מהי עצמאות עבורכם? עד כמה אתם לוקחים אותה כעניין מובן מאליו?
גיא, בני בן ה-4.5, כחלק מפעילות לכבוד יום העצמאות בגן הילדים שלו,
נדרש לשאלה, מהם התחומים בהם הוא עצמאי. מה הוא יכול לעשות בעצמו למען עצמו. בין
האפשרויות שהופיעו היו להתלבש, להתרחץ, לרכב על אופניים ולצחצח שיניים. למרבה
השעשוע, גיא בחר ברכיבה על אופניים. זוהי פסגת העצמאות של ילד בן 4.
מתי אתם לאחרונה חשבתם על העצמאות שלכם ומה משמעותה?
 |
| מתוך אתר SplitShire |
המילון העברי מגדיר עצמאות כאי תלות בזולתנו ויכולת פעולה עצמית, ואם
נגלוש למונחים של מדע המדינה, ריבונות על גופנו ושכלנו. אליעזר בן יהודה בחידוש
המילה הרחיב אותה מהמילה עצמי.
רובנו מסתובבים בעולם ללא מחשבה על היותנו עצמאיים, חופשיים לנוע
ולקבל החלטות עבור עצמנו, כמעט בכל תחום בחיינו (במגבלות חוק המרחבים בהם אנחנו
חיים, כמובן). טבע החיים האנושיים וכתוצאה מכך גם מוסכמות החברה בה אנחנו חיים,
מרחיב את היכולת שלנו לקבל החלטות עבור עצמנו, ככל שהיכולת לקבל את ההחלטות הללו גדלה
ומשתכללת. כלומר, תהליך ההתבגרות של הילד/ה ומאוחר יותר הנער/ה עד הגיעו/ה לבגרות,
מרחיב את יכולות התפקוד וחשיבה ומאפשר בסופו של דבר קבלת החלטות מהטריוויאלית
ביותר כמו, מה אוכל לארוחת בוקר ועד למורכבת, כמו, באיזה מקצוע אבחר לעסוק.
בבגרותנו, אנחנו לוקחים את עצמאותנו מבחינות רבות, כמצב מובן מאליו.
מעבר לכך, קיימים חוקים רבים, אשר מטרתם שמירה על אותה עצמאות ויכולת ההחלטה
העצמית (אוטונומיה). אך, עצמאות איננה מובנת מאליה כלל וכלל. עצמאות היא למעשה
איזון עדין בין יכולותינו האישיים, הסביבה בה אנו חיים ונסיבות חיינו. ישנם אשר
יטענו, כי במציאות בה אנו חיים כיום (בוודאי שלא בתקופות קודמות כמו בראשית המאה
הקודמת), עצמאות איננו מושג ממשי. אנחנו תמיד נהיה כבולים במידה כזו או אחרת
לנורמות חברתיות, מבנים חברתיים ואמונות שלנו ושל סביבתנו. אולי האשליה שבעצמאות
יוצרת מצב, בו עבור האדם עצמו, לא משנה מידת העצמאות האובייקטיבית שלו, אלא יותר משנה
מכל תפיסת עצמאותו הסובייקטיבית. כלומר, לא משנה אם אנחנו באמת עצמאיים וחופשיים
לחיות את חיינו, אלא עד כמה כל אחד מאיתנו מרגיש בלתי תלוי וחופשי לחיות את חייו.
לדוגמא אביא נושא, שעלה לאחרונה לכותרות. לאחרונה התפרסם מאבק של
אנשים עם לקות שכלית גבולית או קלה לגבי החופש שלהם לממש אינטימיות ויחסי מין בתוך
קשר מונוגמי קבוע לפי רצונם, כאשר הם מתגוררים בדיור מוגן בקהילה. רובנו, הבריאים
בגופנו ושכלנו, לא היינו מעלים בדעתנו, שמישהו יגביל אותנו בתחום פרטי ואינטימי כל
כך. ואכן, קיום יחסי מין אצל אנשים בעלי לקות שכלית מסויימת מקפלת בתוכה משמעויות
רבות אישיות וחברתיות בהתמודדות עם תוצאות ויכולת בתפקוד זוגי והורי. אך, מולם עומדת
וצורבת תחושת ההשפלה והעלבון של בני זוג אוהבים, אשר אינם יכולים מבחינתם לממש את
אהבתם באופן הטבעי ביותר לפי רצונם. דוגמא זו באה להראות את המורכבות של תפיסת
העצמאות של כל אחד ואחת מאיתנו לנהל את חיינו לפי רצוננו.
