החודש הזה אתגר אותי במפגש עוצמתי עם מוות, שלא חוויתי כמותו עד עתה בחיי המקצועיים. פרידה משני מטופלים יקרים, אשר מתו בסמיכות רבה אחד לשני. המוות במקרה של
מרבית המטופלים שלי איננו הפתעה. במרבית המקרים הוא ממש חלק מה"חוזה
הטיפולי" שבטיפול באדם בחלקים האחרונים של חייו. ואכן, אבל על מותו של מטופל
הוא דבר שחוויתי בעבר. כמטפלת רגשית המסר הוא (פעמים רבות), שעד כמה שהחוויה עצובה היא איננה
לגמרי שלי. אני במידה מסויימת אורחת. האבל הוא של הקרובים ביותר למטופל. אולם,
לעיתים, האינטימיות שבמרחב הטיפולי מתעתעת.
בעבודת האבל האישית
שלי הפעם, ניסיתי לזקק את החוויה האישית שלי של האבדן של מטופלים יקרים אשר הוקרתי את המפגש
האנושי איתם ואת האמון שהם נתנו לי להיות שם איתם בשלב האחרון של חייהם.
השיר הזה נולד
כתוצאה מהתהליך.
 |
| amaranth5syn in flickr |
בין שתי לוויות
הסיפורים, חלקיקי
חיים,
שנאמרים ונאספים
בליבי
הם כמו טביעת יד
אישית של היושב מולי.
לכל טביעת יד ישנו
תוואי משלה.
התלמים שנחרשו בעבודה,
בדמעות ובשחוק.
סיפורי חייהם מתעקלים
ומסתרגים
כמו התוואי החרוט על
ידם.
הלב חומר רך וגמיש
הוא.
ישנן טביעות הנלחצות
והרושם עמוק וצרוב.
ישנן טביעות שרושמן
קהה עם הזמן.
ליבי אוסף את טביעות
החיים
סופג אותם לתוכו
ומשאיר חלקים חיים
מתוך כל אותם שהיו
ואינם.
והם הולכים ומתמזגים
לחלק מהתוואי שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה