פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב
בילדותי שפר עלי
מזלי. גדלתי בסביבה של מספרי סיפורים מוכשרים במיוחד. אחד מהם היה סבי עליו השלום.
סבי ניחן בכישרון לרתק אותי (ואת כל הנמצא בטווח שמיעה ממנו) במשך שעות בסיפורי
הרפתקאות מנעוריו באצ"ל בארץ ישראל המנדטורית.
הוא הפליא בתיאוריו וכל פעולה
שגרתית של תליית כרוזים הפכה למבצע חשאי בעורף האויב המנדטורי. מפיו למדתי על "השבת
השחורה", על "ליל הגשרים" ועל הפיצוץ במלון המלך דוד. את פרקי
ההיסטוריה, שלימים קיבלו הילה שנויה במחלוקת, הוא סיפר כמו סרט פעולה הרואי מלא רגעי
מתח עוצרי נשימה. הוא עצמו כלוחם פעל תחת שם מזויף כמו כל המרגלים מהסרטים. הוא
סיפר על הכליאה בלטרון ואיך בתמרון מתוחכם בחדר הריכוז הצפוף במחנה המאסר הצליח
להתחמק מלעלות למטוס, שהגלה את חבריו לנשק למחנות מאסר באפריקה. הוא סיפר על תצלום
ששלחו לו באחד מהמכתבים מהמחנה באריתריאה עם "חתול ענקי". הוא סיפר על
הקצין והג'נטלמן הבריטי, שחקר אותו בעינויים ושבר לו את האף ואת אחת מאצבעות ידיו בנימוס
בריטי אדיב. באותה נשימה, הוא סיפר שכמה עשורים מאוחר יותר, הוא וסבתי ביקרו
בלונדון וסעדו בבית קפה. הקצין ההוא סעד שם באותו הזמן וזיהה את סבי. כך הם ישבו
איתו והעלו עימו זיכרונות מבודחים על כוס בירה (...No hard feelings, friend).
 |
| סבא "נופש" במחנה המאסר בלטרון 1947 |
 |
| מסתבר שליהושוע שוכן היו יותר מזהות בדויה אחת |
 |
| סבא בשנות ה- 20 שלו |
בסיפורים של סבי לא היה ספק מי היו הגיבורים הטובים ומי היו הרעים. בחלוף השנים,
כאשר קראתי על האירועים ההיסטוריים הללו בעיניים ביקורתיות יותר משל ילדה ונערה, אפיוני
הגיבורים והנבלים היטשטשו. בשיחות המאוחרות יותר שלי איתו, נראה שהם היטשטשו גם בזיכרונו.
סבא שלי לימד אותי
להעריך את הסיפור של כל אדם, כפי שהוא בוחר לספר אותו ולחדד את אוזני לשמוע את המסופר
לי ולאופן בו אותו אדם בוחר לספר לי את סיפורו. אך אהבתי לסיפורי חיים, למרות שהייתה
כנראה תנאי התחלתי לבחירות המקצועיות שלי, איננה ייחודית. באיזשהו אופן, הנטייה
הזו טבועה בדי. אן. איי. של האנושות כולה. מימים ימימה ישבו אנשים נשים וטף סביב
"מדורת השבט" והקשיבו לעלילותיו של זקן השבט. באמצעותן למדו מוסר השכל,
מאיפה באו ודרך לשרוד בעולם. עם השנים
העלילות האישיות האלה נדחקו והוחלפו בספרי הפרוזה ואלו בימי שישי בקולנוע ומאוחר
יותר בתכנים טלוויזיוניים ותוכניות ריאליטי, אבל הבסיס נשאר, הסיפור. כולם אוהבים
סיפור טוב והמציאות ככלל עולה על כל דמיון.