כאמור, רובנו לוקחים כמובן מעליו את יכולתנו לשלוט בהיבטי חיינו. אך
הסוגיות האלה נוכחות במיוחד בחייהם של אנשים הסובלים מנכויות פיזיות. הן משפיעות
על יכולתם להתפרנס מעבודה מכבדת, לצאת לקניות למזון בכוחות עצמם ואף לצרוך תרבות
(למשל, יציאה לסרט בקולנוע עבור אדם בכיסא גלגלים היא חוויה מאתגרת מאוד), שכן חלק
גדול מהמרחב הציבורי איננו נגיש עבורם. בשנים האחרונות קיימת התעוררות תודעתית מסויימת
בנושא, אך היא עודנה בחיתוליה, למרות החוקים שנחקקו בנושא נגישות לבעלי מוגבלויות.
להבדיל, הגיל המבוגר מביא לתודעה סוגיות רבות של עצמאות. הסוגיות האלה
מופיעות אחרי שנות חיים ארוכות, בהן על פי רוב, אותם אנשים לא חוו מגבלות בתפיסת
העצמאות שלהם. ההצטמצמות בעצמאות האישית, בגיל המבוגר, לעיתים אינה קשורה במצב
פיזי או קוגניטיבי. באופן אבסורדי, מאפיין הגיל עצמו מספיק, בכדי להצר את יכולת
העצמאות של האדם המבוגר בתעסוקה, במרחב הציבורי ובקבלת שירותים ועוד. החברה
המודרנית מבחינות רבות החליפה את דימוי הידע וניסיון החיים בגיל המבוגר בשבריריות
ופגיעות. לכן, במקרים רבים היא מייחסת לאנשים בגיל זקנה מאפיינים של רגישות יתר,
אי ראציונליות, עקשנות ושבריריות מחשבתית, לעיתים קרובות ללא סיבה מהותית הקשורה
במציאות. היחס הזה בא לידי ביטוי באמירות כמו "איזה איש זקן חמוד", אשר "מפשיטה"
מהאדם הזקן כל עדות לאופי משלו, היסטוריה או שיקול דעת והופכת אותו לילד שאיננו
ילד. במקרים רבים הסמנטיקה הזו מעידה על מציאות המשולה לתופעה של "שילוח על
קרחון", שמשמעותה, הדרה מהמרחב הציבורי.
בנוסף, בגיל המבוגר עלולה להיווצר הצטמצמות אובייקטיבית בעצמאות
האישית כתוצאה ממחלה, פציעה או ירידה במצב קוגניטיבי. ההלם שבשינוי תפיסת העצמאות
בגיל המבוגר קשה וגורם למצוקה רבה. אצל אנשים רבים שפגשתי במסגרת עבודתי ומחוץ לה,
הפחד מאבדן העצמאות והיכולת לתפקד, גדול יותר מהפחד למות. הרפואה המודרנית, אשר
מאריכה את תוחלת החיים האנושית, פעמים רבות תוך מחיר באיכות החיים, התפקוד
והעצמאות של האדם החולה, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי (התמודדות עם מצבים סותרים ולא
מתאימים): בחירה בחיים תמורת האפשרות לעצמאות ואוטונומיה. אצל מתמודדים רבים עם
חולי או נכות בגיל המבוגר (וגם בגיל צעיר) הדיסוננס הזה הוא אחת מהסיבות להיווצרות
דיכאון בגיל המבוגר.
יחד עם זאת, ישנן דרכים ליישב את הדיסוננס הזה ולהוריד במידת המצוקה.
למשפחה ולסביבה תפקיד חשוב במאבק הזה ויכולות להזיק או להועיל בעיקר במצבים בהם
הפגיעה לא פגמה ביכולת מחשבתית ושיקול הדעת. למשל, עבורך, האיש/ה המתמודד/ת, חלק
מתהליך השיקום הוא ללמוד מהם החלקים בהם תוכל/י להתפשר על תחושת העצמאות שלך
ותחפש/י עזרה מתאימה. חלק אחר של תהליך השיקום, כרוך ביכולת ללמד את הסביבה התומכת
את גבולות המעורבות שלה. פעמים רבות מידי רואים בני משפחה מדברים עם רופאים ונותני
שירותים מעל לראש המטופל. ההשתתפות והמעורבות שלך, האיש/ה המתמודד/ת, בהחלטות
הנוגעות לבריאותך וחייך, יוסיפו לתחושת השליטה שלך בקורה לך, ישפרו את תפיסת
העצמאות שלך ויורידו את מידת המצוקה שאת/ה מרגיש/ה.
אז מה אתם חושבים על מידת העצמאות שלכם ועל תפיסת העצמאות שלכם?
מילים כדרבנות
השבמחק