מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב
 |
| Photo by Marat Gilyadzinov on Unsplash |
מאז ומתמיד, שמעתי בדיחות על האיכות התפלה של האוכל
ה"פולני", אבל לא הבנתי את הבדיחה הזו. זה לא האוכל שהכרתי. הטשולנט (כמו
שאר המטעמים) של סבתי היה מפולפל ועשיר טעמים כמו טמפרמנט הנינג'ה שלה. הסיר העמוס
והמהונדס שכבות על שכבות של טעמים, המתלכדים לשלמות. את טעמים אלה, סבתי שמרה
לעצמה עד מותה. פעם, חשבתי לא פעם ביני לבין עצמי, הייתה הילה של יוקרה בשמירת
מתכונים אישיים כסוד. במהלך השנים אימי ודודתי ניסו לשחזר את פאר היצירה
הקולינרית, אך יצירותיהן זכו בתואר ה"דומה" או ה"קרוב מספיק, אבל
זה לא זה". גם אני חוטאת מידי פעם בניסיונות לשחזר את הטשולנט המיתולוגי,
אבל, זה אף פעם לא מגיע לטעם המדויק שמדגדג את זיכרון צהרי השבתות אצל סבא וסבתא.
הרבה דברים סבתי וסבי לקחו עימם לקבר. סודות ששמרו מתוך בחירתם האישית
או חלקים מחייהם, שאוזנינו נסתמה מלשמוע. אחד מהדברים הייתה שפתם, האידיש. אידיש,
כילדה נשמעה לי קופצנית ומצחיקה, שוברת שיניים, מביכה ולא הגיונית לאוזן. סבתי
ניסתה לשכנע אותי ללמוד את שפתה ממנה, אבל אזני סירבה לרשום בזיכרוני ופי עיוות
בכוונה את הנאמר. את אימי שמעתי מדברת אידיש רק עם הוריה במבטא ישראלי "כבד"
כמו בכוונה. אמנם לא שמעתי מעולם דברי סלידה מפורשים מהשפה הזו, אך התחושה ריחפה
באוויר: אידיש הייתה שפה של זקנים, מקועקעי אמות, לא מפה, גלותית. שפה מביכה, שצריך
להעביר הלאה, כמו זיכרונות מסויטים ורעים. סירבתי ללמוד, ובדיעבד, אני מצטערת.
 |
| בתמונה: אחד מניסיונותי לשחזר את יצירת המופת של סבתא. |
כל כך הרבה אבד. עולם ומלואו של תרבות עשירה, שנעלמה עם קהילות
שנמחקו, ואינן. הדור השני והשלישי של אותם עולים מאירופה, ששרדו, סירבו להקשר
לאותה תרבות. הדור הרביעי, איננו מכיר כבר את התרבות ההיא הרחוקה. התרבות של יוצאי
פולין לא שונה מהתרבויות האחרות שהגיעו ארצה בראשיתה של המדינה. מנהגים, אשר נותרו
מהם שלדים ממקורם המפואר, שפות, אשר ילדים מסרבים ללמוד, משום שרוצים להפוך
לישראלים כמו כולם.
לפני כחודש נתקלתי במקרה בשיר מרגש של איש החינוך, המשורר והסופר
אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול". שמוש, שהיה אמנם יליד סוריה, הפך עם עלייתו
איש קיבוץ וצבר גאה, בשיר מתאר באופן ציורי כל כך את ניסיונותיה הנואשים של אימו בזקנתה
לספר על חייה, על תרבותה ואמונותיה "קולה מתנגן כעוד, וכפות ידיה מבארות,
צמידיה מצטלצלים..." והוא איננו פנוי לשמוע אותה, כולו "אוזן
סתומה". קראתי את מילותיו וחשבתי על סבתי, אשר כל כך הרבה מעברה היה חתום
בכספת פנימית, שלא הסכימה לפתוח כתיבת פנדורה נפשית, אך חלקים אחרים מתוכה שיתפה
בנדיבות, ולא היה מי שרצה לשמוע. כולנו היינו עסוקים בשלנו. למזלי, בשנת חייה
האחרונה, השתדלתי לשבת איתה לעיתים קרובות והקשבתי למה שהסכימה לספר. אני כבר
הייתי בוגרת מספיק להבין, שזו הזדמנות שלא תחזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה