם. זהו מתכון לאסון. קראתי בתור דעה אחר, שהמצב הזה הפך לאבן שואבת ל"תפוחים רקובים". זוהי אמירה לא הוגנת. ישנם נשים ואנשים טובים, שעובדים בסיעוד ועושים עבודה שאף אחד מאיתנו לא רוצה לעשות עבור יקירנו. הם נמצאים בסביבתם, כשאנחנו לא יכולים. רואים אותם במצבים, בהם רבים מאיתנו מתקשים להישיר בהם מבט. הם מאכילים אותם, רוחצים ומלבישים אותם, מחליפים להם טיטול (על כל המשמעויות). הם אמורים להקשיב להם, גם כשמה שיוצא להם מהפה הוא בליל קולות חסר פשר או צעקות מונוטוניות (דבר שיכול להטריף גם את הטובים והחסינים שביננו). והם עושים את כל זה לא לתינוק בודד, אלא לקבוצה גדולה של אנשים מבוגרים, חלקם עדיין צלולים וחלקם הגדול לא. הם עושים זאת בעבור שכר רעב, במשמרות כפולות, משום שזו הדרך היחידה להרוויח משכורת ראויה בעבודה כזאת. השחיקה בעיסוק הזה היא כמעט בלתי נמנעת, כאשר מספר אנשי הצוות קטן מהדרוש להתנהלות בטוחה ומכבדת ואין מנגנוני ריענון ושחרור לחצים, כמו מעגלי תמיכה בעובדים, הדרכות והשתלמויות. השחיקה במקרים אלה עלולה במקרים רבים להביא לתאונות וגם למקרי התעללות.

במחלקות אלה, הפיקוח של משרד הבריאות רופף ובודק רישומים ונהלים כלליים. אין תצפיות לא מתוכננות ולביקורות משרד הבריאות מתכוננים זמן רב. כאשר הביקורות מגיעות, יום חג מגיע, והמחלקות נראות שונה מאוד מאיך שהן נראות בכל יום שגרתי.
כאשר עבדתי במחלקה, היה נוהג, שהתקשיתי לקבל. משפחות נהגו "לפנק" את הצוות במתנות, ממתקים, עוגות ועוד. אני הרגשתי לא בנוח לקבל את המתנות הללו (כעו"ס צעירה, אידיאליסטית ותמימה מאוד, לא קיבלתי שכר גבוה בהרבה מרוב המטפלות). לא הבנתי מדוע המשפחות (שכבר משלמות סכומים חודשיים עצומים) מרגישות צורך "לשחד" את הצוות, כדי לתמרץ אותנו לעבוד את עבודתנו. אני עדיין מתנגדת לשיטה (כנראה שאשאר דון קישוט). התגמול למטפלים צריך להיות מערכתי ולא אישי. פשוט, כי תגמול אישי, בניגוד למה שהמשפחות חושבות, איננו יעיל במניעת תאונות או התעללות. המחויבות של העובדים שייכת למערכת, שמעסיקה אותם ולא למשפחות הדיירים. עובדים שחוקים במשמרת כפולה לא יזהרו יותר, כי קיבלו מתנה לחג מהילדים של הדייר שהוא רוחץ, הם צריכים להספיק לדייר בתור למקלחת עד שעה מסוימת או להאכיל דייר סרבן, כאשר דיירים אחרים ממתינים לארוחתם. מתנות הן דבר נחמד, אך אינן יכולות למנוע שחיקה.

המצב, כפי שאמרתי, עגום. והוא רק יחמיר, אם אנחנו כחברה לא נשים לכך סוף. האמונה בכך שהפרטה תשים סוף לכל "חוליי עולם התעסוקה", יצרה פרדוקס בו "פתרו" חולי אחד בכך שיצרו חוליים אחרים. הם יוצרים מצב בו המשפחות החזקות מצליחות לשמור על יקיריהם, ואותם חסרי ישע עריריים או ממשפחות עניות וחלשות יותר נותרים ללא מגן.

מה אנחנו כמשפחות יכולים לעשות? מלכתחילה, כאשר אתם בוחרים מסגרת סיעודית עבור יקירכם, "השתמשו באף". מקום שמריח משתן, מתייחס לדייריו כאל אנשים (או תתי-אנשים), שלא ראויים לסביבה נקייה ונעימה. יש בכך להעיד על "רוח המפקד" וההתנהלות באותו המוסד. בנוסף, לאורך כל תקופת השהות השתדלו להיות מעורבים, לשאול, לברר (בעדינות, כמובן). אם יש חשש שדברים מתנהלים בצורה בעייתית, לא לוותר ולשאול את השאלות עבור יקירכם ובעת הצורך לערב גורמי פיקוח ממשרד הבריאות והרווחה. בעולם בו אנו חיים כיום, עשייה זו הפכה לעצם המשמעות של המשפט "כבד את אביך ואת אימך".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה