"איך את יכולה להבין אותי, כשאת ממש לא כמוני?" (הרהורים על אמפתיה)

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" של מושב עין יהב.

בדרך לגן הילדים בבוקר אחד נזכרתי, מסיבה שלא נהירה לי, בגברת אחת שפגשתי פעם אחת בלבד והשאירה בי רושם חזק, שנותר שנים אחרי. גב' שוסטר (שם בדוי) הופנתה אלי במהלך עבודתי בעמותת "עמך" לשיחת היכרות (אינטייק) לשם התרשמות וניסיון תחילת קשר טיפולי.

הגברת התגוררה בלב בני ברק. כל ישראלי בעל רישיון ודעת צריך לנהוג בבני ברק פעם בחייו (זה מספיק מעל ומעבר) כדי להבין את הפער העצום בין העולם הדתי החרדי לבין העולם החילוני שמחוץ לבני ברק. אני זכיתי לטפל בכמה אנשים המתגוררים בבני ברק. רובם, למזלי, התגוררו בשוליים הפחות "בני ברקיים". אך תמיד הייתה תחושה שבכניסה לבני ברק, כאישה צעירה חילונית, נכנסתי לאזור מלחמה. פשקווילים הזועקים "צניעות!" ו"תועבה!" מצפים את הקירות. גברים מתרוצצים במהירות, שאפם קבור לרוב במטר הקרקע שלפניהם עם סלולארי "כשר" צמוד לאוזניהם. אימהות ואבות עם קהל ילדים בגילאים שונים סביבם. כולם מזנקים לתוך הכביש ללא מבט נוסף, סומכים באמונה עיוורת על "חסדי השם ישתבח".

וכך מצאתי עצמי בערב גשום אחד ברחוב צר ורטוב ב"לב המאפליה", מותשת מהנהיגה לאתר המדובר ומוקפת בגברים יראי שמיים החוזרים מהכולל ומגניבים מבטים לא בטוחים בבחורה ה"חייזרית" הזו במכנסיים, שיוצאת ממכונית באמצע השטעטל שלהם. שילוב של כל ה"לא סביר" בתמונה אחת. אני ניערתי עצמי, יישרתי עצמי, בלעתי רוקי ושינסתי את כוחי והאומץ במותני ועליתי במעלה חדר המדרגות בבניין ישן, אך מטופח בצורה חריגה לאזור, לדירתה של הגברת.

הקשתי בדלת וקול נשי מבוגר וסמכותי הורה לי להיכנס. נכנסתי לתוך סלון צפוף בו הספות הוצמדו לקיר. מעברו השני של החדר עמד ארון ספרים גדול וכהה שדלתות הזכוכית העליונות שלו סגרו על שורות צפופות של ספרי קודש ובמרכז החדר עמד שולחן אוכל גדול ומסביבו כיסאות רבים. בראש השולחן, המרוחק מהדלת, ישבה זקופה בכיסאה גברת שוסטר. אישה בשנות השמונים של חייה. היא לבשה חלוק בית כחול כהה צמרירי ולראשה כובע בד תואם שכיסה את שערה לחלוטין. כולה הוארה בהילת מאטריאך. היא ישבה בעמדה שנראה שהפכה למרכז עולמה באותם הימים. סביבה על השולחן הונחו בקפידה סידור תפילה, ניירות ועטים והיא נראתה עסוקה בסידור חשוב, שהופרע באופן לא נוח בביקור שלי. מסביבה סגרו מסגרות קטנות של תמונות, אשר הונחו מופנות כלפיה. הייתה זו בין הפעמים היחידות שהרגשתי צורך לפנות אל מטופלת בתואר "גברת", גם כשהצגתי את עצמי בשמי הפרטי. היא הורתה לי במבט לשבת. צפיפות הכיסאות, לא אפשרה לי להתקרב אליה וכך פילסתי את דרכי ,והצלחתי לשבת רק שניים או שלושה מושבים ממנה. גב' שוסטר יצאה מגדרה, כך הרגשתי ביושבי מולה, לתת לי תחושה של אורחת לא רצויה. במהלך השיחה, הכרתי תודה למזלי הטוב על שהגעתי אליה בערב חורפי קר ורטוב והייתי מכוסה היטב, מלבד "עבירת המכנסיים". מבטה החודר סרק אותי כמו קרן לייזר וגרם לי להיטיב סביב כתפי את הסודר, שכיסה אותי בשל תחושת צינה פתאומית.

