יום חמישי, 8 בפברואר 2018

טעם הזיכרון

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב


שלהי החורף, אך הרוחות עודן מנשבות ומידי פעם השמיים מתעננים ומעוררים את הרצון להתכרבל ולהתפנק עם מזון חם ומנחם. כל אלה מזכירים לי את השבתות אצל סבתי וסבי בתקופת ילדותי. למשפחתי, כמו לכל משפחה, היו את טקסי השבת שלה. אצלנו טקס השבת היה התייצבות בשבת לפני הצהריים בבגדי שבת בבית סבי וסבתי, שהיה על התפר בין השכונה שלנו לשלהם. כשנכנסנו לדירתם הריח המוכר, של הטשולנט, שנספג בכל חפץ, אחרי לילה שלם בו נח בתנור, גירה את בלוטות הריח והטעם. הניחוח נספג ונוכח בספות הסלון הישן, אך שמור כחדש, במזנון העץ הכבד המעוטר פיתוחים, בפסלי החרסינה והפורצלן ואגרטלי רוזנטל מלאים בזרי שושני בד ופלסטיק, אשר הונחו על מפיות סרוגות מעומלנות, לפי מיטב המסורת. סבי בחולצתו הלבנה, חזר מבית הכנסת שקט ומהורהר בעל הוד של שבת. שולחן האוכל הגדול, אשר בכל ימות השבוע עמוס קישוטים וניירת, חיכה ערוך ומוכן לקראת הארוחה. וסבתי ציפתה לנו ליד הדלת הפתוחה עם נשיקותיה המצלצלות ללחיינו ועם הניגון האידישאי של העברית השבורה בפיה.


Photo by Marat Gilyadzinov on Unsplash


מאז ומתמיד, שמעתי בדיחות על האיכות התפלה של האוכל ה"פולני", אבל לא הבנתי את הבדיחה הזו. זה לא האוכל שהכרתי. הטשולנט (כמו שאר המטעמים) של סבתי היה מפולפל ועשיר טעמים כמו טמפרמנט הנינג'ה שלה. הסיר העמוס והמהונדס שכבות על שכבות של טעמים, המתלכדים לשלמות. את טעמים אלה, סבתי שמרה לעצמה עד מותה. פעם, חשבתי לא פעם ביני לבין עצמי, הייתה הילה של יוקרה בשמירת מתכונים אישיים כסוד. במהלך השנים אימי ודודתי ניסו לשחזר את פאר היצירה הקולינרית, אך יצירותיהן זכו בתואר ה"דומה" או ה"קרוב מספיק, אבל זה לא זה". גם אני חוטאת מידי פעם בניסיונות לשחזר את הטשולנט המיתולוגי, אבל, זה אף פעם לא מגיע לטעם המדויק שמדגדג את זיכרון צהרי השבתות אצל סבא וסבתא.

הרבה דברים סבתי וסבי לקחו עימם לקבר. סודות ששמרו מתוך בחירתם האישית או חלקים מחייהם, שאוזנינו נסתמה מלשמוע. אחד מהדברים הייתה שפתם, האידיש. אידיש, כילדה נשמעה לי קופצנית ומצחיקה, שוברת שיניים, מביכה ולא הגיונית לאוזן. סבתי ניסתה לשכנע אותי ללמוד את שפתה ממנה, אבל אזני סירבה לרשום בזיכרוני ופי עיוות בכוונה את הנאמר. את אימי שמעתי מדברת אידיש רק עם הוריה במבטא ישראלי "כבד" כמו בכוונה. אמנם לא שמעתי מעולם דברי סלידה מפורשים מהשפה הזו, אך התחושה ריחפה באוויר: אידיש הייתה שפה של זקנים, מקועקעי אמות, לא מפה, גלותית. שפה מביכה, שצריך להעביר הלאה, כמו זיכרונות מסויטים ורעים. סירבתי ללמוד, ובדיעבד, אני מצטערת.


בתמונה: אחד מניסיונותי לשחזר את יצירת המופת של סבתא.


כל כך הרבה אבד. עולם ומלואו של תרבות עשירה, שנעלמה עם קהילות שנמחקו, ואינן. הדור השני והשלישי של אותם עולים מאירופה, ששרדו, סירבו להקשר לאותה תרבות. הדור הרביעי, איננו מכיר כבר את התרבות ההיא הרחוקה. התרבות של יוצאי פולין לא שונה מהתרבויות האחרות שהגיעו ארצה בראשיתה של המדינה. מנהגים, אשר נותרו מהם שלדים ממקורם המפואר, שפות, אשר ילדים מסרבים ללמוד, משום שרוצים להפוך לישראלים כמו כולם.

לפני כחודש נתקלתי במקרה בשיר מרגש של איש החינוך, המשורר והסופר אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול". שמוש, שהיה אמנם יליד סוריה, הפך עם עלייתו איש קיבוץ וצבר גאה, בשיר מתאר באופן ציורי כל כך את ניסיונותיה הנואשים של אימו בזקנתה לספר על חייה, על תרבותה ואמונותיה "קולה מתנגן כעוד, וכפות ידיה מבארות, צמידיה מצטלצלים..." והוא איננו פנוי לשמוע אותה, כולו "אוזן סתומה". קראתי את מילותיו וחשבתי על סבתי, אשר כל כך הרבה מעברה היה חתום בכספת פנימית, שלא הסכימה לפתוח כתיבת פנדורה נפשית, אך חלקים אחרים מתוכה שיתפה בנדיבות, ולא היה מי שרצה לשמוע. כולנו היינו עסוקים בשלנו. למזלי, בשנת חייה האחרונה, השתדלתי לשבת איתה לעיתים קרובות והקשבתי למה שהסכימה לספר. אני כבר הייתי בוגרת מספיק להבין, שזו הזדמנות שלא תחזור.

לכולנו ישנו סיפור משפחתי, שהוא חלק מהדי אן איי שלנו. סיפור שהוא חלק מאבני היסוד של האישיות שלנו. יגאל אלון בסיפרו "מסך של חול" כתב "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לדעתי, בקלות ניתן להפוך את המשפט ל- אדם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל (ונטול פשר) ועתידו לוט בערפל. אחת המתנות הגדולות שאנחנו נותנים לעצמנו ולהם היא להקשיב לסיפורי הורינו. אנחנו יכולים ללמוד דרך הסיפורים על האלמנטים והרעיונות, שעיצבו אותנו, כמשפחה וכאינדיווידואליים, להבין מה הניע ומניע את בחירותינו ומהן הטעויות, שעליהן אנחנו חוזרים ומשחזרים טעויות עבר. אחת המתנות שאנחנו יכולים לתת לדורות הבאים היא הסיפור שלנו האישי והמשפחתי ואת המסורות המשפחתיות, בכך להעניק להם את הכלים להבין מאיפה הם באו ולבחור עבור עצמם את המסלול הטוב ביותר לעתידם. וסבתות (או סבים), אל "תשבו" על מתכונים ושטעם הטשולנט, הטבית, המפרום או הסופריטו המשפחתי ישתמר לאורך הדורות במשפחתכם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה