ככה זה כשאין שניים

העבודה הראשונה, שכתבתי בתואר הראשון של עבודה סוציאלית, וכנראה שהיא גם העבודה הזכורה לי ביותר בכל התואר, הייתה בנושא התאלמנות בגיל המבוגר. נראה לי, שגם אי אז הבטן שלי "הרגישה", שהגיל המבוגר לא מקבל את מקומו הראוי בהתייחסות למורכבות התמורות הייחודיות לו בעולם הנפש. העבודה עסקה בשינויים "טבעיים" במעגל החיים. אני זוכרת את שיחת השכנוע לי עם המרצה שלי, אישה נמרצת בסוף העשור השישי לחייה. היא העמידה בסימן שאלה, האם מדובר בשינוי "טבעי" במעגל החיים. ואני, שלא ראיתי הבדל ב"טבעיות" הנושא הזה לבין הנושאים הריון, לידה או חתונה (שחברותי מיהרו לכתוב עליהן), טענתי שכל מי שיתחתן, סביר שבשלב מסויים בחייו (וסביר להניח שזה יהיה בגיל מבוגר) גם יתאלמן. הטיעון הזה, כפי הנראה סיפק אותה, למרות אולי מתוך חוסר היכרות שלי איתה, כנראה בטעות פגעתי "קרוב לבית" או שפשוט היא ציפתה מ"פרח עו"ס" שכמותי להיות פחות מורבידית.

באמת, יש משהו שמרגיש לא "טבעי" בלאבד בן זוג. היינו רוצים לחשוב, שרובנו מרגישים אבן כבדה בתחתית הבטן שלנו כאשר אנחנו חושבים על זה, שאחרי זוגיות ממושכת כל כך נאבד את החצי השני שלנו. בוודאי שאיננו יכולים לעכל התאלמנות בגילאים צעירים. התמונה הרומנטית של הזוג הזקן שמחזיק ידיים לעבר השקיעה, קיימת בפנטזיות של כולנו על הזדקנות. אף אחד אינו רוצה להזדקן לבדו. אבל, כתמיד החיים מורכבים יותר.

אחת הסיבות שהתעקשתי לכתוב את העבודה בנושא הזה היא, משום שרציתי להוציא אל האור את סיפור ההתאלמנות של סבתי ז"ל. העבודה הייתה כרוכה בעריכת ראיון למקרה ל"דוגמא". מבחינתי הסיפור של סבתי היה מבחינות רבות "לדוגמא", משום שנראה שבאותו שלב בו ראיינתי אותה, היא עברה תקופה של פריחה יצירתית. סבתי התאלמנה בסוף שנות שישים שלה וזמן קצר לאחר מכן, למרות לא מעט "גבות מורמות", החליטה לעזוב את דירתה ולעבור לגור בדיור מוגן והייתה תקופה לא קצרה לדיירת הצעירה במקום. מאז אותו מעבר נראה שהשתחרר בתוכה משהו שהיה כלוא זמן רב. היא גילתה כישרון חבוי בציור שהתפרץ במאות יצירות, המקשטות את קירותיהם של בניה ונכדיה עד היום. היא מילאה מחברות בכתיבה רהוטה. שרה במקהלה וכיכבה בטקסי החגים הקהילתיים. היא אפילו למשך תקופה מצאה ידיד, איתו חלקה קשר קרוב למדי. החיים החדשים של סבתי, נראו שוקקים, מלאי תוכן ועניין ומהרבה בחינות מאושרים ומספקים (עד כמה שאפשר אצל גב' פולניה מכובדת).

          יחד עם זאת, בזמן הראיון איתה תמונת המצב ה"ורודה" הפכה ברורה הרבה פחות. משפט אחד מתוך הראיון שלי עם סבתי נחקק במוחי ומהדהד עד היום. היא חזרה עליו הרבה בגרסאות שונות במהלך הראיון. "כשהיתומה רוקדת כולם שמחים איתה, אבל כשהיתומה בוכה, היא בוכה לבד". כאן הבנתי, שהמקרה ל"דוגמא" שלי השתנה. סבתי במשפט אחד כמעט חידתי, סיפרה את מלוא הסיפור. החברה שלנו חוטאת לרבים, בכך שהיא רואה בהשתהות באבל, דבר לא בריא. הגדילו אנשי מקצוע והגדירו טווח זמן ממנו האבל הופך מאבל "טבעי" וסביר לאבל "פתולוגי", קרי, חולני. כל כך חשוב "להתגבר" ולהמשיך הלאה. ומה יותר "להמשיך הלאה" מלבנות חיים חדשים; להכיר מעגל מכרים חדש, לפתח אופקים חדשים, אולי אפילו להתאהב שוב. אבל, לפעמים יחד עם ההתנהגות, שמנסה לאחוז בחיים, התהליך הרגשי מתארך ומכיל בתוכו רגשות סותרים. ישנו רצון עז להמשיך בחיים, אבל גם לא ל"אבד" לחלוטין את בן הזוג המת. תחושות של אשמה ובגידה בבן/ת הזוג המת/ה, אבל גם כעס על הנטישה.

מתוך אתר: NegativeSpace website

          במפגשי המאוחרים יותר, אנשים שהתאלמנו בגילאי הזקנה, שמעתי גרסאות מגוונות של אותו הסיפור בעולם הרגש ובחיים הממשיים. לפעמים, אצל אנשים שפגשתי, עולם הרגש לא הצליח "להדביק" את החיים עצמם. אני חייבת להודות, שההבדל בין המינים היה בולט ביותר. גברים רבים מיהרו לחפש בנות זוג ש"יחליפו" את בנות זוגם המתות מתוך הפחד להישאר לבדם. לעומתם, פגשתי, נשים ש"לבשו" את אלמנותן כמו החליפה השחורה של האלמנות הקתוליות, וסירבו מסיבות שונות לצאת מהתפקיד הזה. אחרות הקימו לעצמן מערכת תמיכה הדוקה של נשים בנות גילן, אשר סיפקה עבורן קשר רגשי עמוק וגם סיוע בחיי היום יום, חליפיים לקשר הזוגי שאיבדו.

בנוסף, הרגשות כלפי הבן/ת זוג המת/ה היו מגוונים גם כן. במקרים רבים, רגשות אלה, כמו היכולת להמשיך בחיים מלאים, קשורים בחיים הזוגיים לפני כן. באופן פרדוקסאלי, דווקא מערכות יחסים זוגיות איתנות ותומכות, קשורות בהתמודדות טובה יותר עם האבל בעקבות מות בן הזוג. מערכות יחסים סוערות או כאלה שהיו כרוכות בתלות רגשית או פיזית של אחד מבני הזוג, במקרים רבים הובילו להתמודדות רגשית טובה פחות עם האבדן. דבר נוסף שהשפיע הוא האם המוות היה פתאומי או הגיע אחרי תקופה ארוכה של חולי. האם במהלך תקופת החולי, בן הזוג הסועד, הצליח להרגיש תחושות של משמעות ויכולת בטיפול בבן הזוג החולה. האם הוא/היא חש/ה שעשו את מיטב יכולתם בכדי להיטיב עם בן זוגם. האם התקופה האחרונה של הטיפול אפשרה פרידה.

דרכי ההתמודדות עם משמעויות ההתאלמנות מגוונות מאוד. אולם, בבסיסן דרכי ההתמודדות המסייעות ביותר הן כאלה שמשמעותן, לא להישאר לבד. אתן כמה לדוגמא. למשל, חיזוק קשרים עם הילדים והנכדים, בניית מעגלים חברתיים חדשים, אם באמצעות מעבר לדיור מוגן או השתתפות בחוגים. הכנסה של דייר אמין הביתה, כמו בפרויקטים של "שידוך" סטודנטים עם גמלאים בודדים. קשרים חברתיים מעודדים פעילות ויציאה מבין ארבע הקירות. בד בבד, הן מציעות סיוע רגשי. בנוסף לאלה, פנייה לסיוע נפשי מקצועי זמני לשם התמודדות עם עיבוד האבל יכולה להוסיף ערך מוסף משמעותי להתמודדות הרגשית ולהתמודדות עם בניית החיים שאחרי.

למעשה, כל אסטרטגיית התמודדות, שמסייעת לכם היא טובה. חשוב לתפור את החליפה שמתאימה לכם. בנוסף, חשוב שלא "תיבהלו" מרגשות סותרים שעולים בכם. זה בסדר לרצות לשמוח ולהמשיך לחיות וגם לרצות להחזיק באהבה ובנאמנות לבן הזוג המת ולא לשכוח. זה בסדר להרגיש כעס וגם געגוע. הרגשות האלה יחיו בתוככם עוד תקופה ארוכה ומוטב שתכירו בהם ותאפשרו להם מקום. הם מהווים חלק מתהליך ההחלמה והאבל על האבדן הכבד שאתם חווים.