ואז החלה השיחה. גב' שוסטר העבירה אותי ראיון/חקירת קבלה, שלא הייתה מביישת את טובי החוקרים. מי אני ומה אני ומאיפה אני והאם אני נשואה וכמה ילדים יש לי ולמה אין לי ילדים. לא הייתה אפשרות לחמוק ממענה על שטף השאלות האישיות, שננעץ בי כמו חיצים מכוונים היטב. והכל ישמש נגדך בבית הדין של גברת שוסטר. המאטריאך הסכימה בקושי ובאופן לאקוני וייבש לדבר על עברה ועל שלומה באותו יום. היא לא פנתה כלל טיפול וכלל לא הבינה את התועלת בלשבת ולדבר עם אישה זרה. ביתה, יוכבד (גם כן שם בדוי) היא זאת שמסדרת את ענייניה עכשיו וגם "מסדרת אותה". היא החליטה לפנות ל"עמכו". "מה זה הארגון הזה, "עמכו?". "הבת שלי עוד מעט תגיע והיא תענה על שאלות". "אני עסוקה מאוד עכשיו... הנכדה שלי מתחתנת.... אין לי זמן לדברים כאלה. יש לי הרבה סידורים. את בכלל מבינה מה כל זה אומר?"

בשאלה הזו ראיתי סוף סוף סדק של אור בחומה הבצורה, שהקיפה את גברת שוסטר. "יכול להיות", שאלתי אותה ,"שאת שואלת אותי, האם אני יכולה בכלל להבין אותך? האם אני מסוגלת להבין את העולם שלך?". גברת שוסטר נעצרה לרגע. זאת הייתה הפעם הראשונה שנראה, שמשהו שיצא לי מהפה הרשים אותה. המשכתי, "האם את חושבת שכדי להבין אותך, אני צריכה להיות דומה לך? אני מבינה את החשש, שלא אבין את השפה שלך ואת הקשיים שלך, משום שאני שונה ממך. אבל אני מבטיחה במפגשים שלנו להעניק לך אוזן קשובה ולב חפץ". באותה נקודה ביתה, יוכבד, נכנסה. יוכבד הצטיירה כאישה נמרצת, יעילה ונעימת סבר. היא נעמדה וגבה לארון הספרים הגדול ולא התיישבה לשולחן איתנו. היא דיברה ב"יעילות" על אימה בגוף שלישי. היא זאת שיזמה את הפנייה מתוך חשש לאמה, אשר מיום ליום מסתגרת יותר בדלת אמותיה, מתוך קושי פיזי אמיתי לרדת במדרגות התלולות של הבניין ומתוך דיכאון, בו לקתה מאז נפטר בעלה חודשים ספורים קודם לכן. אכן, סיפרה יוכבד, הם מתקדמים לקראת אירוע מרגש של חתונת נכדתה האהובה, אך גב' שוסטר התקשתה עד כה אפילו לאגור כוחות, כדי ללכת לקנות בגד לכבוד המאורע. לאורך כל אותה שיחת עדכון, ראיתי את המאטריאך הולכת ומאבדת גובה בכיסאה.

ראיתי אותה מרגישה עירומה, עם כל פרט מידע שביתה נידבה, כמו שחשתי עירומה מולה. ההרגשה הקפואה, שאין שכבה שתגן עלי מפני העולם שמתקיף אותי וחודר אלי. ניסיתי לפנות אליה, בכדי לא לאבד את החוט הדק שהצלחתי למשוך ממנה, אך הרגשתי שאינני מצליחה להחזיר אותה להיות נוכחת באמת בשיחה.

לסיכום השיחה, היא הסכימה "לנסות" לפגוש אותי לשיחות. הצורך במסמכים רפואיים בכדי לקבל מימון לשיחות היה המכשול "הרשמי", שמנע בסופו של דבר את המשך הקשר. אולם לתחושתי, המצוקה בלהימצא עירומה שוב וחשופה מולי ומול כל העולם, כמו במסדר במחנה ריכוז, היה המכשול האמיתי ליצירת הקשר.

