יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

בשבחה של ההזדקנות הבריאה: שמעון פרס כמקרה מבחן



אנשים בני גילי גדלו במדינה בה נראה, ששמעון פרס היה כאן מאז ומתמיד וכנראה ש"יקבור את כולנו". בעת ילדותי ונעורי שמעון פרס היה כבר מדינאי ופוליטיקאי וותיק וכסוף שיער בעל היסטוריה גדושת עשייה ותהפוכות. ומאז היותי נערה שמעתי את בדיחות ה"הילך עם הדינוזאורים" ו"ייעץ למשה ביציאת מצריים" וכנראה שלא בכדי. שמעון פרס היה אדם שנראה שהלאות ממנו והלאה. עד כדי כך, שהוא נאלץ להגיד בראיון לתקשורת, שהוא לא ישכח למות בבוא העת. ולצער כולנו העת הגיעה.

עבורי, בעשור האחרון לחייו, שמעון פרס היה מופת למה שמכונה "הזדקנות בריאה". אין ספק, שמר פרס בורך בגנים טובים לבריאות טובה ואריכות ימים (הלוואי על כולנו). אך גם הוא הוכיח, שכשאתה אדם חדור מטרה ובעל חזון וחלומות למימוש, הממלאים אותך תשוקה וכוחות, הזקנה יכולה לחכות. חוקרי גרונטולוגיה (תחום מחקר העוסק בהיבטים הביולוגיים, פסיכולוגיים והסוציולוגיים של ההזדקנות) ואנשי טיפול בתחום הגיל השלישי מחפשים רבות אחרי הדרך לסגל "הזדקנות בריאה" בבני הגיל השלישי. זהו לא סוד, שאוכלוסיית העולם המערבי הולכת ומזדקנת ודורשת נקודת מבט חדשה ומרעננת לשימור החיות והבריאות גם בגילאים הבוגרים יותר.

Photo by Thierry Ehrmann in flickr


אחד המשברים הגדולים ביותר עבור האדם המבוגר הוא היציאה לגמלאות. מצד אחת קיימת הפנטזיה לקראת היציאה לפנסיה על המנוחה המיוחלת משגרה מעייפת של עבודה קשה והחלום לראות עולם ולפתח תחביבים. מצד שני, מחקרים רבים על הפורשים לפנסיה מראים עליה מדאיגה בתחלואה גופנית ודיכאון. אחת הסיבות המשוערות לכך היא אבדן תחושה של מטרה בחיים ושעמום. הצורך למלא את היום בתוכן לאחר שנים של מסגרת שגרה עמוסה נחשב לגורם לחץ משמעותי, המשפיע הן על בריאות הנפש והן על בריאות הגוף. מר פרס ניסח זאת באופן מדוייק: "יש דבר אחד שהוא נורא כמו מוות וזה השעמום. אנשים משועממים הם מתים מהלכים". הפיתרון כך נראה גם בעיניו היה תעסוקה. אנשים רבים מחפשים קריירה שנייה, אם בתשלום ואם בהתנדבות שתמלא אותם בתחושת תשוקה ועשייה. אנשים אחרים מפתחים תחביבים ומגלים תחומי עניין חדשים דרך חוגים והרצאות ואחרים פשוט מקדישים זמן איכות ומפתחים מערכות יחסים משמעותיות עם נכדיהם, באופן שלא יכלו בעבר לפתח מסיבות שונות עם ילדיהם.

בעיניי, מעבר ליכולת למצוא תעסוקה מעשירה החלופית לעבודה, התכונה העיקרית שמאפיינת "הזדקנות בריאה" היא היכולת לגמישות מחשבתית בנושא ההתבגרות וההזדקנות האישית. גם בנושא זה למר פרס הייתה תובנה מעניינת: "אין זקנה. יש גילאים שונים. לכל גיל תוספות שונות, חלקן קשות וחלקן מועילות." היכולת להתייחס לצרכים שלך בכל הגיל ולעשות את ההתאמות בכדי שתוכל לשמור על איכות חיים גבוהה ככל האפשר היא הכרחית. לא רבות נכתב על זה, אך לאחר האירוע הלבבי הראשון של מר פרס בתחילת השנה, הוא הסכים, בעקבות שיחה עם משפחתו, להעסיק מטפל זר שיסייע לו בתפקודו היום יומי. תוכלו רק לדמיין (אני ללא ספק חשבתי על כך) את השינוי התפיסתי בנוגע לעצמאות ויכולת אישית, שמר פרס היה צריך לעבור בכדי להסתגל להמצאות מטפל צמוד בביתו וההסתגלות למצב בו הוא צריך להסתייע בתפקודו היום יומי. עם זאת ולמרות זאת, נראה שמר פרס לא חדל לעבוד את עבודת חייו עד ליום מותו.


