שיחה עם "רוח רפאים"

פורסם לראשונה בעלון לגיל השלישי של מושב עין יהב.

 פסיכיאטר וסופר בגיל העמידה מקיץ בפתאומיות משינה בעקבות חלום מטלטל ובלתי צפוי. בחלומו חזר להיות ילד. הוא נמצא ביריד שעשועים וביריד אפוף ריח "שיערות סבתא" ופופקורן יש גלגל ענק, דוכני קליעה למטרה ורכבת שדים. הוא נכנס לביתן רכבת השדים וכשהוא מסיים את המסלול הוא מנופף בידיו לאימו המתה שנים רבות "הצלחתי אמא! תראי אותי!" ומקיץ בבהלה. החלום המטלטל מביא את אותו אדם מצליח לשיחה עם אימו המתה.

אימו, בחייה הייתה עבורו מיצוי תדמית המהגרת הנחשלת. אישה פשוטת מראה וגינונים, קשת יום, "שבורת שפה", שכמעט שאיננה יודעת קרא וכתוב ובורה בצורה קיצונית, אך בעלת חוכמת רחוב ולשון חדה וארסית. גינוניה והתבטאויותיה העממיים והביקורתיות בנוסף לשפתה היישידאית- הגלותית ביישו אותו לעיתים קרובות והוא מיעט להיראות איתה בציבור. הוא לא גאה בזה, אך אלו היו רגשותיו בעת התבגרותו ועד ליום מותה. היא בילתה את זקנתה בדירה מלאה בכרכי ספריו של בנה בשפות שונות, אשר איננה מסוגלת לקרוא, אך מלאת התפעלות מעטיפתם ומעוביים. בביקוריו המועטים, הרגיש נבוך לנוכח הרגלה ללטף את הספרים ולהתפעל מצורתם.

תמונה של Jamie Dench מתוך אתר Unsplash

חדירתה של האם לחלומו של הכותב, אחרי שנים רבות כל כך שמיעט לחשוב עליה, זעזעה אותו. המחשבה שאחרי הכל, כל רצונו היה לקבל את אישורה של אימו לכך שחייו והישגיו טובים בעיניה, בלבלו אותו. ושיחה נרקמה בדמיונו בינו לבין רוחה של אימו. בשיחה, זיכרון האם כפי שנצרב במוחו נסדק. האם הביקורתית והקשה על מנהגיה המביכים קיבלה דמות מלאה בעלת חלומות ורצונות משל עצמה. דווקא אז, זמן רב כל כך אחרי מותה, הוא היה מסוגל לראות את אימו בתוך נסיבות חייה ולהרגיש כלפיה הערכה ואמפטיה. הוא ראה אותה, כאישה שסביבתה בלמה את השכלתה משום שהייתה אישה, ומשום שנזרקה למציאות בה הייתה חייבת להתפרנס ולהשתמש בכישורים המועטים שאפשרו לה לפתח, תפירה ורוכלות. החיים שנקבעו עבורה הותירו אותה ללא יכולת לבקש לעצמה דבר. שאיפותיה כולן התנקזו בבנה. היא מלאה כל צורך ורצון שלו וטיפחה ורוממה אותו, כדי שיהפוך למה שהוא היום. אך בתוך תהליך זה, איבדה אותו. הוא הפך להפך ממנה. משכיל מאוד, חופשי להצליח ולמלא את שאיפותיו, לפרוס כנפיים ולהמריא, אך גם מלא חשיבות עצמית ויהיר. לאכזבתה, היא גילתה שממרום מעופו היא נראתה בעיניו קטנה וחסרת משמעות ושאיפות, דמות פלקאטית ללא אישיות ותוכן. מישהי להתבייש בה.

השיחה המדומיינת עם אימו עימתה את הכותב לגבי תפקידו בחייה והעלבונות שהיא ספגה ממנו. בנוסף, השיחה לימדה אותו שיעור על משמעות בחיים והאופן בו אנשים שונים מכניסים משמעות לחייהם. המשמעות בחייו היתה פיתוח ומימוש עצמי. לעומת זאת, משמעות חייה של אימו וחלומותיה התנקזו מתוך נסיבות חייה בטיפוחו. לכן בעיניה הספרים שלו הם למעשה הספרים שלה וההצלחה שלו היא למעשה ההצלחה שלה. עם זאת, המחיר שהיא שילמה היה שהחלום שלה שהוא ייראה בה כמנוע מאחוריו, לא התממש בחייה.

סיפור זה בין אם הוא קרה באמת או לא, מופיע בפרק הראשון בספרו של ארווין יאלום, "אמא ומשמעות החיים". ובין אם הוא אמיתי ובין הוא לא, הסיפור הזה מצליח לספר גם את הסיפור של הדור שנולד מעט לפני, במהלך ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה פה בארץ (למרות שהוא מתרחש באמריקה הרחוקה). זהו סיפור של חלק מהילדים שגדלו להורים מהגרים, שחלקם שרדו את השואה או חמקו ממנה לפני שהתחילה. חלקם הגיעו בכלל מאזור אחר של העולם ולא ידעו כלל שהשואה קרתה. חלק מאותם הורים, יחד עם בניית משפחתם, נאלצו לחיות חיים של עבודה קשה ולעיתים קרובות לא מתגמלת. הם לא ידעו בכלל מה אומר הביטוי "מימוש עצמי" ורובם חלמו על דבר אחד. לתת לילדים שלהם את ההזדמנות להצליח שלא ניתנה להם. ועם זאת, חלקם בתוך קרבות חייהם לא ידעו לפתח אינטימיות עם ילדיהם שתהפוך אותם בעיניי ילדיהם לאנשים בעלי דמות שלמה של איש או אישה בעלי אישיות, מחשבות, רצונות וחלומות. פעמים רבות התחושה היא שבתוך בית אחד חיו הורים וילדים כזרים ללא יכולת אמיתית להכיר.

חלק מהמטופלים שלי, שגדלו בבית בו ההורה נמצא (בגופו) - נעדר (ברוחו) כתוצאה מנסיבות חיים שונות, כמו כל ילד באופן טבעי "מילאו את החסר" בדמות הוריהם מתוך עולמם הפנימי. לפעמים, ההורה הפך להיות טוב עד קדושה. לפעמים, ההורה הפך להיות פשוט וגלותי ומביש. בכל המקרים, ההורים הצטמצמו לדמויות פלקאטיות. אבל, תסכימו איתי, שאף אדם אינו חד מימדי. הרי, אנשים אינם מתאפיינים בתכונות מוחלטות. לכל אדם החסרונות והיתרונות שלו. אך אלו נעלמו מעיניהם כילדים וכבוגרים. רובנו פועלים כך. אך בפעולה זו הלא מודעת על פי רוב, אנו חוטאים לעצמנו ולהורינו וגם לילדינו. אנחנו רואים תמונה חלקית של הורינו כפועל יוצא של עצמנו ושל מערכת היחסים איתם. לפעמים באמת החיים יוצרים מצב של אין ברירה, אך מתוך נקודת המבט של זמן, לפעמים ניתן ליצור דו שיח אחר עם הורינו, אפילו אם הוא רק מדומיין. ובכך להגיע להבנה טובה יותר לגבי היבטים המפריעים לנו בחיינו.

כותב הסיפור הזה, מנסה לדעתי להעביר מסר נוסף; איזה הורה כדאי לטפח בעצמנו למעננו ולמען ילדינו (אפילו כיום בגילאים מאוחרים יותר). הורה שמאפשר לילדיו להכיר אותו ולדעת על רצונותיו ואהבותיו. הורה שמאפשר לילדיו את ההבנה שאהבה וכעס וכל רגש אחר יכולים להתקיים בתוכו ובתוכם ביחד? הורה שמאפשר לילדיו לראות אותו מתקשה לפעמים, מתמודד ומתוסכל ולא סופרמן / סופרוומן כל- יכולים. האם בכך הבנות והבנים שלנו ילמדו להיות אנשים אמפטיים ואכפתיים יותר, שרואים אנשים בכלל ואת הוריהם בפרט כדמויות שלמות נפרדות מהם ומרצונותיהם? קשה לדעת, אבל זה יכול לעזור.

אלו הורים אתם? גם בהיותכם הורים לאנשים בוגרים, אתם יכולים, אם אתם רוצים ומרגישים מוכנים, לשנות את האופן בו הילדים שלכם רואים אתכם. את התדמית שיש להם מכם ונבנתה בכוונה מלאה שלכם או מתוך חוסר מודעות ואיננה מתאימה יותר לחייכם. השיחות שתנהלו היום על העבר עם ילדיכם ישפיעו על האופן שהם ייזכרו בהיסטוריה שלהם בעתיד ובהקשרים שיתנו לזיכרונות שלהם. ומעבר לכך, שיחות אלה עשויות להשפיע גם על ההורות שלהם בהווה. השיחות האלה עלולות להיות לא פשוטות וללמד אתכם על חלקים (אולי פחות יפים) שלכם שנסתרים מעיניכם וגם על חלקים מוכמנים של ילדיכם. אוסיף הסתייגות. ללא ספק, שיחות כאלה אינן מתאימות בכל משפחה ולכל אדם כדאי לשקול את עצם קיום שיחות אלה ואת האופן שמתאים לקיים אותן במשפחתו. ולעיתים כדאי לבצע אותן בליווי של איש מקצוע. אך, בכל אופן, מתוך שיחותיי עם מטופלי למדתי, כי ברוב המקרים בטווח הארוך, הן עדיפות על לשוחח עם "רוח רפאים".

ארווין יאלום, אמא ומשמעות החיים. 1999, כנרת בית הוצאה לאור.