יום רביעי, 8 בנובמבר 2017

שיחה עם "רוח רפאים"

פורסם לראשונה בעלון לגיל השלישי של מושב עין יהב.


 פסיכיאטר וסופר בגיל העמידה מקיץ בפתאומיות משינה בעקבות חלום מטלטל ובלתי צפוי. בחלומו חזר להיות ילד. הוא נמצא ביריד שעשועים וביריד אפוף ריח "שיערות סבתא" ופופקורן יש גלגל ענק, דוכני קליעה למטרה ורכבת שדים. הוא נכנס לביתן רכבת השדים וכשהוא מסיים את המסלול הוא מנופף בידיו לאימו המתה שנים רבות "הצלחתי אמא! תראי אותי!" ומקיץ בבהלה. החלום המטלטל מביא את אותו אדם מצליח לשיחה עם אימו המתה.

אימו, בחייה הייתה עבורו מיצוי תדמית המהגרת הנחשלת. אישה פשוטת מראה וגינונים, קשת יום, "שבורת שפה", שכמעט שאיננה יודעת קרא וכתוב ובורה בצורה קיצונית, אך בעלת חוכמת רחוב ולשון חדה וארסית. גינוניה והתבטאויותיה העממיים והביקורתיות בנוסף לשפתה היישידאית- הגלותית ביישו אותו לעיתים קרובות והוא מיעט להיראות איתה בציבור. הוא לא גאה בזה, אך אלו היו רגשותיו בעת התבגרותו ועד ליום מותה. היא בילתה את זקנתה בדירה מלאה בכרכי ספריו של בנה בשפות שונות, אשר איננה מסוגלת לקרוא, אך מלאת התפעלות מעטיפתם ומעוביים. בביקוריו המועטים, הרגיש נבוך לנוכח הרגלה ללטף את הספרים ולהתפעל מצורתם.

תמונה של Jamie Dench מתוך אתר Unsplash

חדירתה של האם לחלומו של הכותב, אחרי שנים רבות כל כך שמיעט לחשוב עליה, זעזעה אותו. המחשבה שאחרי הכל, כל רצונו היה לקבל את אישורה של אימו לכך שחייו והישגיו טובים בעיניה, בלבלו אותו. ושיחה נרקמה בדמיונו בינו לבין רוחה של אימו. בשיחה, זיכרון האם כפי שנצרב במוחו נסדק. האם הביקורתית והקשה על מנהגיה המביכים קיבלה דמות מלאה בעלת חלומות ורצונות משל עצמה. דווקא אז, זמן רב כל כך אחרי מותה, הוא היה מסוגל לראות את אימו בתוך נסיבות חייה ולהרגיש כלפיה הערכה ואמפטיה. הוא ראה אותה, כאישה שסביבתה בלמה את השכלתה משום שהייתה אישה, ומשום שנזרקה למציאות בה הייתה חייבת להתפרנס ולהשתמש בכישורים המועטים שאפשרו לה לפתח, תפירה ורוכלות. החיים שנקבעו עבורה הותירו אותה ללא יכולת לבקש לעצמה דבר. שאיפותיה כולן התנקזו בבנה. היא מלאה כל צורך ורצון שלו וטיפחה ורוממה אותו, כדי שיהפוך למה שהוא היום. אך בתוך תהליך זה, איבדה אותו. הוא הפך להפך ממנה. משכיל מאוד, חופשי להצליח ולמלא את שאיפותיו, לפרוס כנפיים ולהמריא, אך גם מלא חשיבות עצמית ויהיר. לאכזבתה, היא גילתה שממרום מעופו היא נראתה בעיניו קטנה וחסרת משמעות ושאיפות, דמות פלקאטית ללא אישיות ותוכן. מישהי להתבייש בה.

השיחה המדומיינת עם אימו עימתה את הכותב לגבי תפקידו בחייה והעלבונות שהיא ספגה ממנו. בנוסף, השיחה לימדה אותו שיעור על משמעות בחיים והאופן בו אנשים שונים מכניסים משמעות לחייהם. המשמעות בחייו היתה פיתוח ומימוש עצמי. לעומת זאת, משמעות חייה של אימו וחלומותיה התנקזו מתוך נסיבות חייה בטיפוחו. לכן בעיניה הספרים שלו הם למעשה הספרים שלה וההצלחה שלו היא למעשה ההצלחה שלה. עם זאת, המחיר שהיא שילמה היה שהחלום שלה שהוא ייראה בה כמנוע מאחוריו, לא התממש בחייה.

סיפור זה בין אם הוא קרה באמת או לא, מופיע בפרק הראשון בספרו של ארווין יאלום, "אמא ומשמעות החיים". ובין אם הוא אמיתי ובין הוא לא, הסיפור הזה מצליח לספר גם את הסיפור של הדור שנולד מעט לפני, במהלך ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה פה בארץ (למרות שהוא מתרחש באמריקה הרחוקה). זהו סיפור של חלק מהילדים שגדלו להורים מהגרים, שחלקם שרדו את השואה או חמקו ממנה לפני שהתחילה. חלקם הגיעו בכלל מאזור אחר של העולם ולא ידעו כלל שהשואה קרתה. חלק מאותם הורים, יחד עם בניית משפחתם, נאלצו לחיות חיים של עבודה קשה ולעיתים קרובות לא מתגמלת. הם לא ידעו בכלל מה אומר הביטוי "מימוש עצמי" ורובם חלמו על דבר אחד. לתת לילדים שלהם את ההזדמנות להצליח שלא ניתנה להם. ועם זאת, חלקם בתוך קרבות חייהם לא ידעו לפתח אינטימיות עם ילדיהם שתהפוך אותם בעיניי ילדיהם לאנשים בעלי דמות שלמה של איש או אישה בעלי אישיות, מחשבות, רצונות וחלומות. פעמים רבות התחושה היא שבתוך בית אחד חיו הורים וילדים כזרים ללא יכולת אמיתית להכיר.

חלק מהמטופלים שלי, שגדלו בבית בו ההורה נמצא (בגופו) - נעדר (ברוחו) כתוצאה מנסיבות חיים שונות, כמו כל ילד באופן טבעי "מילאו את החסר" בדמות הוריהם מתוך עולמם הפנימי. לפעמים, ההורה הפך להיות טוב עד קדושה. לפעמים, ההורה הפך להיות פשוט וגלותי ומביש. בכל המקרים, ההורים הצטמצמו לדמויות פלקאטיות. אבל, תסכימו איתי, שאף אדם אינו חד מימדי. הרי, אנשים אינם מתאפיינים בתכונות מוחלטות. לכל אדם החסרונות והיתרונות שלו. אך אלו נעלמו מעיניהם כילדים וכבוגרים. רובנו פועלים כך. אך בפעולה זו הלא מודעת על פי רוב, אנו חוטאים לעצמנו ולהורינו וגם לילדינו. אנחנו רואים תמונה חלקית של הורינו כפועל יוצא של עצמנו ושל מערכת היחסים איתם. לפעמים באמת החיים יוצרים מצב של אין ברירה, אך מתוך נקודת המבט של זמן, לפעמים ניתן ליצור דו שיח אחר עם הורינו, אפילו אם הוא רק מדומיין. ובכך להגיע להבנה טובה יותר לגבי היבטים המפריעים לנו בחיינו.

כותב הסיפור הזה, מנסה לדעתי להעביר מסר נוסף; איזה הורה כדאי לטפח בעצמנו למעננו ולמען ילדינו (אפילו כיום בגילאים מאוחרים יותר). הורה שמאפשר לילדיו להכיר אותו ולדעת על רצונותיו ואהבותיו. הורה שמאפשר לילדיו את ההבנה שאהבה וכעס וכל רגש אחר יכולים להתקיים בתוכו ובתוכם ביחד? הורה שמאפשר לילדיו לראות אותו מתקשה לפעמים, מתמודד ומתוסכל ולא סופרמן / סופרוומן כל- יכולים. האם בכך הבנות והבנים שלנו ילמדו להיות אנשים אמפטיים ואכפתיים יותר, שרואים אנשים בכלל ואת הוריהם בפרט כדמויות שלמות נפרדות מהם ומרצונותיהם? קשה לדעת, אבל זה יכול לעזור.

אלו הורים אתם? גם בהיותכם הורים לאנשים בוגרים, אתם יכולים, אם אתם רוצים ומרגישים מוכנים, לשנות את האופן בו הילדים שלכם רואים אתכם. את התדמית שיש להם מכם ונבנתה בכוונה מלאה שלכם או מתוך חוסר מודעות ואיננה מתאימה יותר לחייכם. השיחות שתנהלו היום על העבר עם ילדיכם ישפיעו על האופן שהם ייזכרו בהיסטוריה שלהם בעתיד ובהקשרים שיתנו לזיכרונות שלהם. ומעבר לכך, שיחות אלה עשויות להשפיע גם על ההורות שלהם בהווה. השיחות האלה עלולות להיות לא פשוטות וללמד אתכם על חלקים (אולי פחות יפים) שלכם שנסתרים מעיניכם וגם על חלקים מוכמנים של ילדיכם. אוסיף הסתייגות. ללא ספק, שיחות כאלה אינן מתאימות בכל משפחה ולכל אדם כדאי לשקול את עצם קיום שיחות אלה ואת האופן שמתאים לקיים אותן במשפחתו. ולעיתים כדאי לבצע אותן בליווי של איש מקצוע. אך, בכל אופן, מתוך שיחותיי עם מטופלי למדתי, כי ברוב המקרים בטווח הארוך, הן עדיפות על לשוחח עם "רוח רפאים".


ארווין יאלום, אמא ומשמעות החיים. 1999, כנרת בית הוצאה לאור.

יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

מחשבות על סליחה


            לפני כמה חודשים ראיתי סרטון שהפך לנפוץ מאוד ברשת על גברת אחת בשם אווה קור, שורדת מחנה ריכוז אושוויץ ו"תאומת מנגלה", שסיפרה שהיא כחלק מתהליך ההחלמה שלה מהזוועות שעברה בחרה לסלוח למעניה הנאצים. היא החליטה לא לשאת בתוכה טינה כלפי גרמניה והאנשים שפעלו להשמיד אותה, אלא לתת לכעס ולשנאה לעזוב ולהישאר עם תחושת שלמות ויכולת לשקם את חייה ואת בריאותה הנפשית נקייה מהטראומה.
          החוויה שלה בשמיעה ראשונה נשמעה זרה ומוזרה. כל חיי כדור שלישי לשואה גדלתי לנרטיב של "לא נשכח ולא נסלח". במשפחה שלי קנייה של מוצרים גרמנים, נחשב כמעט כמו בגידה. המחשבה על "לדרוך על אדמת גרמניה" כתייר הייתה בלתי נסבלת. קיימת תמיד תחושה של טינה וחשדנות כלפי גרמנים ואירופאים בכלל. התחושה היא שגם היום אי אפשר לסמוך על אירופאים שלא יהיו אנטישמים. זה הנרטיב המשפחתי שלי וזה הנרטיב שמוביל את המדינה שלנו מאז שנוסדה ומאפשר לה לקבל כספי פיצויים כתנאי לסליחה לאומית קולקטיבית, שכנראה לא תגיע לעולם.

גב' אווה מוזס קור. נלקח המערך על שמה בוויקיפדיה.

          ואז מגיעה הגברת הזו, ואומרת משהו אחר על סליחה וטינה. בעיניה הטינה היא רעל שמשתק את האדם שנפגע מעוול קשה ואינו מאפשר פיתוח של רגשות שמחה, אמון, אהבה ואינטימיות לקרובים אלינו ביותר. סליחה מאפשרת לאותו אדם להשתחרר מהרגשת האלה עבור עצמו. אין כוונתה שצריך לשכוח את הזוועות שהנאצים ביצעו או באיזשהו אופן לחון או להצדיק את המעשים הללו. הסליחה, היא טוענת, אינה כלי עבור הפוגע אלא אמצעי החלמה עבור הנפגע. היא הפכה לכלי להחלמה שלה לאחר פטירתה של אחותה התאומה כמה עשורים מאוחר יותר.
גב' קור הקימה בשנת 1995 בעיר מגוריה מוזיאון לזכר השואה בשם "Candles" "נצח תאומי מנגלה", שמנציח את זוגות התאומים שעברו עינויים קשים בניסויים "כאילו מדעיים" והפכו לפגועים בגופם חלקם נרצחו בתהליך. ברעיונות שנתנה בשנה שעברה, היא סיפרה על הכאב הנפשי הנוראי, שחוותה בשנים לאחר מות אחותה בשנת 1992 מכשל כלייתי שנגרם מהניסויים שעברה. מות אחותה הציף ביתר שאת זיכרונותיה מהניסויים שהתבצעו עליה ומהזוועות שעברה. הקושי הרב הזה פגע בה וביחסיה עם משפחתה והיא לא יכלה לשאת אותו. היא חיפשה דרך להחלמה. היא בתהליך של שנים מצאה אותו על דרך המקרה בסליחה.


מוזיאון "Candles". נלקח מכתבה אינטרנטית על המוזיאון 

במשך שנים לאחר שחרורן מאושוויץ, היא ואחותה השקיעו מאמצים רבים באיסוף עדויות והוכחות על הזוועות שבוצעו באושוויץ ואיתור זוגות תאומים שהיו איתן במחנה. הן ייסדו בתחילת שנות השמונים ארגון של תאומים שורדים ואספו עדויות, אשר הסתכמו לסרט שצולם על הנושא לאחר מות אחותה. במהלך צילום הסרט היא פגשה ברופא נאצי, דר' היינץ מונץ', ששירת תקופה מסויימת באושוויץ, אך המעורבות שלו במעשים הייתה מצומצמת (לפי פסקי דין שדנו במעורבותו ומצאו אותו חף מפשע) והחליטה ליצור עימו דיאלוג של סליחה. אותו רופא השתתף בסרט והעיד על קיום המשרפות והניסויים שבוצעו בתאומים הילדים. כתגובה לכך כתבה גב' קור לרופא מכתב בו היא סולחת לו על מעשיו בתקופת השואה. זו הייתה בעיניה מתנה שהיא נתנה לו- מתנת סליחתה. מעשה זה, לדבריה שינה את חייה.
גב' קור דיברה בראיון איתה על פעולה נוספת שעשתה כחלק מהתהליך הנפשי הממושך שעברה, היא השתמשה בטכניקה של דמיון מודרך כדי לנהל שיחה עם מנגלה עצמו, כחלק מניסוח למען עצמה של מכתב סליחה המופנה למנגלה, המענה שלה. את המכתב הזה היא קראה בטקס במהלך ביקור עם ילדיה ועם דר' מונץ ומשפחתו באושוויץ. היא תיארה את תחושת ההקלה שחשה בעת קריאת המכתב, כאשר עול הכאב שנשאה כל השנים הוסר מעליה. "... אני כבר לא קורבן של אושוויץ, ולא אסירה של העבר האומלל שלי. הייתי חופשייה מאושוויץ וחופשייה ממנגלה...".
מאז משמשת גב' קור דוברת בודדה בעד גישה של סליחה, כלפי הנאצים כחלק מתהליך החלמה. הדברים שלה לעיתים מעוותים לסנסציה ולא פעם משמשים תירוץ להתקפות נגדה. מול כל זה, היא ממשיכה בנחישות מרשימה להדגיש, שהיא מדברת עבור עצמה בלבד ומספרת על התועלת הנפשית הרבה שהיא חווה, בתקווה שאחרים יחוו כמוה את החופש שבסליחה. היא אף אמרה שהיא רואה בכך את ניצחון הרוח שלה על הנאצים. האם התהליך שגב' קור עברה עם עצמה עקבי בכל היבטי חייה ובכל מערכות היחסים שלה עם סביבתה, רק גב' קור יודעת להגיד.
סליחה היא מושג שעד לפני שני עשורים בערך, כמעט שלא עסקו בו בחקר הפסיכולוגיה של האדם. הסליחה נשארה ב"מגרש" הדתי והפילוסופי. הסליחה כמו שאנחנו מכירים אותה דרך פרספקטיבת הדת היא תהליך חברתי, שמשמעותו שמירה על הסדר. הסליחה תלויה בתגמול / עונש לפוגע ומילוי תחושת הנקמה לקורבן. באמצעותה הקורבן יכול לסלוח לפוגע, אם ירגיש שהצדק על הפגיעה שוקם. לכן, קבלת סליחה תלויה בהתנצלות והבעת צער כן על הפגיעה מצד הפוגע. בלי תנאי זה, אי אפשר לסלוח.
באופן מפתיע, בשנים בהן גב' קור עברה את התהליך הנפשי שלה, התגבשה קבוצת פסיכולוגים ובראשה עומד דר' ריצ'רד אנרייט. דר' אנרייט והצוות שלו חוקרים בשלושת העשורים האחרונים את נושא הסליחה ככלי טיפולי להתמודדות עם טראומה. הם, בדומה לגב' קור, מגדירים סליחה כתהליך מחשבתי- רגשי המאפשר לסולח לוותר על רגשות השנאה והטינה כלפי התוקף ולהחליף אותם בחמלה ואף למרבה הפלא באהבה. בתהליך הסליחה האדם הסולח אינו שוכח את העוול שנעשה לו או מפסיק לראות בו חוסר צדק, הוא אינו מתפייס עם הפוגע בו, אלא מוותר בעצם על תפקיד הקורבן בתוך תהליך הפגיעה. תפקיד הקורבן משאיר את הנפגע במצבו הפגיע שוב ושוב. הסליחה היא תהליך פסיכולוגי פנימי בניגוד ל"סולחה"- הפיוס שהיא תהליך בין אישי התנהגותי חיצוני. כפועל יוצא של תהליך הסליחה, הנפגע יכול לשקם את הביטחון עצמי שלו ואת תחושת האמון שלו בעולם ובסביבתו וכן יכול לבנות חיים חדשים מתוך הבנה, שהוא איננו מה שהיה לפני הפגיעה. דר' אנרייט פיתח ופרסם מודל טיפולי באמצעותו הוא מטפל בנפגעות אלימות במשפחה, משפחות של קורבנות רצח ועוד קורבנות עבירה.
הרעיון של וויתור על נקמה בפוגע וויתור על הרצון לפגוע חזרה במי שפגע בך, נשמע נוגד באיזשהו אופן את הטבע האנושי. התגובה האוטומטית של רובנו לפגיעה היא רצון ב"צדק": "עין תחת עין ושן תחת שן" או לפחות שאותו פוגע יועמד לדין, ימצא אשם וייענש בחומרה. הרעיון שניתן להגיב אחרת, באופן שבטווח הארוך ימנע את האלמנט הממאיר של הכעס והכאב על בריאות הגוף והנפש של הנפגע, נשמע כמעט דמיוני בחברה בה אנחנו חיים, אשר זועקת לנקמה על כל פגיעה.
התקופה הזו של השנה מביאה איתה מנהגים רבים סביב סליחה ועל המשמעות שלה, אם בבקשת סליחה או בהחלטה לסלוח. במהלך השנים תהיתי רבות האם המנהגים המלאכותיים משהו של הסליחות ביום כיפור יכולים להתניע באמת תהליכים מעמיקים של דיאלוג סליחה ואני חייבת להודות שנותרתי עם התהיות הללו. המפגש דווקא עם ההחלטה של גב' קור לדבוק בדרך חיים כזו מרגישה משמעותית כל כך למען בריאותנו ולמען היחסים עם יקירינו ועם החברה בה אנחנו חיים. אולי לא תזיק לנו הגישה של התנערות מקורבנות ומתוקפנות ואימוץ תהליך של סליחה.
בברכת שלום בפנים ובחוץ וגמר חתימה טובה וצום קל לצמים.