אורחת שאיננה באמת אורחת


בכל שבוע הפגישה עם יעקב התקיימה באותו היום, באותה השעה, למעט חריגות ספורות, בהן הפגישה בוטלה בגלל בעיה רפואית דחופה שדרשה טיפול. בכל יום שלישי ב- 13:30, טיפסתי במעלה מדרגות בניין המגורים לקומה שלישית, שם חיכתה לי דלת הדירה פתוחה לרווחה למעני. בפעמים שהגעתי לדלת סגורה, זה היה סימן שמשהו לא טוב קרה. בכל יום שלישי ב-13:30, כאשר נכנסתי לסלון הדירה הצנועה המואר, יעקב חיכה לי במקומות על הספה, משאיר לי את הכורסא העומדת בניצב אליו. על שולחן הסלון הונחו כוס על תחתית ובקבוק דיאט קולה צונן.

המחווה הקבועה הזו של יעקב, שמיעט ביצירת קשרים אישיים, נגעה לליבי, ודוברה ביננו בטיפול. המחווה התחילה כמה חודשים אחרי שהתבסס הקשר הטיפולי איתו. יעקב, אשר קיבל את השיחות הטיפוליות דרך עמותת "עמך" ובמימון משרד האוצר, חיפש דרך לגמול לי על הטיפול. תגמול בתשלום קיבלתי מהעמותה. הדרך שלו הייתה באירוח. הוא הבחין בבקבוק השתייה שהבאתי איתי והחליט לדאוג לאותה השתייה זמינה עבורי. אפילו שהבהרתי שוב ושוב, שהוא לא אמור לארח אותי, הוא המשיך והבעת התודה הזו הפכה למאפיין בקשר הטיפולי ביננו.


חג סוכות שמח



עולם הטיפול הרגשי בבית יכול להיות מבלבל ומורכב למטופל ולמטפל.  עבור חלק מהאנשים מדובר במאמץ לא פשוט להכניס אדם זר לביתם, עולמם האישי והחשוף וליצור מערכת יחסים, שבמצבה ה"טבעי" נוצרת בקליניקה המנותקת מעולם זה. באופן דומה, לא פשוט עבור מטפל להיכנס ל"מגרש הבית" של המטופל וליצור קשר טיפולי, אשר בקליניקה הבטוחה שלו, היה "נקי" יותר מהשפעות חיצוניות ומהפרעות. באופן מובן, התגובה הטבעית ביותר למצב הזה, שאני נתקלת בו, כאשר אני מגיעה לבית מטופל, הוא ניסיון "לארח" אותי ובכך ליצור מצב שיפרוק את מתח הצפייה מהבאות. הרי, כל אדם יודע מה מצופה מאורח וממארח. ביצירת תפאורה של אירוח עם כיבוד ושתייה, התפקידים כביכול ברורים יותר לנוכחים. יחד עם זה, אלו לא התפקידים הקיימים למעשה בחדר. אני מגיעה כאשת מקצוע מטפלת והאדם ה"מארח" אותי מקבל שירות מקצועי, אשר הוא משלם עליו. מצב זה עלול לעורר רגשות מבוכה ורצון להתגונן מאיום בחשיפה מוגזמת, באמצעות הרחקה שלי וביחס כלפי כאורחת זרה. יחד עם זאת, זה בהחלט יתכן, כי ברוב המקרים, דאגה לשתיה עבורי, היא רק דרך לראות אותי כאדם, הזקוק לכוס מים ביום חם.

אז איך מתגברים על בלבול זה? מנסיוני, מדברים עליו כמה שיותר.  פעמים רבות כשאני מנסה להסביר מה זה אומר בעצם "טיפול נפשי בבית המטופל" אני מסבירה באופן הפשוט ביותר, כי בטיפול מסוג זה, אני "מעתיקה" את חדר הטיפולים לבית של אותו אדם המחפש טיפול נפשי או ייעוץ. כפי שאני דואגת לצרכי בקליניקה, כך אני עושה את מירב המאמצים לדאוג לצרכי לפני שאני מגיעה לבית המטופל. וכאשר אני מגיעה לשיחה עם מטופל העולם החיצוני נעלם והמוקד עובר לשיחה ולקשר באופן הנקי ביותר האפשרי בתנאים בבית. ברוב המקרים, עם הזמן תחושת הזרות נעלמת, ממש כמו בקליניקה. מסיבה זו, באופן זה של עבודתי, אני אורחת שאיננה ממש אורחת.