 |
| סבא יהושוע שלי ואני |
הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא מי שאנחנו, איך
שאנחנו מציגים את עצמנו בפני עצמנו ובפני אחרים. הסיפור של כל אחד מדבר את האופן
בו הוא זוכר את עצמו ואת הדמויות שעיצבו אותו בחייו באירועים מכוננים בחייו או
בחיי היום יום. לרוב, כמובן, נזכור אירועים שהשאירו רושם רגשי עמוק עלינו. אך גם
ישנם זיכרונות אחרים, חישתיים, שגם הם חלק מהסיפור שלנו, למשל הריח מעורר בלוטות
הרוק של לחם בבוקר מהמאפיה ליד הבית, הטעם, שלא הצלחנו לשחזר, של מאכל אהוב, ודקירות
הזיפים של אבא כשחזר בסוף היום מעבודתו. כל הפנים,הרשמים והשמות מסתכמים לנרטיב
שבונה צדדים באישיותנו, חוצב עמדות ואידיאלים ויוצר מערכות יחסים וגישות כלפי
האנשים הסובבים אותנו.
תיאורטיקנים, העוסקים
בגיל השלישי, מדגישים את החשיבות שבהעלאת זיכרונות בשלב זה של החיים כחלק מחשבון
נפש, האופייני לשלב זה של החיים. אולם, למעשה, העלאת זיכרונות ובניית הסיפור האישי
קיימות בכל שלב בחיי האדם ומתקיימות כתהליך מקביל גם בתוך קהילות קטנות (כמו עין
יהב) ובתוך קהילות גדולות (כמו מדינת היהודים). אבל סיפורי חיים אינם תמיד
קוהרנטיים ומלאים. זיכרונות, ובמיוחד אלה הטראומטיים, עשויים לפעמים לתעתע ולהירשם
בזיכרון האדם באופן שונה מהאירוע או האירועים, שקרו באמת. ומה קורה כאשר הזיכרונות
מקוטעים או חלקיים? מה קורה, כאשר אנחנו יודעים רק חלקים מהסיפור, ואז יום בהיר
אחד החלק החסר מתחוור לנו? בתוך קהילה קטנה כמו בעין יהב ובוודאי בקהילה גדולה כמו
המדינה שלנו, יהיו תמיד מי שיוכלו להשלים היבטים מתוך הסיפור / נרטיב הקולקטיבי
באופן, שלא חף לפעמים מדיון ציבורי יצרי
וסוער (למשל סיפורים כמו סיפוריו של סבי). אך כאשר מדובר בסיפור פרטי, איחוי החלקים
החסרים עשוי להפוך למלאכה מורכבת יותר. הדיון הרגשי יצרי וסוער לא פחות, אך הוא
מתנהל בתוך נפשו של האדם. לפעמים, קשה למצוא מישהו שימלא את החלקים החסרים בסיפור.
ובאופן בלתי נמנע זיכרונות טעונים ברגשות מרירים ומתוקים צפים ועולים.
שיחותיי עם בני הגיל
השלישי נערכות פעמים רבות כהעלאת זיכרונות ודו שיח עם העבר. לעיתים אני עדה לשיחות
שאנשים מנהלים עם "רוחות מעברם". שיחות, שהם לא העיזו לנהל עם אותם
אנשים, כאשר הם היו בחיים ושיחות, שהם מצרים על שלא ניהלו עם יקיריהם, כאשר היו
בחיים. אחד מהתפקידים המרגשים שלי כמטפלת בבני בגיל השלישי, היא יצירת הזדמנות
להנגיש את אותם זיכרונות ולסייע בתהליך הרכבת התצרף העדין של סיפור חיים קוהרנטי,
באופן שיאפשר להם להעביר אותם הלאה לילדיהם ונכדיהם. קיים ערך רב הן עבור המספר,
ולא פחות מכך, למקשיב היקר לו בהעברת הסיפור האישי בתוך המשפחה. למרות פער הדורות,
שנראה עצום כיום, מרבית הילדים ובני הנוער במוקדם ובמאוחר רוצים להכיר את השורשים
שלהם. והרי, זהו כל הסיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה