מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת עלון סבאסבתא לגיל השלישי בעין יהב.
"את חייבת לשמוע את ההרצאה הזאת!"
אמרה בת דודי בהתלהבות רבה. "ואחר כך גם לקרוא את הספר!" הוסיפה
"איך לא שמעת על 'ההרצאה האחרונה'? זה אחד הספרים שהכי מדברים עליהם
עכשיו!". ובאמת בעולם לפני שהרצאות של ארגון טד (TED) היו נפוצות כל כך, ההרצאה הזו הכתה גלים. קיבלתי
את עצתה, פיניתי שעה ורבע וישבתי לראות את ההרצאה ב- YOUTUBE. זו הייתה הרצאה פוקחת עיניים, שנשארה איתי שנים
אחרי (וגם קניתי את הספר כמובן בעקבותיה).
בספטמבר הקרוב יעברו 10 שנים, מאז עלה פרופ' רנדי פאוש על פודיום המרצה
בפעם האחרונה. שבועות ספורים קודם להרצאה, פאוש אובחן כחולה בסרטן הלבלב בשלב
מתקדם ונאמר לו שנותרו לו כשלושה חודשים לחיות בבריאות יחסית. פאוש, שהיה מרצה
וחוקר מוערך בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון, התבקש (כחלק מטרנד הרצאות
השראה באותה התקופה) לפני שניתנה לו האבחנה, לתת הרצאה שמטרתה לדמות כאילו היא
ההרצאה האחרונה שייתן לפני מותו. במקרה שלו, כפי שבוודאי הבנתם, הוא לא היה צריך
לדמיין את הסיטואציה.
 |
| "חיוך של רנדי": תצלום שנלקח בזמן ההרצאה מתוך אתר ההנצחה ברשת לרנדי פאוש של אוניבסיטת קרנגי מלון |
פאוש היה אב לילדים צעירים, שהגדול מבינם היה בן 5 באותו הזמן. הוא
נקרע בין הרצון לבלות את מעט הזמן שנותר לו "על הרגליים" עם משפחתו
ולייצר זיכרונות משמעותיים לילדים שלו ממנו, לבין המשיכה שלו לפודיום המרצה, לכתוב
הרצאה שאיננה מקצועית, אך תאתגר ותשאיר חותם על אנשים אחרים. לאחר לבטים רבים בשיתוף
מטפלת נפשית שליוותה את התהליך, הוא ואשתו ראו בהרצאה הזו הזדמנות להשאיר מעין "צוואה
מוקלטת" עבור ילדיהם, שיוכלו לשמוע את אביהם ולהכיר את השקפת עולמו כאשר
יגדלו מספיק, כלומר, שנים אחרי שילך לעולמו.
פאוש קרא להרצאה שלו בשם "להגשים באמת חלומות ילדות". במהלך
ההרצאה, פאוש גולל את סיפור חייו, דרך משקפי אמונתו שכל אדם, כדי לחיות את חייו
במלואם, צריך ראשית את האפשרות לחלום בילדותו חלומות "מה תרצה לעשות כשתהיה
גדול" ובהמשך לגבש חזון למימוש חלומות אלה. פאוש במבט מפוקח ובסגנון מלא
הומור וחיים רואה ברכה בהזדמנויות שנקרו בדרכו, אך גם באלה שיצר לעצמו ובעיקר במה
שכינה "קירות הלבנים" (Brick walls)- המכשולים, שגרמו לו לחשוב בצורה יצירתית
ולהתגבר עליהם, כדי להגשים את חלומותיו. רובכם בוודאי יכולים לתת שיעור לרוב
האוכלוסייה בהגשמת חלומות והתמודדות עם "קירות לבנים" בדרך להגשמתם, אך
אני רוצה לדבר על מסר- העל שאני קיבלתי מההרצאה הזו: דרך התמודדות עם משבר בריאותי
קשה ואף התמודדות עם אבחנה של מוות מתקרב.
ההרצאה הזו ובעיקר הקריאה בספר שמתבסס עליה, מספרת סיפור על איש צעיר
בסוף חייו, שמצא דרך להכניס משמעות לזמן הקצר שנותר לו בחייו. הפסיכיאטר הנודע
שורד השואה, ויקטור פרנקל בסיפרו "האדם מחפש משמעות" טען, כי בני אדם הם
עמידים וגמישים. אנשים יכולים להסתגל גם למצבים הכי נוראיים ובלתי אפשריים, אם הם
רק מצליחים ליצוק לתוכם משמעות. הוא כמובן, התייחס לחווית ההישרדות שלו במחנה
הריכוז. אולם עבור רוב האנשים, המשימה הזו, של מציאת משמעות בהתמודדות מול רוע
שרירותי כמו אבדן ילד או מחלה קשה, נשמע כמו סיסמא, שקל יותר להגיד מאשר לעשות. אך,
כמו כל משימה קשה בחיים, הדרך להגיע למשמעות המיוחלת היא תהליך מורכב ולא תופעה
שצצה יש מאין. פה נכנס סיפורו של רנדי פאוש.
במקרים רבים כאשר קורה משבר בריאותי או כל משבר אחר, כולנו נוטים "לשמוט
מידינו" את הדברים שאנחנו "חיים" למענם, הדברים שמגדירים אותנו,
שאנחנו נהנים מהם הכי הרבה ומעניקים משמעות לחיינו, פשוט כי הם "לא
מתאימים" או "לא נכונים" למצב ההתמודדות או למה שמוגדר
כ"אבל". הסיבות לכך מגוונות. אם הן מתוך התחשבות בסביבתנו או מתוך אמונה
שאין מה לעשות, או מחשבה אחרת ששולטת בתודעה האנושית, שהתמודדות עם בשורה מרה כמו מחלה
או מוות צריכה להיות רצינית ועצובה, נטולת הומור או שמחה. רנדי פאוש ניסה להדגים
לנו דרך אחרת: איך להתמודד עם מוות בתנאים שלך או כמו שהוא ניסח זאת: "גם אריה
פצוע רוצה לשאוג". עבורו, עמידה מול קהל, לימוד ובניית מורשת חינוכית, הם
הדברים שיצקו משמעות לחייו עד הרגע האחרון. פאוש חי עוד חמישה חודשים מעבר להערכה
שרופאיו נתנו לו והשאיר לכולנו שיעור חשוב ומרגש לחיים. מורה, איך לא?
רנדי פאוש וג'פרי זסלאו, ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר (2008).
ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה, הוצאת דביר (1970).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה