לפני כמה חודשים ראיתי סרטון שהפך לנפוץ מאוד ברשת על גברת אחת בשם
אווה קור, שורדת מחנה ריכוז אושוויץ ו"תאומת מנגלה", שסיפרה שהיא כחלק
מתהליך ההחלמה שלה מהזוועות שעברה בחרה לסלוח למעניה הנאצים. היא החליטה לא לשאת
בתוכה טינה כלפי גרמניה והאנשים שפעלו להשמיד אותה, אלא לתת לכעס ולשנאה לעזוב ולהישאר
עם תחושת שלמות ויכולת לשקם את חייה ואת בריאותה הנפשית נקייה מהטראומה.
החוויה שלה בשמיעה ראשונה נשמעה זרה
ומוזרה. כל חיי כדור שלישי לשואה גדלתי לנרטיב של "לא נשכח ולא נסלח". במשפחה
שלי קנייה של מוצרים גרמנים, נחשב כמעט כמו בגידה. המחשבה על "לדרוך על אדמת
גרמניה" כתייר הייתה בלתי נסבלת. קיימת תמיד תחושה של טינה וחשדנות כלפי
גרמנים ואירופאים בכלל. התחושה היא שגם היום אי אפשר לסמוך על אירופאים שלא יהיו
אנטישמים. זה הנרטיב המשפחתי שלי וזה הנרטיב שמוביל את המדינה שלנו מאז שנוסדה
ומאפשר לה לקבל כספי פיצויים כתנאי לסליחה לאומית קולקטיבית, שכנראה לא תגיע
לעולם.
 |
| גב' אווה מוזס קור. נלקח המערך על שמה בוויקיפדיה. |
ואז מגיעה הגברת הזו, ואומרת משהו אחר
על סליחה וטינה. בעיניה הטינה היא רעל שמשתק את האדם שנפגע מעוול קשה ואינו מאפשר
פיתוח של רגשות שמחה, אמון, אהבה ואינטימיות לקרובים אלינו ביותר. סליחה מאפשרת
לאותו אדם להשתחרר מהרגשת האלה עבור עצמו. אין כוונתה שצריך לשכוח את הזוועות
שהנאצים ביצעו או באיזשהו אופן לחון או להצדיק את המעשים הללו. הסליחה, היא טוענת,
אינה כלי עבור הפוגע אלא אמצעי החלמה עבור הנפגע. היא הפכה לכלי להחלמה שלה לאחר
פטירתה של אחותה התאומה כמה עשורים מאוחר יותר.
גב' קור הקימה בשנת
1995 בעיר מגוריה מוזיאון לזכר השואה בשם "Candles" "נצח תאומי מנגלה", שמנציח את זוגות התאומים שעברו עינויים קשים
בניסויים "כאילו מדעיים" והפכו לפגועים בגופם חלקם נרצחו בתהליך. ברעיונות
שנתנה בשנה שעברה, היא סיפרה על הכאב הנפשי הנוראי, שחוותה בשנים לאחר מות אחותה בשנת
1992 מכשל כלייתי שנגרם מהניסויים שעברה. מות אחותה הציף ביתר שאת זיכרונותיה מהניסויים
שהתבצעו עליה ומהזוועות שעברה. הקושי הרב הזה פגע בה וביחסיה עם משפחתה והיא לא
יכלה לשאת אותו. היא חיפשה דרך להחלמה. היא בתהליך של שנים מצאה אותו על דרך המקרה
בסליחה.
 |
| מוזיאון "Candles". נלקח מכתבה אינטרנטית על המוזיאון |
במשך שנים לאחר שחרורן מאושוויץ, היא ואחותה השקיעו מאמצים רבים
באיסוף עדויות והוכחות על הזוועות שבוצעו באושוויץ ואיתור זוגות תאומים שהיו איתן
במחנה. הן ייסדו בתחילת שנות השמונים ארגון של תאומים שורדים ואספו עדויות, אשר
הסתכמו לסרט שצולם על הנושא לאחר מות אחותה. במהלך צילום הסרט היא פגשה ברופא נאצי,
דר' היינץ מונץ', ששירת תקופה מסויימת באושוויץ, אך המעורבות שלו במעשים הייתה
מצומצמת (לפי פסקי דין שדנו במעורבותו ומצאו אותו חף מפשע) והחליטה ליצור עימו
דיאלוג של סליחה. אותו רופא השתתף בסרט והעיד על קיום המשרפות והניסויים שבוצעו
בתאומים הילדים. כתגובה לכך כתבה גב' קור לרופא מכתב בו היא סולחת לו על מעשיו
בתקופת השואה. זו הייתה בעיניה מתנה שהיא נתנה לו- מתנת סליחתה. מעשה זה, לדבריה
שינה את חייה.
גב' קור דיברה בראיון איתה על פעולה נוספת שעשתה כחלק מהתהליך הנפשי
הממושך שעברה, היא השתמשה בטכניקה של דמיון מודרך כדי לנהל שיחה עם מנגלה עצמו,
כחלק מניסוח למען עצמה של מכתב סליחה המופנה למנגלה, המענה שלה. את המכתב הזה היא
קראה בטקס במהלך ביקור עם ילדיה ועם דר' מונץ ומשפחתו באושוויץ. היא תיארה את
תחושת ההקלה שחשה בעת קריאת המכתב, כאשר עול הכאב שנשאה כל השנים הוסר מעליה.
"... אני כבר לא קורבן של אושוויץ, ולא אסירה של העבר האומלל שלי. הייתי חופשייה
מאושוויץ וחופשייה ממנגלה...".
מאז משמשת גב' קור דוברת בודדה בעד גישה של סליחה, כלפי הנאצים כחלק
מתהליך החלמה. הדברים שלה לעיתים מעוותים לסנסציה ולא פעם משמשים תירוץ להתקפות
נגדה. מול כל זה, היא ממשיכה בנחישות מרשימה להדגיש, שהיא מדברת עבור עצמה בלבד
ומספרת על התועלת הנפשית הרבה שהיא חווה, בתקווה שאחרים יחוו כמוה את החופש
שבסליחה. היא אף אמרה שהיא רואה בכך את ניצחון הרוח שלה על הנאצים. האם התהליך
שגב' קור עברה עם עצמה עקבי בכל היבטי חייה ובכל מערכות היחסים שלה עם סביבתה, רק
גב' קור יודעת להגיד.
סליחה היא מושג שעד לפני שני עשורים בערך, כמעט שלא עסקו בו בחקר
הפסיכולוגיה של האדם. הסליחה נשארה ב"מגרש" הדתי והפילוסופי. הסליחה כמו
שאנחנו מכירים אותה דרך פרספקטיבת הדת היא תהליך חברתי, שמשמעותו שמירה על הסדר.
הסליחה תלויה בתגמול / עונש לפוגע ומילוי תחושת הנקמה לקורבן. באמצעותה הקורבן
יכול לסלוח לפוגע, אם ירגיש שהצדק על הפגיעה שוקם. לכן, קבלת סליחה תלויה בהתנצלות
והבעת צער כן על הפגיעה מצד הפוגע. בלי תנאי זה, אי אפשר לסלוח.
באופן מפתיע, בשנים בהן גב' קור עברה את התהליך הנפשי שלה, התגבשה
קבוצת פסיכולוגים ובראשה עומד דר' ריצ'רד אנרייט. דר' אנרייט והצוות שלו חוקרים
בשלושת העשורים האחרונים את נושא הסליחה ככלי טיפולי להתמודדות עם טראומה. הם,
בדומה לגב' קור, מגדירים סליחה כתהליך מחשבתי- רגשי המאפשר לסולח לוותר על רגשות
השנאה והטינה כלפי התוקף ולהחליף אותם בחמלה ואף למרבה הפלא באהבה. בתהליך הסליחה
האדם הסולח אינו שוכח את העוול שנעשה לו או מפסיק לראות בו חוסר צדק, הוא אינו
מתפייס עם הפוגע בו, אלא מוותר בעצם על תפקיד הקורבן בתוך תהליך הפגיעה. תפקיד
הקורבן משאיר את הנפגע במצבו הפגיע שוב ושוב. הסליחה היא תהליך פסיכולוגי פנימי
בניגוד ל"סולחה"- הפיוס שהיא תהליך בין אישי התנהגותי חיצוני. כפועל
יוצא של תהליך הסליחה, הנפגע יכול לשקם את הביטחון עצמי שלו ואת תחושת האמון שלו
בעולם ובסביבתו וכן יכול לבנות חיים חדשים מתוך הבנה, שהוא איננו מה שהיה לפני
הפגיעה. דר' אנרייט פיתח ופרסם מודל טיפולי באמצעותו הוא מטפל בנפגעות אלימות
במשפחה, משפחות של קורבנות רצח ועוד קורבנות עבירה.
הרעיון של וויתור על נקמה בפוגע וויתור על הרצון לפגוע חזרה במי שפגע
בך, נשמע נוגד באיזשהו אופן את הטבע האנושי. התגובה האוטומטית של רובנו לפגיעה היא
רצון ב"צדק": "עין תחת עין ושן תחת שן" או לפחות שאותו פוגע
יועמד לדין, ימצא אשם וייענש בחומרה. הרעיון שניתן להגיב אחרת, באופן שבטווח הארוך
ימנע את האלמנט הממאיר של הכעס והכאב על בריאות הגוף והנפש של הנפגע, נשמע כמעט
דמיוני בחברה בה אנחנו חיים, אשר זועקת לנקמה על כל פגיעה.
התקופה הזו של השנה מביאה איתה מנהגים רבים סביב סליחה ועל המשמעות
שלה, אם בבקשת סליחה או בהחלטה לסלוח. במהלך השנים תהיתי רבות האם המנהגים
המלאכותיים משהו של הסליחות ביום כיפור יכולים להתניע באמת תהליכים מעמיקים של
דיאלוג סליחה ואני חייבת להודות שנותרתי עם התהיות הללו. המפגש דווקא עם ההחלטה של
גב' קור לדבוק בדרך חיים כזו מרגישה משמעותית כל כך למען בריאותנו ולמען היחסים עם
יקירינו ועם החברה בה אנחנו חיים. אולי לא תזיק לנו הגישה של התנערות מקורבנות
ומתוקפנות ואימוץ תהליך של סליחה.
בברכת שלום בפנים ובחוץ וגמר חתימה טובה וצום קל לצמים.
מקורות:
Enright, R.D. (1994). Piaget
on the moral development of forgiveness: Identity
or reciprocity ? Human
Development. 37. 63-80
Amanda Borschel-Dan (2016). Holocaust survivor
preaches forgiveness of Nazis as ‘ultimate revenge’. Times of Israel.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה