שואה שלה, שואה שלי, שואה שלנו

 מאמר זה פורסם לכבוד יום השואה במסגרת עלון "סבאסבתא" עיתון לגיל השלישי במושב עין יהב

"את חייבת להבין... 'כל אירופה' הייתה על רכבות באותה התקופה. כולם רצו לחזור הביתה. כולם רצו. רק אני לא רציתי..." היא שקעה בשתיקה בארשת חולמנית ומיד התנערה ושבה להביט לי ישירות בעיניים. "אחותי ניסתה לשכנע אותי לנסוע איתה חזרה הביתה. אבל אני כבר ידעתי שלא היה בזה טעם. כולם 'הלכו' חוץ ממני וממנה... ראיתי את אמא והאחיות הגדולות עם התינוקות בסלקציה הראשונה של מנגלה נדחפות לתור השני ומשם הדרך היא ישר לגזים." היא דיברה בלהט שכזה, כאילו ניסתה לשכנע גם אותי לא לחזור הביתה. "מה הטעם לנסוע. לא נשאר שום דבר וגם אף אחד. רק אנחנו. לנסוע כדי לראות את הבית שלנו כבר לא שלנו? הכאב גדול מידי בלי זה. אבל לאחותי נשארה תקווה, שאולי מישהו מהדודים או הבני דודים יחזור.... בסוף היא נסעה לבד. היא והבחור שלה. אני נשארתי במחנה. היה שם בסדר. האמריקאים, ששחררו אותנו, דאגו לנו להכל. היה יותר אוכל ממה שראינו בכל השנתיים באושוויץ ונתנו לנו לצאת ולהסתובב באזור..." שוב שקעה בהרהור כאילו ניזרקה לאותו זמן מחכה לאחותה שתחזור, אם תחזור. "בסוף היא חזרה, כמו שנסעה רק בלי תקווה ועם 'ג'וק' חדש. היא נוסעת לארץ ישראל. היא סיפרה שהבית לא קיים יותר... כל העיירה השתנתה. כאילו אף פעם לא גרו שם יהודים. הסתכלו עליהם כאילו באיזו זכות הם חיים בכלל ומה פתאום הם חזרו." הכעס בקולה ניצת שוב והיא הרימה את קולה החלוש והדגישה כל הברה בשאת נפש. העלבון על העירעור על זכותה לחיות ניכר בה, אפילו שעברו עשרות שנים והיא שבעת תלאות מאז. "את רואה!" הוסיפה בתוכחה חוצת עשורים "זאת הסיבה שלא רציתי לחזור! למה להוסיף כאב? חייבים להמשיך קדימה! אין יותר את מה שהיה לפני אושוויץ. יש רק את אושוויץ ואחרי אושוויץ!" עיניה העלו לחלוחית. היא לגמה מכוס התה שהספיקה להתקרר לידה ובלעה תה ועלבון. "אחותי התעקשה לנסוע לישראל. כאילו בישראל יקבלו אותנו בזרועות פתוחות... היא התחתנה במחנה עם הבחור שלה ולא הסכימה יותר שנפרד. הסכמתי. לא רציתי להישאר לבד, אפילו שבסוף נשארתי לבד. היא הלכה עם הבחור שלה ואני גוייסתי לצבא. זה היה סיוט! אבל בסוף היה לי קצת מזל. פגשתי שם את בעלי... במקרה." והיא החוותה בחיוך בראשה על תמונה של גבר צעיר מחייך אליה מתוכה בשחור לבן. "והוא היה מתוק כמו השם שלו...".

את צ' פגשתי מידי שבוע, מתוקף תפקידי כפסיכו-תרפיסטית ביחידת טיפולי הבית של עמותת "עמך", בדירתה הקטנטונת אפופת אדי הבישול המזרח אסייתי של המטפלות הסיעודיות שלה (שדווקא ערב לאפי אבל פגע נואשות בטעם ההונגרי הקשוח שלה) בדיור מוגן. משרד האוצר מאפשר לשורדי שואה, המעוניינים בטיפול נפשי ואינם מסוגלים, לרוב מסיבות בריאותיות, להגיע לקליניקה, לקבל אותו בביתם. בחירתי בכינוי "שורדי שואה" איננה סתמית. לפי התרשמותי והתרשמותם של רבים מהקולגות שלי, אותם אנשים שרדו את מוראות השואה. שרדו אותם, לא ניצלו מהם. בזכות עצמם, לטוב ולרע, במאמצים רבים.

הליבה האקטיבית הזו היא המהות של עמותת "עמך" או "עמכו" בהיגוי האידישאי, אשר הוקמה על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שורדי שואה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, אשר הבחינו בתופעות של מצוקה נפשית ייחודיות בקרב השורדים. הם החליטו לפתוח קליניקה שתתמחה בטיפול בתופעות אלה. הם בחרו בשם "עמך". מילה, אשר הפכה לשם קוד בפי שורדים, אחרי המלחמה, אשר זיהו אדם יהודי מולם ורצו לוודא, כי אכן הוא יהודי. שכן, רק יהודי יבין שהכוונה בשאלה "עמכו?" ל-"אתה משלנו?".

בשיחותינו, צ' לא דיברה על השהות באושוויץ. היא הייתה בין המטופלים לא רצו "לבקר" שוב בקול ובמודע בזיכרונות המסויטים, שבוודאי חוזרים אליהם בכל לילה. היו אחרים, שלא יכלו להימנע מכך. הזיכרונות תוקפים אותם ללא רחמים וגורמים להם לחזור שוב ושוב אליהם ולנבור בהם באופן כפייתי ממש. אולם, מרבית השורדים כיום, אשר בתקופת השואה היו ילדים או נערים צעירים, עסוקים בהווה. בקשיים שבזקנה ובבגידת גופם. במחלות בהן הם נאבקים. במערכות היחסים שלהם עם משפחתם, אם בחרו להקים כזו, או עם סביבתם, אם נותרו עריריים. אך כל אלה נצבעים בתפישת העולם של אדם שעבר טראומה מורכבת חוזרת ובעלת אופי שרירותי ואכזרי. חוקרים מכנים את טראומת השואה "רדיואקטיבית", משום שהיא מחלחלת בין הדורות ומשנה את הד.נ.א. של מערכות היחסים בהן היא נוגעת. תפישות עולם מגובשות, הושחתו. דתיים כפרו באמונותיהם, ולעומתם, אחרים התחזקו באמונתם. אפילו הדימוי הלאומי של העם היהודי שונה ללא הכר.

אני, דור שלישי לשואה, רואה את ההשפעות של אושוויץ על משפחתי ועל עצמי עד היום. למשל, באופן שנראה לי רגיל לחלוטין בילדותי, גדלתי ללא חיית מחמד. הרתיעה והפחד (אשר לפעמים ממש לא רציונאלי) במשפחתי מכלבים חוצה דורות. כל אדם שגדל במשפחה בעלת היסטוריה דומה, הושפע בדרכים שונות ומשונות מההקרנה ה"רדיואקטיבית" שלה ויש לכך על פי רוב נגיעה גם בהשקפת עולמו ועולמו הרגשי. זהו מטען הכאב שנשאר בקרבנו מאז התקופה ההיא ועובר בתורשה עד עצם היום הזה. 

מדוע לפעמים לא כדאי להקשיב לגברים אוסטרים בגיל העמידה

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

מהי זקנה עבורכם? מה משמעות המילים גיל הזהב עבורכם? מה מתעורר בכם למשמע המילים הללו?

מרבית האנשים מצעיר ועד צעיר פחות מתכחשים לרעיון זקנה, למרות שהיא "עסקה בטוחה". אולי משום שהעסקה היא על פי רוב בין הגרועות, שאנו חתומים עליהם. המחירים שמתגלגלים עלינו עם ברכת ה-"עד מאה ועשרים" כבדים והמחשבה עליהם מעוררת התנגדות וחרדה. ד"ר ארווין יאלום, הפסיכיאטר הנודע, כינה את התחושות הפחד מפני המוות וסוף החיים הללו "להביט בשמש". כולם נמנעים מלהביט בהן ישירות. אך מידי פעם, בשורות מרות, למשל, חולי או מוות של אדם קרוב פוגעות "קרוב לבית" ומעוררות עימות בלתי נמנע עם תחושות אלה.

הגיל המבוגר מביא עימו התמודדויות עימן האדם הבריא, בדרך כלל, לא העלה בדעתו מעולם, שיאלץ להתמודד. הגוף כבר איננו עובד, כמו שהאדם הורגל לו בעברו. דימוי הגוף שהוטמע מאז ומתמיד באדם הבריא מתערער. זהו תהליך, שפוגש את כולם עם הגיל המבוגר, ומטבע הדברים מעורר חרדה מהעתיד לבוא. לרוב, אנשים נוטים לדחוק לאחור רגשות אלה ורובם גם מצליחים לזמן מה. אולם, כאן עולה שאלה של איכות חיים, שדחיקת הרגשות המאיימים מונעת. ואכן, קיימת דרך להתמודד עם רגשות אלה באופן מועיל.

במשך שנים רבות האמינו, שאין טעם להתחיל בטיפול נפשי בגיל הזקנה. אמונה זו החלה מאמירה של אבי התחום, אדון אוסטרי בגיל העמידה, ד"ר זיגמונד פרויד, כי מגיל 50, אין טעם בטיפול נפשי, משום שבגיל זה נפש האדם כבר מקובעת ואין לשנות אותה או במילים אחרות (מחמיאות אולי פחות) "אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים". מאה שנה מאוחר יותר אנשי טיפול הגיעו למסקנה, כי גם בגיל הזקנה ניתן ליהנות מהטוב שבקשר טיפולי ולשנות רגשות והתנהגות במצבי חיים מורכבים. כיום פועלות עמותות, ובתוכן למשל עמותת "עמך", אשר צברו ידע רב בטיפול בבני הגיל השלישי, דווקא במצבים נפשיים מורכבים כמו פוסט טראומה מורכבת בעקבות השואה. אולם, הטיפול הנפשי בגיל המבוגר איננו מוגבל דווקא לחולי נפשי. יש בו בכדי להקל על מצוקות יום יומיות, אשר מגיעות עם הגיל, להתמודד עם סיפורי חיים מורכבים, אשר צפים ועולים בגיל המבוגר (יש הקוראים לכך חשבון נפש). עיקר תפקיד הטיפול הנפשי בגיל השלישי הוא לשמור על נפש בריאה ו"נקייה" בכדי לאפשר בריאות והחלמה של הגוף ובכדי לטפח איכות חיים טובה ומציאת משמעות גם במצבים בלתי אפשריים.