מקורות:
Enright, R.D. (1994). Piaget on the moral development of forgiveness: Identity 
or reciprocity ? Human Development. 37. 63-80

Amanda Borschel-Dan (2016). Holocaust survivor preaches forgiveness of Nazis as ‘ultimate revenge’. Times of Israel.

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

מעברים


לפני פחות מחודש עברנו דירה מהמושב שגרנו בו ב- 4 שנים האחרונות לקיבוץ שנמצא פחות משעה במורד כביש 90. רצינו להישאר בערבה, בישוב קטן ולשמור על סגנון החיים הכפרי והאווירה הערכית בה חיינו וגידלנו את הקטנטנים שלנו. יחד עם המחשבה שלא נשנה הרבה בסגנון חייהם של ילדינו, בן זוגי ואני הבנו שהשינוי במעבר הוא במהותו הרבה יותר משינוי במיקום ובבית. עבורנו, הבוגרים המעבר התקבל כהרפתקה. הזדמנות להכיר מקום חדש, לפתוח אופקים והזדמנויות חדשות. עבור הילדים שלנו, הבית בו גרנו 4 שנים מחיינו הבוגרים (לא הרבה במונחי הזמן שלנו), היה הבית היחיד שהם הכירו. בני הגיע אליו בהיותו תינוק וביתי הגיעה אליו הישר מבית החולים בו נולדה. זהו המקום אליו הרגישו שייכות ולו קראו ה"בית שלהם". עבור ילדינו, הבנו שהשינוי יכול לקבל משמעות של אבדן ומשבר. זהו שינוי בכל מה שמוכר ואהוב מעבר לתא המשפחתי הגרעיני שלנו: בסביבת המגורים, בפנים מוכרות ,בהרגלים. המעבר מכיל בתוכו פרידה מחלקים משמעותיים ויקרים מחייהם, שהכירו בחייהם הקצרים: מחברים יקרים, שלא יוכלו פשוט לחצות את השביל ולפגוש מתי שירצו, מהגננות האהובות ומהחדר האהוב אליו התרגלו. מסיבות אלו, ההכנות הרגשיות והקוגניטיביות של הילדים למעבר הדירה החלו יותר מחודש לפני המעבר. הפרידה הושלמה במסיבות פרידה נפלאות שצוותי וילדי הגנים ערכו למען הילדים. נפלאות כל כך הן היו, שכמעט היה אפשר להתבלבל ולחשוב שילדינו חוגגים יום הולדת ולא נפרדים. תהליך ההכנה והפרידה היה לא פשוט בכלל. בן ה- 4.5 שלנו, עבר חלקים מתהליך אבל על הפרידה עוד לפני המעבר ובת ה- 2.5 לא הבינה שהיא נפרדת עד סוף היום הראשון בגן החדש שלה. בסוף היום היא אמרה: "מתי אני חוזרת לבית שלי?". כמובן, כוונתה הייתה "לבית שאני מכירה ולא לבית החדש שאני לא מכירה". בשלב זה התחיל תהליך האבל אצלה ומופיע בהבלחות כאב של רצון לחזור למה שהכירה ואהבה, ל"בית שלה".
תהליך המעבר של משפחתי הקטנה, עורר בי מחשבות על המעברים והפרידות, שגיל הזקנה מביא לפעמים. המעברים מגלמים בתוכם דרמה רגשית לא מבוטלת בין אם מדובר עזיבה של בית, לאחר בנייתו ומגורים בו במשך שנים ארוכות או שינוי במבנה המשפחה כתוצאה מהתאלמנות או שינויים במעגל החברתי, כתוצאה מקושי לצאת מהבית או ממוות של חבר קרוב.


<a href="http://www.freepik.com/free-photos-vectors/love">Love vector created by Freepik</a>

במשך שנות חיינו, אנחנו שואפים במאמץ רב לבנות לעצמנו את הבית שלנו. אנחנו מוצאים מקום מגורים, חלק מבני הדור הוותיק, אף בנו אותו בעצמם. אנחנו בוחרים רהיטים, חפצים, תמונות וקישוטים ומתאימים אותם בדיוק לאהבותינו וצרכינו. אותם חפצים מסמלים את עולמנו הפנימי. מבחינה זו, הבית שלנו אינו רק הקירות והחפצים הסובבים אותנו, הוא גם המרחב הנפשי שסובב אותנו, אשר כל אחד מאיתנו בונה לפי נסיבותיו, רצונותיו ומשאלותיו במטרה אחת; להרגיש שייכות למשהו. להרגיש זיקה – קשר, המייצרים הרגשת ביטחון. ה"מרחב הנפשי" הזה כולל את היכולת ליצור לעצמנו סביבה אינטימית, שמאפשרת לנו להיות עצמנו ולממש את עצמנו; סביבה זו יכולה לכלול (כל אחד לפי צרכיו) זוגיות, קשרי דם או קשרי חברות, הקהילה בה אנו גרים או אליה אנו משתייכים מתוך מכנה משותף אידיאולוגי או אחר, עולמות התוכן והעניין שלנו הכוללים את הזהות המקצועית שלנו, מקום העבודה, העיסוקים שלנו והאמונות שלנו. יעקב מטרי בספרו מעורר ההשראה (אשר קרוי בשם הזה) כינה את המרחב הנפשי הזה "בית לנפש".הפרידות בגיל המבוגר מערערות את תחושת הביטחון מבחינת ערעור יסודות "הבית לנפש".
מטופלים שלי תיארו כתוצאה מהפרידות הללו תחושה של זרות בחייהם. התחושה האישית סובייקטיבית הזו החלה עם שינויים במעגלים החברתיים שלהם, כאשר חברים קרובים שלהם נפטרו. נתקלתי בתחושות דומות בטיפול במטופלים שהתאלמנו והרגישו זרות בתוך קירות ביתם, אשר הוויית החיים בתוכו השתנתה ללא היכר.
דוגמא נוספת הייתה של מטופלים שפגשתי בחדרם בבית האבות. שם, בחלק מהמקרים, המשבר היה דרמטי מאוד. במצב זה הזרות איננה רק זרות סובייקטיבית, אלא מצב המתקיים באמת במציאות. למשל, הצורך למיין את הריהוט, חפצי החן, הבגדים והתמונות, שאספו במהלך חייהם, למה יישאר בביתם או יימכר, ומה יוכל לעבור איתם ויוכל להיכנס לדירה הקטנה, אליה הם עוברים, הפך לתהליך סמלי לפרידה מהחיים הקודמים שלהם, מהדימוי ממה "שהייתי" ולמה "הפכתי", שאינני מצליח לזהות. מטופלת אחת, שהייתה ציירת סיפרה על המשבר שעברה כאשר נאלצה למיין את היצירות שלה, שלא יכלה לקחת את כולן לדירה הקטנה בדיור המוגן. היא תיארה את החוויה הזו, כאילו בחרה בין "ילדיה". משבר נוסף הוא ההבנה שאתה "החדש" והקושי למצוא את מקומך מחדש בגיל מתקדם. מכלול זה עלול לגרום במקרים מסוימים תופעות של הסתגרות ודיכאון בקרב העוברים לדיור מוגן ובתי אבות.

אחד מהאתגרים הגדולים בפרידה של משפחתי הקטנה ממקום מגורינו הקודם, היא העברת והפנמת המסר שפרידה איננה חייבת להיות קטיעה. אפשר לשמור על קשר ועל חברויות מביתנו הקודם בנוסף לחברויות והזיקה שאנחנו יוצרים לעצמנו בביתנו החדש. אתגר ביצירת רצף חיים חדש שיאפשר שיקום של ה"מרחב הנפשי" בין בית אחד למשנהו. האתגר הזה גדול בהרבה, כאשר קיימת באמת קטיעה במקרים מסוימים בחוויות החיים בגיל המבוגר. הרי אין קטיעה חד משמעית יותר מאשר אבדן בגלל מוות. יחד עם זאת, וחלק מכם תוכלו להעיד, שהיכולת לאהוב לא נגמרת עם האהוב שמת, למרות האבל הכבד עליו. ישנם אנשים שמוצאים עצמם במערכות יחסים אוהבות גם אחרי מות שותף/ה של שנים רבות. רצף החיים נשמר מעצם היכולת לשמר את תחושת הביטחון ביכולת לבנות מתוך המשבר חיים חדשים, אשר שומרים על קשר עם הקודמים, ובהם תחושה של בית חדש ומעגלים חברתיים חדשים. האתגר והקושי, בגיל המבוגר הוא לפתח כשרים אלו שאולי קהו עם השנים או שלא פותחו מעולם. חשוב מאוד במקרים אלה, להכיר בכוח הרב והמיטיב של קשר רגשי מסייע מכל סוג, בכדי להתגבר על קשיים הללו ולשקם באופן המיטבי את תחושת הביטחון והשייכות שלכם.

יום חמישי, 15 ביוני 2017

גם אריה פצוע רוצה לשאוג

מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת עלון סבאסבתא לגיל השלישי בעין יהב.

"את חייבת לשמוע את ההרצאה הזאת!" אמרה בת דודי בהתלהבות רבה. "ואחר כך גם לקרוא את הספר!" הוסיפה "איך לא שמעת על 'ההרצאה האחרונה'? זה אחד הספרים שהכי מדברים עליהם עכשיו!". ובאמת בעולם לפני שהרצאות של ארגון טד (TED) היו נפוצות כל כך, ההרצאה הזו הכתה גלים. קיבלתי את עצתה, פיניתי שעה ורבע וישבתי לראות את ההרצאה ב- YOUTUBE. זו הייתה הרצאה פוקחת עיניים, שנשארה איתי שנים אחרי (וגם קניתי את הספר כמובן בעקבותיה).
בספטמבר הקרוב יעברו 10 שנים, מאז עלה פרופ' רנדי פאוש על פודיום המרצה בפעם האחרונה. שבועות ספורים קודם להרצאה, פאוש אובחן כחולה בסרטן הלבלב בשלב מתקדם ונאמר לו שנותרו לו כשלושה חודשים לחיות בבריאות יחסית. פאוש, שהיה מרצה וחוקר מוערך בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון, התבקש (כחלק מטרנד הרצאות השראה באותה התקופה) לפני שניתנה לו האבחנה, לתת הרצאה שמטרתה לדמות כאילו היא ההרצאה האחרונה שייתן לפני מותו. במקרה שלו, כפי שבוודאי הבנתם, הוא לא היה צריך לדמיין את הסיטואציה.

"חיוך של רנדי": תצלום שנלקח בזמן ההרצאה מתוך אתר ההנצחה ברשת
לרנדי פאוש של אוניבסיטת קרנגי מלון

פאוש היה אב לילדים צעירים, שהגדול מבינם היה בן 5 באותו הזמן. הוא נקרע בין הרצון לבלות את מעט הזמן שנותר לו "על הרגליים" עם משפחתו ולייצר זיכרונות משמעותיים לילדים שלו ממנו, לבין המשיכה שלו לפודיום המרצה, לכתוב הרצאה שאיננה מקצועית, אך תאתגר ותשאיר חותם על אנשים אחרים. לאחר לבטים רבים בשיתוף מטפלת נפשית שליוותה את התהליך, הוא ואשתו ראו בהרצאה הזו הזדמנות להשאיר מעין "צוואה מוקלטת" עבור ילדיהם, שיוכלו לשמוע את אביהם ולהכיר את השקפת עולמו כאשר יגדלו מספיק, כלומר, שנים אחרי שילך לעולמו.
פאוש קרא להרצאה שלו בשם "להגשים באמת חלומות ילדות". במהלך ההרצאה, פאוש גולל את סיפור חייו, דרך משקפי אמונתו שכל אדם, כדי לחיות את חייו במלואם, צריך ראשית את האפשרות לחלום בילדותו חלומות "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" ובהמשך לגבש חזון למימוש חלומות אלה. פאוש במבט מפוקח ובסגנון מלא הומור וחיים רואה ברכה בהזדמנויות שנקרו בדרכו, אך גם באלה שיצר לעצמו ובעיקר במה שכינה "קירות הלבנים" (Brick walls)- המכשולים, שגרמו לו לחשוב בצורה יצירתית ולהתגבר עליהם, כדי להגשים את חלומותיו. רובכם בוודאי יכולים לתת שיעור לרוב האוכלוסייה בהגשמת חלומות והתמודדות עם "קירות לבנים" בדרך להגשמתם, אך אני רוצה לדבר על מסר- העל שאני קיבלתי מההרצאה הזו: דרך התמודדות עם משבר בריאותי קשה ואף התמודדות עם אבחנה של מוות מתקרב.
ההרצאה הזו ובעיקר הקריאה בספר שמתבסס עליה, מספרת סיפור על איש צעיר בסוף חייו, שמצא דרך להכניס משמעות לזמן הקצר שנותר לו בחייו. הפסיכיאטר הנודע שורד השואה, ויקטור פרנקל בסיפרו "האדם מחפש משמעות" טען, כי בני אדם הם עמידים וגמישים. אנשים יכולים להסתגל גם למצבים הכי נוראיים ובלתי אפשריים, אם הם רק מצליחים ליצוק לתוכם משמעות. הוא כמובן, התייחס לחווית ההישרדות שלו במחנה הריכוז. אולם עבור רוב האנשים, המשימה הזו, של מציאת משמעות בהתמודדות מול רוע שרירותי כמו אבדן ילד או מחלה קשה, נשמע כמו סיסמא, שקל יותר להגיד מאשר לעשות. אך, כמו כל משימה קשה בחיים, הדרך להגיע למשמעות המיוחלת היא תהליך מורכב ולא תופעה שצצה יש מאין. פה נכנס סיפורו של רנדי פאוש.



במקרים רבים כאשר קורה משבר בריאותי או כל משבר אחר, כולנו נוטים "לשמוט מידינו" את הדברים שאנחנו "חיים" למענם, הדברים שמגדירים אותנו, שאנחנו נהנים מהם הכי הרבה ומעניקים משמעות לחיינו, פשוט כי הם "לא מתאימים" או "לא נכונים" למצב ההתמודדות או למה שמוגדר כ"אבל". הסיבות לכך מגוונות. אם הן מתוך התחשבות בסביבתנו או מתוך אמונה שאין מה לעשות, או מחשבה אחרת ששולטת בתודעה האנושית, שהתמודדות עם בשורה מרה כמו מחלה או מוות צריכה להיות רצינית ועצובה, נטולת הומור או שמחה. רנדי פאוש ניסה להדגים לנו דרך אחרת: איך להתמודד עם מוות בתנאים שלך או כמו שהוא ניסח זאת: "גם אריה פצוע רוצה לשאוג". עבורו, עמידה מול קהל, לימוד ובניית מורשת חינוכית, הם הדברים שיצקו משמעות לחייו עד הרגע האחרון. פאוש חי עוד חמישה חודשים מעבר להערכה שרופאיו נתנו לו והשאיר לכולנו שיעור חשוב ומרגש לחיים. מורה, איך לא?
רנדי פאוש וג'פרי זסלאו, ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר (2008).

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה, הוצאת דביר (1970).

בואו נדבר על סקס...

בואו נדבר על סקס. הנושא הזה שגורם לרבים מאיתנו לזוז בחוסר נוחות בכיסא, כשאנחנו נדרשים לחשוב עליו. ולפני שאתם סוגרים את המאמר עם סומק קל על הלחיים (סתם מתלוצצת), חלק מכם בטח יגידו לעצמם: רגע, מה פתאום סקס? עכשיו בגילנו? למה הנושא הזה חשוב בכלל לחיים שלנו? זה לא מתאים. ולמה לא בעצם? אני כאן כדי לשבור את האמונה שסקס שייך לצעירים, חלקי העור, הרזים והחתיכים.
האמת היא שמאז ומתמיד סקס היה דבר, שפשוט עושים בהנאה או מתחושת כורח באיזשהו שלב בחיים, אבל לא מדברים עליו. רבים מאיתנו גדלנו והתבגרנו ללא ידע בנושא מין ומיניות, ללא היכרות עם הגוף שלנו ונפלאות המיניות שלנו וגם ללא הבנה אמיתית של המשמעויות הגופניות, הרפואיות והרגשיות של המין. שאלת "איך באים ילדים לעולם" היא אימת ההורים מאז ומתמיד. רבים מאיתנו זכו (וזה במקרה הטוב) לגמגום עובדות החיים ע"י הורה נבוך. בדור שלי והלאה, העניין לווה (שוב במקרה הטוב) בביקור אצל רופא הנשים וקבלת מרשם לגלולות למניעת הריון או טקס הענקת קופסת הקונדומים הראשונה. לרוב הם לוו בשיחות אזהרה לגבי סכנות ההיריון הלא רצוי ו"דרך צלחה". מסיבה זו, סקס נצרב בתודעה של מתבגרים רבים כדבר מביך, לפעמים אסור או מסוכן, פרטי, שעושים בחדרי חדרים ובעיקר לא מדברים עליו.
רבים חושבים שה"מהפכה המינית" שינתה משהו בגישה למין. אמנם, ישנה מודעות רבה יותר למחלות המועברות ביחסי מין ולהריונות לא רצויים ורואים הרבה יותר תכנים מיניים בכל מקום, אבל הגישה השמרנית בקשר לשיח על מין נשארה במידה רבה כמו שהייתה. בוודאי ובוודאי, כאשר מדובר בנושא של מיניות בגילאים 60+.
אז אני לא מחדשת לכם בוודאי (או שמא אולי אני כן), שישנם הרבה אנשים פעילים מינית בגילאים המבוגרים. לא מדובר ב"שרידים נדירים", אבל קשה לקבל תמונה אמיתית כמה, משום שקשה לחקור את הנושא בשאלונים של דיווח עצמי (שאלון בו כל נחקר עונה לשאלות בכנות על עמדותיו והרגליו) או ראיונות, פשוט כי אנשים נמנעים מלשתף פעולה. הסיבה לכך כנראה נובעת, מכך שאחוז לא מבוטל מהאנשים בני 60+ חושבים שסקס ומיניות פעילה בגיל מבוגר אינם נאותים או חלילה סוטים. אנשים רבים חושבים, שהעניין ביחסי מין צריך להיעלם עם הפסקת גיל הפוריות. אנשים רבים התחנכו במשפחות עם רקע מסורתי דתי או שמרני, בהם למין יש תפקיד להולדה או לסיפוק צרכי הגבר במשפחה. אז אם קשה לגייס מידע על מיניות גברית בגיל במבוגר, על מיניות נשית קשה עוד יותר.
בעיה נוספת היא שגם בקרב אנשי מקצוע (רופאים, אחיות, מטפלים רגשיים) קיימת מבוכה רבה בהתייחסות לנושא. האבסורד הוא, שידוע שפעילות מינית בגיל מבוגר היא גורם שמוסיף רק טוב לבריאות הגופנית וחיוניות וגם מהווה גורם מונע דיכאון במקרים רבים. למרות שמדובר באלמנט חשוב באיכות החיים, גורמים מטפלים רבים נמנעים מלשאול שאלות ולמנוע בעיות. מסתבר, שגם בנושא הזה, אפילו רופאים הם "בני אדם".
כפועל יוצא מכך, קיימת בורות רבה מאוד בגילאים האלה לגבי אמצעי מניעה. עכשיו בוודאי תשאל השאלה, מה יקרה? נכנס להריון? טוב, אז הריון כבר לא משהו שצריך לדאוג לגביו. אך, תוצאה של הבורות הזו היא תופעה של הידבקות בזיהומים ומחלות מין דווקא בגיל המבוגר. אז כן, קונדומים עדיין רלוונטיים, אפילו בגילכם המתקדם.
תוצאה נוספת של הימנעות אנשי מקצוע מנושא המיניות אצל מטופליהם המבוגרים היא התמודדות עם בעיות בתפקוד המיני. במקרים רבים, נוצרת דינאמיקה של קשר של שתיקה סביב הנושא. רופאים רבים מתקשים לראות במטופליהם מרובי מחלות הרקע אנשים עם צרכים מיניים. בנוסף, מטופלים רבים, ובעיקר מטופלות, חוששים מתגובה שופטת על מצוקה בנושא התפקוד המיני. כתוצאה מכך, הנושא הכאוב הזה איננו מדובר או מטופל. מיניות ויכולת תפקוד מיני הם חלק מדימוי הגוף האנושי הבסיסי ביותר, אשר עובר שינוי משמעותי עם ההזדקנות. הצרכים והיכולות משתנים עם הזמן, אך במקרים רבים הרצון לקרבה ואינטימיות גופנית איננו משתנה גם עם הגיל וגם עם בריאות רופפת יותר. זהו חלק חשוב בחייכם, גם אם הוא משתנה כמותכם. חשוב בעת מצוקה, כמו בכל אספקט בריאותי אחר בחייכם, לא להתבייש לדווח לרופא ולטפל.
אז זהו צלחתם את המאמר, זהו רק קצה קצהו של הנושא החשוב הזה. וכפרס תקבלו בדיחה חביבה:

שני זקנים מדברים ביניהם על חיי המין שלהם.
"כשהייתי צעיר, הייתה לי במיטה כל יום בחורה אחרת", מספר הראשון, "היום יש לי מזל אם בכלל אני עושה זאת פעם בחודש."
"באמת", מתפלא הזקן השני, "כי אני עושה את זה כמעט בכל יום!"
הזקן הקודם שואל אותו, "איך אתה מצליח לעשות את זה כמעט כל יום?"
"פשוט מאוד", הוא אומר, "כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי…"


Taylor, A & Gosney, M. A. (2011). Sexuality in older age: essential considerations for healthcare professionals. Age and Ageing; 40: 538–543.  

יום חמישי, 8 ביוני 2017

ככה זה כשאין שניים

העבודה הראשונה, שכתבתי בתואר הראשון של עבודה סוציאלית, וכנראה שהיא גם העבודה הזכורה לי ביותר בכל התואר, הייתה בנושא התאלמנות בגיל המבוגר. נראה לי, שגם אי אז הבטן שלי "הרגישה", שהגיל המבוגר לא מקבל את מקומו הראוי בהתייחסות למורכבות התמורות הייחודיות לו בעולם הנפש. העבודה עסקה בשינויים "טבעיים" במעגל החיים. אני זוכרת את שיחת השכנוע לי עם המרצה שלי, אישה נמרצת בסוף העשור השישי לחייה. היא העמידה בסימן שאלה, האם מדובר בשינוי "טבעי" במעגל החיים. ואני, שלא ראיתי הבדל ב"טבעיות" הנושא הזה לבין הנושאים הריון, לידה או חתונה (שחברותי מיהרו לכתוב עליהן), טענתי שכל מי שיתחתן, סביר שבשלב מסויים בחייו (וסביר להניח שזה יהיה בגיל מבוגר) גם יתאלמן. הטיעון הזה, כפי הנראה סיפק אותה, למרות אולי מתוך חוסר היכרות שלי איתה, כנראה בטעות פגעתי "קרוב לבית" או שפשוט היא ציפתה מ"פרח עו"ס" שכמותי להיות פחות מורבידית.
באמת, יש משהו שמרגיש לא "טבעי" בלאבד בן זוג. היינו רוצים לחשוב, שרובנו מרגישים אבן כבדה בתחתית הבטן שלנו כאשר אנחנו חושבים על זה, שאחרי זוגיות ממושכת כל כך נאבד את החצי השני שלנו. בוודאי שאיננו יכולים לעכל התאלמנות בגילאים צעירים. התמונה הרומנטית של הזוג הזקן שמחזיק ידיים לעבר השקיעה, קיימת בפנטזיות של כולנו על הזדקנות. אף אחד אינו רוצה להזדקן לבדו. אבל, כתמיד החיים מורכבים יותר.
אחת הסיבות שהתעקשתי לכתוב את העבודה בנושא הזה היא, משום שרציתי להוציא אל האור את סיפור ההתאלמנות של סבתי ז"ל. העבודה הייתה כרוכה בעריכת ראיון למקרה ל"דוגמא". מבחינתי הסיפור של סבתי היה מבחינות רבות "לדוגמא", משום שנראה שבאותו שלב בו ראיינתי אותה, היא עברה תקופה של פריחה יצירתית. סבתי התאלמנה בסוף שנות שישים שלה וזמן קצר לאחר מכן, למרות לא מעט "גבות מורמות", החליטה לעזוב את דירתה ולעבור לגור בדיור מוגן והייתה תקופה לא קצרה לדיירת הצעירה במקום. מאז אותו מעבר נראה שהשתחרר בתוכה משהו שהיה כלוא זמן רב. היא גילתה כישרון חבוי בציור שהתפרץ במאות יצירות, המקשטות את קירותיהם של בניה ונכדיה עד היום. היא מילאה מחברות בכתיבה רהוטה. שרה במקהלה וכיכבה בטקסי החגים הקהילתיים. היא אפילו למשך תקופה מצאה ידיד, איתו חלקה קשר קרוב למדי. החיים החדשים של סבתי, נראו שוקקים, מלאי תוכן ועניין ומהרבה בחינות מאושרים ומספקים (עד כמה שאפשר אצל גב' פולניה מכובדת).
          יחד עם זאת, בזמן הראיון איתה תמונת המצב ה"ורודה" הפכה ברורה הרבה פחות. משפט אחד מתוך הראיון שלי עם סבתי נחקק במוחי ומהדהד עד היום. היא חזרה עליו הרבה בגרסאות שונות במהלך הראיון. "כשהיתומה רוקדת כולם שמחים איתה, אבל כשהיתומה בוכה, היא בוכה לבד". כאן הבנתי, שהמקרה ל"דוגמא" שלי השתנה. סבתי במשפט אחד כמעט חידתי, סיפרה את מלוא הסיפור. החברה שלנו חוטאת לרבים, בכך שהיא רואה בהשתהות באבל, דבר לא בריא. הגדילו אנשי מקצוע והגדירו טווח זמן ממנו האבל הופך מאבל "טבעי" וסביר לאבל "פתולוגי", קרי, חולני. כל כך חשוב "להתגבר" ולהמשיך הלאה. ומה יותר "להמשיך הלאה" מלבנות חיים חדשים; להכיר מעגל מכרים חדש, לפתח אופקים חדשים, אולי אפילו להתאהב שוב. אבל, לפעמים יחד עם ההתנהגות, שמנסה לאחוז בחיים, התהליך הרגשי מתארך ומכיל בתוכו רגשות סותרים. ישנו רצון עז להמשיך בחיים, אבל גם לא ל"אבד" לחלוטין את בן הזוג המת. תחושות של אשמה ובגידה בבן/ת הזוג המת/ה, אבל גם כעס על הנטישה.

מתוך אתר: NegativeSpace website

          במפגשי המאוחרים יותר, אנשים שהתאלמנו בגילאי הזקנה, שמעתי גרסאות מגוונות של אותו הסיפור בעולם הרגש ובחיים הממשיים. לפעמים, אצל אנשים שפגשתי, עולם הרגש לא הצליח "להדביק" את החיים עצמם. אני חייבת להודות, שההבדל בין המינים היה בולט ביותר. גברים רבים מיהרו לחפש בנות זוג ש"יחליפו" את בנות זוגם המתות מתוך הפחד להישאר לבדם. לעומתם, פגשתי, נשים ש"לבשו" את אלמנותן כמו החליפה השחורה של האלמנות הקתוליות, וסירבו מסיבות שונות לצאת מהתפקיד הזה. אחרות הקימו לעצמן מערכת תמיכה הדוקה של נשים בנות גילן, אשר סיפקה עבורן קשר רגשי עמוק וגם סיוע בחיי היום יום, חליפיים לקשר הזוגי שאיבדו.
בנוסף, הרגשות כלפי הבן/ת זוג המת/ה היו מגוונים גם כן. במקרים רבים, רגשות אלה, כמו היכולת להמשיך בחיים מלאים, קשורים בחיים הזוגיים לפני כן. באופן פרדוקסאלי, דווקא מערכות יחסים זוגיות איתנות ותומכות, קשורות בהתמודדות טובה יותר עם האבל בעקבות מות בן הזוג. מערכות יחסים סוערות או כאלה שהיו כרוכות בתלות רגשית או פיזית של אחד מבני הזוג, במקרים רבים הובילו להתמודדות רגשית טובה פחות עם האבדן. דבר נוסף שהשפיע הוא האם המוות היה פתאומי או הגיע אחרי תקופה ארוכה של חולי. האם במהלך תקופת החולי, בן הזוג הסועד, הצליח להרגיש תחושות של משמעות ויכולת בטיפול בבן הזוג החולה. האם הוא/היא חש/ה שעשו את מיטב יכולתם בכדי להיטיב עם בן זוגם. האם התקופה האחרונה של הטיפול אפשרה פרידה.
דרכי ההתמודדות עם משמעויות ההתאלמנות מגוונות מאוד. אולם, בבסיסן דרכי ההתמודדות המסייעות ביותר הן כאלה שמשמעותן, לא להישאר לבד. אתן כמה לדוגמא. למשל, חיזוק קשרים עם הילדים והנכדים, בניית מעגלים חברתיים חדשים, אם באמצעות מעבר לדיור מוגן או השתתפות בחוגים. הכנסה של דייר אמין הביתה, כמו בפרויקטים של "שידוך" סטודנטים עם גמלאים בודדים. קשרים חברתיים מעודדים פעילות ויציאה מבין ארבע הקירות. בד בבד, הן מציעות סיוע רגשי. בנוסף לאלה, פנייה לסיוע נפשי מקצועי זמני לשם התמודדות עם עיבוד האבל יכולה להוסיף ערך מוסף משמעותי להתמודדות הרגשית ולהתמודדות עם בניית החיים שאחרי.

למעשה, כל אסטרטגיית התמודדות, שמסייעת לכם היא טובה. חשוב לתפור את החליפה שמתאימה לכם. בנוסף, חשוב שלא "תיבהלו" מרגשות סותרים שעולים בכם. זה בסדר לרצות לשמוח ולהמשיך לחיות וגם לרצות להחזיק באהבה ובנאמנות לבן הזוג המת ולא לשכוח. זה בסדר להרגיש כעס וגם געגוע. הרגשות האלה יחיו בתוככם עוד תקופה ארוכה ומוטב שתכירו בהם ותאפשרו להם מקום. הם מהווים חלק מתהליך ההחלמה והאבל על האבדן הכבד שאתם חווים. 

יום רביעי, 3 במאי 2017

"איך את יכולה להבין אותי, כשאת ממש לא כמוני?" (הרהורים על אמפתיה)

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" של מושב עין יהב.


בדרך לגן הילדים בבוקר אחד נזכרתי, מסיבה שלא נהירה לי, בגברת אחת שפגשתי פעם אחת בלבד והשאירה בי רושם חזק, שנותר שנים אחרי. גב' שוסטר (שם בדוי) הופנתה אלי במהלך עבודתי בעמותת "עמך" לשיחת היכרות (אינטייק) לשם התרשמות וניסיון תחילת קשר טיפולי.

הגברת התגוררה בלב בני ברק. כל ישראלי בעל רישיון ודעת צריך לנהוג בבני ברק פעם בחייו (זה מספיק מעל ומעבר) כדי להבין את הפער העצום בין העולם הדתי החרדי לבין העולם החילוני שמחוץ לבני ברק. אני זכיתי לטפל בכמה אנשים המתגוררים בבני ברק. רובם, למזלי, התגוררו בשוליים הפחות "בני ברקיים". אך תמיד הייתה תחושה שבכניסה לבני ברק, כאישה צעירה חילונית, נכנסתי לאזור מלחמה. פשקווילים הזועקים "צניעות!" ו"תועבה!" מצפים את הקירות. גברים מתרוצצים במהירות, שאפם קבור לרוב במטר הקרקע שלפניהם עם סלולארי "כשר" צמוד לאוזניהם. אימהות ואבות עם קהל ילדים בגילאים שונים סביבם. כולם מזנקים לתוך הכביש ללא מבט נוסף, סומכים באמונה עיוורת על "חסדי השם ישתבח".

וכך מצאתי עצמי בערב גשום אחד ברחוב צר ורטוב ב"לב המאפליה", מותשת מהנהיגה לאתר המדובר ומוקפת בגברים יראי שמיים החוזרים מהכולל ומגניבים מבטים לא בטוחים בבחורה ה"חייזרית" הזו במכנסיים, שיוצאת ממכונית באמצע השטעטל שלהם. שילוב של כל ה"לא סביר" בתמונה אחת. אני ניערתי עצמי, יישרתי עצמי, בלעתי רוקי ושינסתי את כוחי והאומץ במותני ועליתי במעלה חדר המדרגות בבניין ישן, אך מטופח בצורה חריגה לאזור, לדירתה של הגברת.
הקשתי בדלת וקול נשי מבוגר וסמכותי הורה לי להיכנס. נכנסתי לתוך סלון צפוף בו הספות הוצמדו לקיר. מעברו השני של החדר עמד ארון ספרים גדול וכהה שדלתות הזכוכית העליונות שלו סגרו על שורות צפופות של ספרי קודש ובמרכז החדר עמד שולחן אוכל גדול ומסביבו כיסאות רבים. בראש השולחן, המרוחק מהדלת, ישבה זקופה בכיסאה גברת שוסטר. אישה בשנות השמונים של חייה. היא לבשה חלוק בית כחול כהה צמרירי ולראשה כובע בד תואם שכיסה את שערה לחלוטין. כולה הוארה בהילת מאטריאך. היא ישבה בעמדה שנראה שהפכה למרכז עולמה באותם הימים. סביבה על השולחן הונחו בקפידה סידור תפילה, ניירות ועטים והיא נראתה עסוקה בסידור חשוב, שהופרע באופן לא נוח בביקור שלי. מסביבה סגרו מסגרות קטנות של תמונות, אשר הונחו מופנות כלפיה. הייתה זו בין הפעמים היחידות שהרגשתי צורך לפנות אל מטופלת בתואר "גברת", גם כשהצגתי את עצמי בשמי הפרטי. היא הורתה לי במבט לשבת. צפיפות הכיסאות, לא אפשרה לי להתקרב אליה וכך פילסתי את דרכי ,והצלחתי לשבת רק שניים או שלושה מושבים ממנה. גב' שוסטר יצאה מגדרה, כך הרגשתי ביושבי מולה, לתת לי תחושה של אורחת לא רצויה. במהלך השיחה, הכרתי תודה למזלי הטוב על שהגעתי אליה בערב חורפי קר ורטוב והייתי מכוסה היטב, מלבד "עבירת המכנסיים". מבטה החודר סרק אותי כמו קרן לייזר וגרם לי להיטיב סביב כתפי את הסודר, שכיסה אותי בשל תחושת צינה פתאומית.

ואז החלה השיחה. גב' שוסטר העבירה אותי ראיון/חקירת קבלה, שלא הייתה מביישת את טובי החוקרים. מי אני ומה אני ומאיפה אני והאם אני נשואה וכמה ילדים יש לי ולמה אין לי ילדים. לא הייתה אפשרות לחמוק ממענה על שטף השאלות האישיות, שננעץ בי כמו חיצים מכוונים היטב. והכל ישמש נגדך בבית הדין של גברת שוסטר. המאטריאך הסכימה בקושי ובאופן לאקוני וייבש לדבר על עברה ועל שלומה באותו יום. היא לא פנתה כלל טיפול וכלל לא הבינה את התועלת בלשבת ולדבר עם אישה זרה. ביתה, יוכבד (גם כן שם בדוי) היא זאת שמסדרת את ענייניה עכשיו וגם "מסדרת אותה". היא החליטה לפנות ל"עמכו". "מה זה הארגון הזה, "עמכו?". "הבת שלי עוד מעט תגיע והיא תענה על שאלות". "אני עסוקה מאוד עכשיו... הנכדה שלי מתחתנת.... אין לי זמן לדברים כאלה. יש לי הרבה סידורים. את בכלל מבינה מה כל זה אומר?"

בשאלה הזו ראיתי סוף סוף סדק של אור בחומה הבצורה, שהקיפה את גברת שוסטר. "יכול להיות", שאלתי אותה ,"שאת שואלת אותי, האם אני יכולה בכלל להבין אותך? האם אני מסוגלת להבין את העולם שלך?". גברת שוסטר נעצרה לרגע. זאת הייתה הפעם הראשונה שנראה, שמשהו שיצא לי מהפה הרשים אותה. המשכתי, "האם את חושבת שכדי להבין אותך, אני צריכה להיות דומה לך? אני מבינה את החשש, שלא אבין את השפה שלך ואת הקשיים שלך, משום שאני שונה ממך. אבל אני מבטיחה במפגשים שלנו להעניק לך אוזן קשובה ולב חפץ". באותה נקודה ביתה, יוכבד, נכנסה. יוכבד הצטיירה כאישה נמרצת, יעילה ונעימת סבר. היא נעמדה וגבה לארון הספרים הגדול ולא התיישבה לשולחן איתנו. היא דיברה ב"יעילות" על אימה בגוף שלישי. היא זאת שיזמה את הפנייה מתוך חשש לאמה, אשר מיום ליום מסתגרת יותר בדלת אמותיה, מתוך קושי פיזי אמיתי לרדת במדרגות התלולות של הבניין ומתוך דיכאון, בו לקתה מאז נפטר בעלה חודשים ספורים קודם לכן. אכן, סיפרה יוכבד, הם מתקדמים לקראת אירוע מרגש של חתונת נכדתה האהובה, אך גב' שוסטר התקשתה עד כה אפילו לאגור כוחות, כדי ללכת לקנות בגד לכבוד המאורע. לאורך כל אותה שיחת עדכון, ראיתי את המאטריאך הולכת ומאבדת גובה בכיסאה.

ראיתי אותה מרגישה עירומה, עם כל פרט מידע שביתה נידבה, כמו שחשתי עירומה מולה. ההרגשה הקפואה, שאין שכבה שתגן עלי מפני העולם שמתקיף אותי וחודר אלי. ניסיתי לפנות אליה, בכדי לא לאבד את החוט הדק שהצלחתי למשוך ממנה, אך הרגשתי שאינני מצליחה להחזיר אותה להיות נוכחת באמת בשיחה.

לסיכום השיחה, היא הסכימה "לנסות" לפגוש אותי לשיחות. הצורך במסמכים רפואיים בכדי לקבל מימון לשיחות היה המכשול "הרשמי", שמנע בסופו של דבר את המשך הקשר. אולם לתחושתי, המצוקה בלהימצא עירומה שוב וחשופה מולי ומול כל העולם, כמו במסדר במחנה ריכוז, היה המכשול האמיתי ליצירת הקשר.
בצאתי מהפגישה איתה, השאלה שלה הדהדה בתוכי: איך אני, עם הרקע שלי, ששונה כל כך מהרקע שלה, הגיל שלי, שצעיר משלה בשנים כה רבות, מכלול האמונות שלי ששונה לחלוטין ממכלול האמונות שלה, אוכל להגיע אליה. נשאלתי לא מעט בעבר שאלות דומות; האם תוכלי להבין אותי מבלי לצעוד למעשה בנעלי? מבלי להאמין באמונותיי? מבלי להרגיש את כאבי? מבלי להיות חלק מעולמי? התשובה לשאלה הזו היא אמפתיה.


Photo by Jake Thacker on Unsplash


אמפתיה אינה תלויה ברקע דומה, אמונות דומות, אפילו יש שיגידו לא תלויה בהשקפה מוסרית. אמפתיה איננה דורשת לחוות את החוויות של הזולת או לסבול מכאב, הדומה לכאב הזולת. אמפטיה היא הניסיון להרגיש ולהכיר את החוויה הפנימית של הזולת, הצרכים, הרצונות, הפחדים והשמחות, כדי להבין אותו וליצור עימו קשר מיטיב. המושג הוגדר ע"י הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אבי זרם פסיכולוגית ה"עצמי". לפי קוהוט, אדם הנוקט בעמדה אמפתית עושה זאת כניסיון כן להיכנס לעולמו של זולתו לחוות ולהבין אותו, כצופה מהצד שלא מאבד את עצמו. הוא רואה את זולתו כאדם שלם בעל טוב ורע, חסרונות ויתרונות, כאבים ונקודת מבט ייחודית על העולם. עמדה אמפתית איננה הזדהות מלאה. אדם יכול להיות אמפתי גם כלפי אדם, שהוא אינו מסכים עימו בתכלית.
האמפתיה במפגש עם גב' שוסטר גרמה לי לחוש על "בשרי" את עולמה הרגשי ויחד עם זאת להרגיש את הרצון והסקרנות להכיר אותה ואת עולמה, למרות החוויה המאוד חודרנית והמערערת הזאת. סדק האור בחומה נותר כמזכרת מאותו מפגש ראשוני, אשר לצערי, לא הבשיל לקשר.

מקורות:
קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד

חג עצמאות

מהי עצמאות עבורכם? עד כמה אתם לוקחים אותה כעניין מובן מאליו?

גיא, בני בן ה-4.5, כחלק מפעילות לכבוד יום העצמאות בגן הילדים שלו, נדרש לשאלה, מהם התחומים בהם הוא עצמאי. מה הוא יכול לעשות בעצמו למען עצמו. בין האפשרויות שהופיעו היו להתלבש, להתרחץ, לרכב על אופניים ולצחצח שיניים. למרבה השעשוע, גיא בחר ברכיבה על אופניים. זוהי פסגת העצמאות של ילד בן 4.

מתי אתם לאחרונה חשבתם על העצמאות שלכם ומה משמעותה?


מתוך אתר SplitShire

המילון העברי מגדיר עצמאות כאי תלות בזולתנו ויכולת פעולה עצמית, ואם נגלוש למונחים של מדע המדינה, ריבונות על גופנו ושכלנו. אליעזר בן יהודה בחידוש המילה הרחיב אותה מהמילה עצמי.

רובנו מסתובבים בעולם ללא מחשבה על היותנו עצמאיים, חופשיים לנוע ולקבל החלטות עבור עצמנו, כמעט בכל תחום בחיינו (במגבלות חוק המרחבים בהם אנחנו חיים, כמובן). טבע החיים האנושיים וכתוצאה מכך גם מוסכמות החברה בה אנחנו חיים, מרחיב את היכולת שלנו לקבל החלטות עבור עצמנו, ככל שהיכולת לקבל את ההחלטות הללו גדלה ומשתכללת. כלומר, תהליך ההתבגרות של הילד/ה ומאוחר יותר הנער/ה עד הגיעו/ה לבגרות, מרחיב את יכולות התפקוד וחשיבה ומאפשר בסופו של דבר קבלת החלטות מהטריוויאלית ביותר כמו, מה אוכל לארוחת בוקר ועד למורכבת, כמו, באיזה מקצוע אבחר לעסוק.

בבגרותנו, אנחנו לוקחים את עצמאותנו מבחינות רבות, כמצב מובן מאליו. מעבר לכך, קיימים חוקים רבים, אשר מטרתם שמירה על אותה עצמאות ויכולת ההחלטה העצמית (אוטונומיה). אך, עצמאות איננה מובנת מאליה כלל וכלל. עצמאות היא למעשה איזון עדין בין יכולותינו האישיים, הסביבה בה אנו חיים ונסיבות חיינו. ישנם אשר יטענו, כי במציאות בה אנו חיים כיום (בוודאי שלא בתקופות קודמות כמו בראשית המאה הקודמת), עצמאות איננו מושג ממשי. אנחנו תמיד נהיה כבולים במידה כזו או אחרת לנורמות חברתיות, מבנים חברתיים ואמונות שלנו ושל סביבתנו. אולי האשליה שבעצמאות יוצרת מצב, בו עבור האדם עצמו, לא משנה מידת העצמאות האובייקטיבית שלו, אלא יותר משנה מכל תפיסת עצמאותו הסובייקטיבית. כלומר, לא משנה אם אנחנו באמת עצמאיים וחופשיים לחיות את חיינו, אלא עד כמה כל אחד מאיתנו מרגיש בלתי תלוי וחופשי לחיות את חייו.

לדוגמא אביא נושא, שעלה לאחרונה לכותרות. לאחרונה התפרסם מאבק של אנשים עם לקות שכלית גבולית או קלה לגבי החופש שלהם לממש אינטימיות ויחסי מין בתוך קשר מונוגמי קבוע לפי רצונם, כאשר הם מתגוררים בדיור מוגן בקהילה. רובנו, הבריאים בגופנו ושכלנו, לא היינו מעלים בדעתנו, שמישהו יגביל אותנו בתחום פרטי ואינטימי כל כך. ואכן, קיום יחסי מין אצל אנשים בעלי לקות שכלית מסויימת מקפלת בתוכה משמעויות רבות אישיות וחברתיות בהתמודדות עם תוצאות ויכולת בתפקוד זוגי והורי. אך, מולם עומדת וצורבת תחושת ההשפלה והעלבון של בני זוג אוהבים, אשר אינם יכולים מבחינתם לממש את אהבתם באופן הטבעי ביותר לפי רצונם. דוגמא זו באה להראות את המורכבות של תפיסת העצמאות של כל אחד ואחת מאיתנו לנהל את חיינו לפי רצוננו.

כאמור, רובנו לוקחים כמובן מעליו את יכולתנו לשלוט בהיבטי חיינו. אך הסוגיות האלה נוכחות במיוחד בחייהם של אנשים הסובלים מנכויות פיזיות. הן משפיעות על יכולתם להתפרנס מעבודה מכבדת, לצאת לקניות למזון בכוחות עצמם ואף לצרוך תרבות (למשל, יציאה לסרט בקולנוע עבור אדם בכיסא גלגלים היא חוויה מאתגרת מאוד), שכן חלק גדול מהמרחב הציבורי איננו נגיש עבורם. בשנים האחרונות קיימת התעוררות תודעתית מסויימת בנושא, אך היא עודנה בחיתוליה, למרות החוקים שנחקקו בנושא נגישות לבעלי מוגבלויות.

להבדיל, הגיל המבוגר מביא לתודעה סוגיות רבות של עצמאות. הסוגיות האלה מופיעות אחרי שנות חיים ארוכות, בהן על פי רוב, אותם אנשים לא חוו מגבלות בתפיסת העצמאות שלהם. ההצטמצמות בעצמאות האישית, בגיל המבוגר, לעיתים אינה קשורה במצב פיזי או קוגניטיבי. באופן אבסורדי, מאפיין הגיל עצמו מספיק, בכדי להצר את יכולת העצמאות של האדם המבוגר בתעסוקה, במרחב הציבורי ובקבלת שירותים ועוד. החברה המודרנית מבחינות רבות החליפה את דימוי הידע וניסיון החיים בגיל המבוגר בשבריריות ופגיעות. לכן, במקרים רבים היא מייחסת לאנשים בגיל זקנה מאפיינים של רגישות יתר, אי ראציונליות, עקשנות ושבריריות מחשבתית, לעיתים קרובות ללא סיבה מהותית הקשורה במציאות. היחס הזה בא לידי ביטוי באמירות כמו "איזה איש זקן חמוד", אשר "מפשיטה" מהאדם הזקן כל עדות לאופי משלו, היסטוריה או שיקול דעת והופכת אותו לילד שאיננו ילד. במקרים רבים הסמנטיקה הזו מעידה על מציאות המשולה לתופעה של "שילוח על קרחון", שמשמעותה, הדרה מהמרחב הציבורי.

בנוסף, בגיל המבוגר עלולה להיווצר הצטמצמות אובייקטיבית בעצמאות האישית כתוצאה ממחלה, פציעה או ירידה במצב קוגניטיבי. ההלם שבשינוי תפיסת העצמאות בגיל המבוגר קשה וגורם למצוקה רבה. אצל אנשים רבים שפגשתי במסגרת עבודתי ומחוץ לה, הפחד מאבדן העצמאות והיכולת לתפקד, גדול יותר מהפחד למות. הרפואה המודרנית, אשר מאריכה את תוחלת החיים האנושית, פעמים רבות תוך מחיר באיכות החיים, התפקוד והעצמאות של האדם החולה, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי (התמודדות עם מצבים סותרים ולא מתאימים): בחירה בחיים תמורת האפשרות לעצמאות ואוטונומיה. אצל מתמודדים רבים עם חולי או נכות בגיל המבוגר (וגם בגיל צעיר) הדיסוננס הזה הוא אחת מהסיבות להיווצרות דיכאון בגיל המבוגר.

יחד עם זאת, ישנן דרכים ליישב את הדיסוננס הזה ולהוריד במידת המצוקה. למשפחה ולסביבה תפקיד חשוב במאבק הזה ויכולות להזיק או להועיל בעיקר במצבים בהם הפגיעה לא פגמה ביכולת מחשבתית ושיקול הדעת. למשל, עבורך, האיש/ה המתמודד/ת, חלק מתהליך השיקום הוא ללמוד מהם החלקים בהם תוכל/י להתפשר על תחושת העצמאות שלך ותחפש/י עזרה מתאימה. חלק אחר של תהליך השיקום, כרוך ביכולת ללמד את הסביבה התומכת את גבולות המעורבות שלה. פעמים רבות מידי רואים בני משפחה מדברים עם רופאים ונותני שירותים מעל לראש המטופל. ההשתתפות והמעורבות שלך, האיש/ה המתמודד/ת, בהחלטות הנוגעות לבריאותך וחייך, יוסיפו לתחושת השליטה שלך בקורה לך, ישפרו את תפיסת העצמאות שלך ויורידו את מידת המצוקה שאת/ה מרגיש/ה.

אז מה אתם חושבים על מידת העצמאות שלכם ועל תפיסת העצמאות שלכם?

יום רביעי, 5 באפריל 2017

כאשר המטפל מזדקן: מחשבות על ספרו של ארווין יאלום "כולנו בני חלוף"

פרופ' בדימוס ארווין יאלום (למי שלא מכיר) הוא פסיכיאטר, פסיכו-תרפיסט וכותב נודע ופורה מאוד. לאורך השנים כתב ספרים רבים, חלקם ספרי לימוד מקצועיים כמו, ספרו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית וספרו על הנחיית קבוצות (שהוא בין המצוטטים בתחום ובצדק) וחלקם ספרי פסיכולוגיה פופולארית כמו "תליין האהבה" ו"כשניטשה בכה", בהם היה חלוץ בהנגשת ה"טיפול בדיבור" לקהל הרחב.

הגישה של יאלום ריתקה אותי מאז שנתקלתי בכתביו בפעם הראשונה לפני שנים רבות. יאלום מצליח לתאר את עולם התוכן הכמוס והאינטימי של המפגש הטיפולי ולהנגיש אותו עבור אנשים, שעולם הטיפול הנפשי מהם והלאה. אולי זאת הסיבה שרבים מהקולגות שלי מזלזלים מעט בתכנים שהוא מביא בכתביו, משום שהם עטופים באריזה פופוליסטית מרשרשת. ובכדי להוסיף "חטא על פשע" הוא היווה חלוץ גם לטרנד הפסיכולוגים התקשורתיים, שיש בו משהו רדוד ואוהב עצמי מאוד ונוגד את הטבע האליטיסטי של תחום הפסיכולוגיה. על זה אומר, כי יאלום הוא בכל זאת אנושי וכולנו נהנים מהכרת האחר בעבודתנו ומהאהבה העצמית שקשורה בה.

יחד עם זאת, בעיניי, היכולת להנגיש את השיחה הטיפולית, לכתוב אותה "בגובה העיניים", מבלי להמעיט בחשיבות של הברית הקדושה של המטפל והמטופל ובנוסף להוריד מהחלקים המאיימים שלה, הביאה אנשים רבים לפנות לטיפול נפשי ולשפר משמעותית את בריאותם ואת איכות חייהם. אותם אנשים, כפי הנראה, לא היו חושבים לפנות לטיפול, אלמלא קראו את ספריו של יאלום. על כך, אני והקולגות שלי יכולים רק להודות לו.

יאלום משמש שופר לאסכולה הטיפולית האקזיסטנציאליסטית, שאני רואה עצמי משתייכת אליה. הגישה האקזיסטנציאליסטית היא גישה ששמה דגש על תחושת הסופיות האנושית והמשמעות שאנשים מעניקים לחייהם הזמניים. הרי, כל אחד צריך בסוף למות. כולנו יודעים את זה. אך המחשבה על הסופיות שלנו ושל יקירינו מותירה אותנו אילמים וקפואים מאימה. המין האנושי בעיקר בשנים האחרונות בורח מבשורה זו ומאביס עצמו בטיפולי "אנטי אייג'ינג" בניסיון נואש לשימור הנעורים שנעלמים.

יאלום בספרו הקודם ומעורר ההשראה בעיניי "להביט בשמש"* מתאר מצב, שיכול לפקוד כל אדם בכל שלב בחייו. הוא קורא למצב הזה "חוויית יקיצה". "חוויית יקיצה" יכולה להופיע כתוצאה ממוות של אדם קרוב, מחלה, תאונת דרכים ובוודאי החדשות התכופות על פיגועים או על רצח. "חווית היקיצה" משמשת משל כאילו כולנו כישנים בחוסר המודעות שלנו לסופיותנו, עד שאירוע מכונן קורה לנו, למכר או בסביבתנו, ואנו מתעוררים מחוסר המודעות הזו. העוררות הפתאומית הזו מעוררת בנו באופן בלתי נמנע חרדת מוות. חלקנו מצליחים להדחיק אותה חזרה ולחזור למצב המודעות הרדום וחלקנו לא. המודעות למוות משתקת ומעוררת מצוקה רבה. חרדת המוות הזו, אשר יכולה להופיע וללבוש ולפשוט צורות רבות, תשפיע באופן בלתי נמנע על בריאותו, רווחתו והתנהלותו של אותו אדם. וכפועל יוצא, היא תשפיע כמובן גם על יחסיו והתקשרויותיו עם סביבתו הקרובה.




בספרו "כולנו בני חלוף", יאלום מתעסק בחרדת המוות של מטופליו. כולם עברו חוויות יקיצה (שונות ומגוונות), אשר עוררו בהם מצוקה רבה. אולם יותר מכל, וזה מה שנגע בי בספר הזה, הוא מתעסק בחרדת המוות שלו עצמו (גם אם הוא מוחה במהלך הספר שוב ושוב שהוא יישב אותה בתוכו לפני שנים). יאלום נמצא בעשור התשיעי לחייו. זמן בו מצופה ממנו להיות פורה ופעיל פחות, אך הוא ממשיך לקבל מטופלים ולהוציא לאור ספרים. כאשר הוא נדרש (בתיאורי המקרה) לשאלת גילו, נראה שהוא כועס מעט על הערעור ביכולותיו מפאת גילו. הוא חוזר מנסה לשכנע שגילו המתקדם, הוא נון-אישיו.

"כולנו בני חלוף"


בקריאה ראשונה של הספר, נראה שיאלום מתריס נגד חרדת המוות שלו עצמו. אך בקריאות נוספות, נראה שהכתיבה משמשת עיבוד לחוויות יקיצה של יאלום עצמו. ישנם רגעי כנות מרגשים בספר. למשל, בשיחה עם מטופל, יאלום בצעד חושפני ומרגש משתף ברגע יום יומי, שהמודעות לכך שהאושר הזוגי שהוא חווה עם אשתו יכול להסתיים בקרוב. אחד מהם יכול למות פתאום. ההכרה הזו הציפה אותו בעצב עצום ותחושת אבל של ממש. בפרק אחר, יאלום מדבר על חוויית הזקנה שלו, על האבדנים בראייה ובשמיעה שהוא חווה שמגבילים ומתסכלים אותו. ההבנה שהחיים של כולנו בני חלוף, גם שלו. בפרק נוסף, יאלום מתאר בכנות קשר טיפולי, אשר התפספס עבורו, בשל הקושי שלו להתמודד עם חרדת המוות שהתכנים בטיפול עוררו בו.

יאלום בספרו חוזר על הציטוט של מרקוס אורליוס "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזיכרון. עד מהרה תשכח את הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך. חשוב כי מטבעו נוצר כל דבר כדי למות." בעיניי, הוא מדגיש את הצורך של כולנו, להשאיר חותם ולא להיעלם מהעולם ומהזיכרון. להרגיש שישנה משמעות לקיומנו הקטן והקצרצר על פני האדמה. יאלום, כך נראה, במרומז מדגיש גם את הצורך הזה שלו, בהמשך העבודה, טיפול והשפעה על אנשים רבים ופריון כתיבתו גם בגילו המבוגר והמשמעות העצומה שהוא שואב מהן.

יאלום מדבר על המוות דרך משקפי האקזיסטנציאליסט כפרידה. רעיון הפרידה מכאיב לכולנו. הרעיון שניאלץ להיפרד מהאהובים עלינו, מהחיים שבנינו בעמל רב ומחוויית החיים, מציף בעצב רב. לעיתים, הפחד הזה מונע מאיתנו לממש את חיינו באופן שיקשה עלינו את הפרידה עוד יותר. עד כי, חלקינו "שוכחים" לחיות את חיינו בהווה וליהנות מהם בשלמותם.

החשיבות במציאת משמעות ב"כאן ועכשיו" של החיים, פוגשת אותי בכל מפגש טיפולי שאני מקיימת, וגם מטבע הדברים בחיי שלי. ההבנה, שכדי להיפרד בשלווה ובשלמות מהעולם, האדם בכל שלב, צריך לחיות את חייו באופן המלא, שיש בו "מה להפסיד", איננה פשוטה למימוש. זהו פרדוקס בלתי נמנע. המשמעות נוצקת בחיים, שיש בהם "מה להפסיד", והפרידה מהם תהיה קשה. הליכה מהעולם בתחושת מימוש היא התרופה לחרדת המוות. זהו מסר מעורר השראה, שבעיני יאלום, מנסה להשאיר לקוראיו וזאת האמונה, שמרקוס אורליוס, אותו יאלום ציטט, ניסה לחיות לפיה במהלך חייו.


"כולנו בני חלוף" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת בית הוצאה לאור, 2016.
"להביט בשמש" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת, זמורה-ביתן, דביר- מוציאים לאור, 2008.