יום שני, 29 באפריל 2019

פצע שלעולם אינו מגליד


פרסום זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" של מושב עין יהב

"אני לפעמים חשבתי שהשתגעתי. ראיתי את נתן בכל מקום. יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה. בדרך תוך כדי נהיגה קרה שראיתי מכונית צבאית שראש אדמוני מתולתל, כמו שלו מציץ במושב הנהג.... נהגתי כמו מטורפת במהירות כדי לעקוף אותו. אחרי כמה רחובות הצלחתי ועקפתי אותו. 'חתכתי' אותו כדי שיעצור. הוא עצר. אני יצאתי מהרכב ופתאום ההבנה שזה לא הוא, זה לא נתן, נחתה עלי. הוא הביט בי כאילו אני מטורפת. באמת הרגשתי כמו מטורפת. אני התנצלתי שוב ושוב. התביישתי כל כך".
ריטה סיימה לדבר ונשמה לרווחה, כאילו התוודתה על חטא נורא. היא סיפרה על המקרה הזה אחרי עוד לילה רווי חלומות על נתן. חלומות מהם היא מקיצה שוב ושוב והם מונעים ממנה שינה רצופה ורגועה. נתן, בנה, שנהרג בעת שירותו הצבאי לפני יותר מ-35 שנה, נוכח תמיד. הוא במחשבותיה בהקיץ ובחלומותיה בשנתה. עד לפני כמה שנים, ריטה היתה אישה פעילה מאוד. היא הרגישה שהיא מצליחה לחיות את חייה. ריטה עבדה כמנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד רואי חשבון גדול. היא אהבה את עבודתה והתמסרה לה. העבודה סיפקה לה הסחת דעת מושלמת מהבור הפעור בתוכה. כאשר פרשה לגמלאות טסה בכל הזדמנות לטיולים בחו"ל. בכל יעד וכל מקום נתן כאילו ישב לצידה. "אני נסעתי כאילו במקומו" היא אמרה "בכל מקום כאבתי את זה שהוא לא רואה את היופי שאני רואה". אבדן בעלה זמן קצר אחרי השאיר אותה מתאבלת בודדת בבית. כתוצאה מכך, ריטה השקיעה עצמה בעשייה בלתי פוסקת, עבודה, נכדים וחוגים. היא אמרה לעצמה שלא תהיה מהאמהות השכולות "האלה" שכל הזמן שקועות באבלן.  אך בחלוף הזמן, ריטה הגיעה לגיל 80 וחלתה. היא נאלצה לוותר על הנהיגה. היא מתקשה לצאת לפעילויות והזמן הפנוי התמלא במחשבות, צער עמוק, בדידות ונתן. היא איננה יכולה להעמיד פנים יותר, שהיא חזקה ומלאת שמחת חיים. היא מוצפת בכאב גופני ונפשי. בנוסף, ריטה מרגישה צורך בכל מאורע משמח גם שנים רבות אחרי לדבר על חסרונו של נתן. היא הפכה להיות בעיני עצמה דמות האם השכולה "ההיא" שלא רצתה להיות. "לאנשים נמאס ממני... אני מדברת על נתן ומעכירה את האווירה, גם כשאני צריכה להיות שמחה."

Riley Kaminer in flickr


ריטה איננה יוצאת דופן בחריפות רגשותיה. לאורך השנים המחקר על אבל ושכול, העלה את ההכרה שהמסר שנאמר כל הזמן לאבלים ש"הזמן מרפא כל פצע" איננו נכון. מחקרים מהשנים האחרונות מעלים, כי בניגוד לאבדנים אחרים, אבדן של ילד הוא אבדן שאיננו יכול להיפתר עם הזמן. המסר החברתי ה"מסורתי" שלאבל "בריא" יש תאריך תפוגה, מעמיס על הורים שכולים רבים מעמסה נוספת. הם מוצאים עצמם שואלים את עצמם; האם אני בסדר? האם אני צריך לעבור הלאה בחיי? להראות שאני "חוזר לחיים", כדי שהאנשים סביבי לא יסתכלו עלי מוזר או ירחמו עלי?
כפי שכולכם יודעים בוודאי, יחסים של הורה וילד הם יחסים ייחודיים, השונים באופיים מיחסים אחרים. הורים משקיעים בילדיהם את מלא תקוותיהם, חלומותיהם וציפיותיהם מהעתיד. ילדינו מסמלים עבורנו את ההמשך שלנו. הם חלק מהזהות שלנו ומההגדרה העצמית שלנו ומבחינה רבה מחזיקים חלק מהמשמעות, שאנחנו נותנים לחיינו. משמעותו של מוות של ילד היא גדיעה של אותו דימוי עצמי ומערכת ערכים הורית. העצמי של ההורה השכול משתנה, כלומר, מכלול ערכיו, השקפותיו, דעותיו, אמונותיו, ולמעשה כל מה שההורה יודע על עצמו ועל החיים, מתערער לחלוטין כתוצאה מאבדן ילד. העצמי משתנה למשהו אחר. הורים שכולים רבים מוצאים את עצמם, לא מכירים את עצמם.
נושא נוסף הוא דמות הילד שאבד. אם באבדנים אחרים, עיבוד האבל מסייע לאדם האבל בסופו של דבר להיפרד מהמת, כדי שיוכל להמשיך בחייו. מחקרים בנושא שכול מכירים, בכך שתהליך האבל בעקבות אבדן ילד שונה. הקשר הרגשי של ההורה השכול עם הילד המת מתמשך לאורך כל חייו ועוצמת כאב האבדן אינה משתנה גם בחלוף שנים רבות. ההורה השכול אינו באמת יכול להיפרד ולהרפות מדמות הילד המת. לכן, עיבוד מוצלח של אבל בשכול מתבטא בהכרה בשינויים בלתי פוסקים במשמעות הניתנת לאבדן ובמקום שדמות הילד המת תופסת בחיים המשתנים. השינויים האלה דינמיים, משום שהם מושפעים מאירועי חיים אחרים בחיי ההורה השכול ומשפיעים כמובן על המשמעות שמוענקת לאירועים אלה, כמו מערכת סגורה המזינה את עצמה.
החוקרות המוכרות בתחום חקר הזקנה, בר-טור ומלקינסון, הגדירו את האבל כתוצאה משכול ילד כתהליך בעל שלושה שלבים. בכל השלבים עוצמת הכאב על אבדן הילד זהה, אך משמעות האבדן משתנה. התקופה ראשונה לאחר אבדן הילד מכונה "אבל צעיר". זוהי תקופה של התפרקות, הלם, בילבול וכאב חריף הנובעים מהטראומה הנוראית של אבדן הילד. שלב השני מכונה "אבל בוגר". האבל על הילד במהלך השנים נשזר כבר במארג חייהם של ההורים. הוא שם ומעורר את אותם רגשות, אך התגובות הרגשיות, אינן כבר חזקות ובלתי נשלטות כמו בתקופת האבל האקוטי. חלק מההורים, מוצא דרך לשלב את האבל באופן פרטי גם בחייו ובתפקוד היום יומי. ישנם הורים, שמצליחים ליצור מפעל הנצחה, שמשמר את זכרו של ילדם והם חווים תחושה של צמיחה מהטראומה האיומה.
הזקנה גם בשכול מייצרת אתגרים חדשים. השלב השלישי נקרא "האבל המזדקן". בשלב זה בו ההורה מזדקן ועבר כברת דרך ואירועי חיים רבים מאז מותו של הילד. האבל ממשיך להיות ציר מרכזי בחייו, הניזון ומוזן מאירועים אלה. בנוסף, בשלב זה ההורים כבר מרגישים שהם עצמם מתקרבים למוות ויותר ויותר, עיסוקים, אשר מילאו בעבר את זמנם ואת עולמם הרגשי, הולכים ונעלמים. כתוצאה מכך, הכאב על האבדן ותחושות ההחמצה מפוטנציאל החיים של הילד שלא מומש מועצמים ועלולים להציף. במקרים רבים הורים מוצאים צורך שלא חשו שנים רבות להגביר את נוכחות דמותו של הילד המת; לדבר עליו יותר ולהזכיר אותו ולבכות יותר על אבדנו. עוצמת גילויי הרגש הזו מעוררת לפעמים בסביבת ההורים תחושה של חוסר נוחות ואף תגובות של חוסר סבלנות. לכן, בשנים מאוחרות יותר דווקא, אחרי שנים בהם נוצרה שגרה והתגבש תהליך של יצירת משמעות לאבדן, אותן תפיסות נסדקות שוב ויש צורך להתחיל בתהליך עיבוד אבל נוסף, אם בעזרת המשפחה והחברים או בעזרת אנשי מקצוע.
קבלת עזרה במקרה הצורך חשובה הן להורה השכול והן למשפחתו המתמודדים גם עם אתגרי הגיל. ישנם כמה גורמים ורשויות אליהן אפשר לפנות לסיוע נפשי- רגשי. אגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון מממן טיפול רגשי למשפחות שכולות כתוצאה ממוות בעת השירות הצבאי, כחלק מהשירותים שהוא נותן להורים השכולים בגיל הזקנה, כמו למשל, מימון של שירותי סיעוד. הביטוח הלאומי מממן טיפול למשפחות נפגעי פעולות איבה. אך כידוע לכולנו, מרבית המשפחות השכולות מתמודדות עם שכול, שאינו קשור לגורמים אלה הן אינן מקבלות את ההכרה והסיוע להם הן זקוקות. אך בכל זאת, חשוב לא להישאר לבד ולהיעזר בגורמי הרווחה ובאנשי מקצוע שיוכלו לסייע בנטל הרגשי הכבד של השכול.
מקורות:
בר טור, ל. (2005). "האתגר שבהזדקנות"- בריאות נפשית, הערכה וטיפול. הוצאת אשל
שלו, ר. (2017). "כחרס הנשבר": התמודדות משפחות עם אובדן ושכול. עט השדה, 18, עמ' 19-29.


אין תגובות:

פרסום תגובה