בצאתי מהפגישה איתה, השאלה שלה הדהדה בתוכי: איך אני, עם הרקע שלי, ששונה כל כך מהרקע שלה, הגיל שלי, שצעיר משלה בשנים כה רבות, מכלול האמונות שלי ששונה לחלוטין ממכלול האמונות שלה, אוכל להגיע אליה. נשאלתי לא מעט בעבר שאלות דומות; האם תוכלי להבין אותי מבלי לצעוד למעשה בנעלי? מבלי להאמין באמונותיי? מבלי להרגיש את כאבי? מבלי להיות חלק מעולמי? התשובה לשאלה הזו היא אמפתיה.

Photo by Jake Thacker on Unsplash

אמפתיה אינה תלויה ברקע דומה, אמונות דומות, אפילו יש שיגידו לא תלויה בהשקפה מוסרית. אמפתיה איננה דורשת לחוות את החוויות של הזולת או לסבול מכאב, הדומה לכאב הזולת. אמפטיה היא הניסיון להרגיש ולהכיר את החוויה הפנימית של הזולת, הצרכים, הרצונות, הפחדים והשמחות, כדי להבין אותו וליצור עימו קשר מיטיב. המושג הוגדר ע"י הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אבי זרם פסיכולוגית ה"עצמי". לפי קוהוט, אדם הנוקט בעמדה אמפתית עושה זאת כניסיון כן להיכנס לעולמו של זולתו לחוות ולהבין אותו, כצופה מהצד שלא מאבד את עצמו. הוא רואה את זולתו כאדם שלם בעל טוב ורע, חסרונות ויתרונות, כאבים ונקודת מבט ייחודית על העולם. עמדה אמפתית איננה הזדהות מלאה. אדם יכול להיות אמפתי גם כלפי אדם, שהוא אינו מסכים עימו בתכלית.

האמפתיה במפגש עם גב' שוסטר גרמה לי לחוש על "בשרי" את עולמה הרגשי ויחד עם זאת להרגיש את הרצון והסקרנות להכיר אותה ואת עולמה, למרות החוויה המאוד חודרנית והמערערת הזאת. סדק האור בחומה נותר כמזכרת מאותו מפגש ראשוני, אשר לצערי, לא הבשיל לקשר.

מקורות:

קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד

חג עצמאות

מהי עצמאות עבורכם? עד כמה אתם לוקחים אותה כעניין מובן מאליו?

גיא, בני בן ה-4.5, כחלק מפעילות לכבוד יום העצמאות בגן הילדים שלו, נדרש לשאלה, מהם התחומים בהם הוא עצמאי. מה הוא יכול לעשות בעצמו למען עצמו. בין האפשרויות שהופיעו היו להתלבש, להתרחץ, לרכב על אופניים ולצחצח שיניים. למרבה השעשוע, גיא בחר ברכיבה על אופניים. זוהי פסגת העצמאות של ילד בן 4.

מתי אתם לאחרונה חשבתם על העצמאות שלכם ומה משמעותה?

מתוך אתר SplitShire

המילון העברי מגדיר עצמאות כאי תלות בזולתנו ויכולת פעולה עצמית, ואם נגלוש למונחים של מדע המדינה, ריבונות על גופנו ושכלנו. אליעזר בן יהודה בחידוש המילה הרחיב אותה מהמילה עצמי.

רובנו מסתובבים בעולם ללא מחשבה על היותנו עצמאיים, חופשיים לנוע ולקבל החלטות עבור עצמנו, כמעט בכל תחום בחיינו (במגבלות חוק המרחבים בהם אנחנו חיים, כמובן). טבע החיים האנושיים וכתוצאה מכך גם מוסכמות החברה בה אנחנו חיים, מרחיב את היכולת שלנו לקבל החלטות עבור עצמנו, ככל שהיכולת לקבל את ההחלטות הללו גדלה ומשתכללת. כלומר, תהליך ההתבגרות של הילד/ה ומאוחר יותר הנער/ה עד הגיעו/ה לבגרות, מרחיב את יכולות התפקוד וחשיבה ומאפשר בסופו של דבר קבלת החלטות מהטריוויאלית ביותר כמו, מה אוכל לארוחת בוקר ועד למורכבת, כמו, באיזה מקצוע אבחר לעסוק.

בבגרותנו, אנחנו לוקחים את עצמאותנו מבחינות רבות, כמצב מובן מאליו. מעבר לכך, קיימים חוקים רבים, אשר מטרתם שמירה על אותה עצמאות ויכולת ההחלטה העצמית (אוטונומיה). אך, עצמאות איננה מובנת מאליה כלל וכלל. עצמאות היא למעשה איזון עדין בין יכולותינו האישיים, הסביבה בה אנו חיים ונסיבות חיינו. ישנם אשר יטענו, כי במציאות בה אנו חיים כיום (בוודאי שלא בתקופות קודמות כמו בראשית המאה הקודמת), עצמאות איננו מושג ממשי. אנחנו תמיד נהיה כבולים במידה כזו או אחרת לנורמות חברתיות, מבנים חברתיים ואמונות שלנו ושל סביבתנו. אולי האשליה שבעצמאות יוצרת מצב, בו עבור האדם עצמו, לא משנה מידת העצמאות האובייקטיבית שלו, אלא יותר משנה מכל תפיסת עצמאותו הסובייקטיבית. כלומר, לא משנה אם אנחנו באמת עצמאיים וחופשיים לחיות את חיינו, אלא עד כמה כל אחד מאיתנו מרגיש בלתי תלוי וחופשי לחיות את חייו.

לדוגמא אביא נושא, שעלה לאחרונה לכותרות. לאחרונה התפרסם מאבק של אנשים עם לקות שכלית גבולית או קלה לגבי החופש שלהם לממש אינטימיות ויחסי מין בתוך קשר מונוגמי קבוע לפי רצונם, כאשר הם מתגוררים בדיור מוגן בקהילה. רובנו, הבריאים בגופנו ושכלנו, לא היינו מעלים בדעתנו, שמישהו יגביל אותנו בתחום פרטי ואינטימי כל כך. ואכן, קיום יחסי מין אצל אנשים בעלי לקות שכלית מסויימת מקפלת בתוכה משמעויות רבות אישיות וחברתיות בהתמודדות עם תוצאות ויכולת בתפקוד זוגי והורי. אך, מולם עומדת וצורבת תחושת ההשפלה והעלבון של בני זוג אוהבים, אשר אינם יכולים מבחינתם לממש את אהבתם באופן הטבעי ביותר לפי רצונם. דוגמא זו באה להראות את המורכבות של תפיסת העצמאות של כל אחד ואחת מאיתנו לנהל את חיינו לפי רצוננו.

כאמור, רובנו לוקחים כמובן מעליו את יכולתנו לשלוט בהיבטי חיינו. אך הסוגיות האלה נוכחות במיוחד בחייהם של אנשים הסובלים מנכויות פיזיות. הן משפיעות על יכולתם להתפרנס מעבודה מכבדת, לצאת לקניות למזון בכוחות עצמם ואף לצרוך תרבות (למשל, יציאה לסרט בקולנוע עבור אדם בכיסא גלגלים היא חוויה מאתגרת מאוד), שכן חלק גדול מהמרחב הציבורי איננו נגיש עבורם. בשנים האחרונות קיימת התעוררות תודעתית מסויימת בנושא, אך היא עודנה בחיתוליה, למרות החוקים שנחקקו בנושא נגישות לבעלי מוגבלויות.

להבדיל, הגיל המבוגר מביא לתודעה סוגיות רבות של עצמאות. הסוגיות האלה מופיעות אחרי שנות חיים ארוכות, בהן על פי רוב, אותם אנשים לא חוו מגבלות בתפיסת העצמאות שלהם. ההצטמצמות בעצמאות האישית, בגיל המבוגר, לעיתים אינה קשורה במצב פיזי או קוגניטיבי. באופן אבסורדי, מאפיין הגיל עצמו מספיק, בכדי להצר את יכולת העצמאות של האדם המבוגר בתעסוקה, במרחב הציבורי ובקבלת שירותים ועוד. החברה המודרנית מבחינות רבות החליפה את דימוי הידע וניסיון החיים בגיל המבוגר בשבריריות ופגיעות. לכן, במקרים רבים היא מייחסת לאנשים בגיל זקנה מאפיינים של רגישות יתר, אי ראציונליות, עקשנות ושבריריות מחשבתית, לעיתים קרובות ללא סיבה מהותית הקשורה במציאות. היחס הזה בא לידי ביטוי באמירות כמו "איזה איש זקן חמוד", אשר "מפשיטה" מהאדם הזקן כל עדות לאופי משלו, היסטוריה או שיקול דעת והופכת אותו לילד שאיננו ילד. במקרים רבים הסמנטיקה הזו מעידה על מציאות המשולה לתופעה של "שילוח על קרחון", שמשמעותה, הדרה מהמרחב הציבורי.

בנוסף, בגיל המבוגר עלולה להיווצר הצטמצמות אובייקטיבית בעצמאות האישית כתוצאה ממחלה, פציעה או ירידה במצב קוגניטיבי. ההלם שבשינוי תפיסת העצמאות בגיל המבוגר קשה וגורם למצוקה רבה. אצל אנשים רבים שפגשתי במסגרת עבודתי ומחוץ לה, הפחד מאבדן העצמאות והיכולת לתפקד, גדול יותר מהפחד למות. הרפואה המודרנית, אשר מאריכה את תוחלת החיים האנושית, פעמים רבות תוך מחיר באיכות החיים, התפקוד והעצמאות של האדם החולה, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי (התמודדות עם מצבים סותרים ולא מתאימים): בחירה בחיים תמורת האפשרות לעצמאות ואוטונומיה. אצל מתמודדים רבים עם חולי או נכות בגיל המבוגר (וגם בגיל צעיר) הדיסוננס הזה הוא אחת מהסיבות להיווצרות דיכאון בגיל המבוגר.

יחד עם זאת, ישנן דרכים ליישב את הדיסוננס הזה ולהוריד במידת המצוקה. למשפחה ולסביבה תפקיד חשוב במאבק הזה ויכולות להזיק או להועיל בעיקר במצבים בהם הפגיעה לא פגמה ביכולת מחשבתית ושיקול הדעת. למשל, עבורך, האיש/ה המתמודד/ת, חלק מתהליך השיקום הוא ללמוד מהם החלקים בהם תוכל/י להתפשר על תחושת העצמאות שלך ותחפש/י עזרה מתאימה. חלק אחר של תהליך השיקום, כרוך ביכולת ללמד את הסביבה התומכת את גבולות המעורבות שלה. פעמים רבות מידי רואים בני משפחה מדברים עם רופאים ונותני שירותים מעל לראש המטופל. ההשתתפות והמעורבות שלך, האיש/ה המתמודד/ת, בהחלטות הנוגעות לבריאותך וחייך, יוסיפו לתחושת השליטה שלך בקורה לך, ישפרו את תפיסת העצמאות שלך ויורידו את מידת המצוקה שאת/ה מרגיש/ה.

אז מה אתם חושבים על מידת העצמאות שלכם ועל תפיסת העצמאות שלכם?

כאשר המטפל מזדקן: מחשבות על ספרו של ארווין יאלום "כולנו בני חלוף"

פרופ' בדימוס ארווין יאלום (למי שלא מכיר) הוא פסיכיאטר, פסיכו-תרפיסט וכותב נודע ופורה מאוד. לאורך השנים כתב ספרים רבים, חלקם ספרי לימוד מקצועיים כמו, ספרו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית וספרו על הנחיית קבוצות (שהוא בין המצוטטים בתחום ובצדק) וחלקם ספרי פסיכולוגיה פופולארית כמו "תליין האהבה" ו"כשניטשה בכה", בהם היה חלוץ בהנגשת ה"טיפול בדיבור" לקהל הרחב.

הגישה של יאלום ריתקה אותי מאז שנתקלתי בכתביו בפעם הראשונה לפני שנים רבות. יאלום מצליח לתאר את עולם התוכן הכמוס והאינטימי של המפגש הטיפולי ולהנגיש אותו עבור אנשים, שעולם הטיפול הנפשי מהם והלאה. אולי זאת הסיבה שרבים מהקולגות שלי מזלזלים מעט בתכנים שהוא מביא בכתביו, משום שהם עטופים באריזה פופוליסטית מרשרשת. ובכדי להוסיף "חטא על פשע" הוא היווה חלוץ גם לטרנד הפסיכולוגים התקשורתיים, שיש בו משהו רדוד ואוהב עצמי מאוד ונוגד את הטבע האליטיסטי של תחום הפסיכולוגיה. על זה אומר, כי יאלום הוא בכל זאת אנושי וכולנו נהנים מהכרת האחר בעבודתנו ומהאהבה העצמית שקשורה בה.

יחד עם זאת, בעיניי, היכולת להנגיש את השיחה הטיפולית, לכתוב אותה "בגובה העיניים", מבלי להמעיט בחשיבות של הברית הקדושה של המטפל והמטופל ובנוסף להוריד מהחלקים המאיימים שלה, הביאה אנשים רבים לפנות לטיפול נפשי ולשפר משמעותית את בריאותם ואת איכות חייהם. אותם אנשים, כפי הנראה, לא היו חושבים לפנות לטיפול, אלמלא קראו את ספריו של יאלום. על כך, אני והקולגות שלי יכולים רק להודות לו.

יאלום משמש שופר לאסכולה הטיפולית האקזיסטנציאליסטית, שאני רואה עצמי משתייכת אליה. הגישה האקזיסטנציאליסטית היא גישה ששמה דגש על תחושת הסופיות האנושית והמשמעות שאנשים מעניקים לחייהם הזמניים. הרי, כל אחד צריך בסוף למות. כולנו יודעים את זה. אך המחשבה על הסופיות שלנו ושל יקירינו מותירה אותנו אילמים וקפואים מאימה. המין האנושי בעיקר בשנים האחרונות בורח מבשורה זו ומאביס עצמו בטיפולי "אנטי אייג'ינג" בניסיון נואש לשימור הנעורים שנעלמים.

יאלום בספרו הקודם ומעורר ההשראה בעיניי "להביט בשמש"* מתאר מצב, שיכול לפקוד כל אדם בכל שלב בחייו. הוא קורא למצב הזה "חוויית יקיצה". "חוויית יקיצה" יכולה להופיע כתוצאה ממוות של אדם קרוב, מחלה, תאונת דרכים ובוודאי החדשות התכופות על פיגועים או על רצח. "חווית היקיצה" משמשת משל כאילו כולנו כישנים בחוסר המודעות שלנו לסופיותנו, עד שאירוע מכונן קורה לנו, למכר או בסביבתנו, ואנו מתעוררים מחוסר המודעות הזו. העוררות הפתאומית הזו מעוררת בנו באופן בלתי נמנע חרדת מוות. חלקנו מצליחים להדחיק אותה חזרה ולחזור למצב המודעות הרדום וחלקנו לא. המודעות למוות משתקת ומעוררת מצוקה רבה. חרדת המוות הזו, אשר יכולה להופיע וללבוש ולפשוט צורות רבות, תשפיע באופן בלתי נמנע על בריאותו, רווחתו והתנהלותו של אותו אדם. וכפועל יוצא, היא תשפיע כמובן גם על יחסיו והתקשרויותיו עם סביבתו הקרובה.

בספרו "כולנו בני חלוף", יאלום מתעסק בחרדת המוות של מטופליו. כולם עברו חוויות יקיצה (שונות ומגוונות), אשר עוררו בהם מצוקה רבה. אולם יותר מכל, וזה מה שנגע בי בספר הזה, הוא מתעסק בחרדת המוות שלו עצמו (גם אם הוא מוחה במהלך הספר שוב ושוב שהוא יישב אותה בתוכו לפני שנים). יאלום נמצא בעשור התשיעי לחייו. זמן בו מצופה ממנו להיות פורה ופעיל פחות, אך הוא ממשיך לקבל מטופלים ולהוציא לאור ספרים. כאשר הוא נדרש (בתיאורי המקרה) לשאלת גילו, נראה שהוא כועס מעט על הערעור ביכולותיו מפאת גילו. הוא חוזר מנסה לשכנע שגילו המתקדם, הוא נון-אישיו.

"כולנו בני חלוף"

בקריאה ראשונה של הספר, נראה שיאלום מתריס נגד חרדת המוות שלו עצמו. אך בקריאות נוספות, נראה שהכתיבה משמשת עיבוד לחוויות יקיצה של יאלום עצמו. ישנם רגעי כנות מרגשים בספר. למשל, בשיחה עם מטופל, יאלום בצעד חושפני ומרגש משתף ברגע יום יומי, שהמודעות לכך שהאושר הזוגי שהוא חווה עם אשתו יכול להסתיים בקרוב. אחד מהם יכול למות פתאום. ההכרה הזו הציפה אותו בעצב עצום ותחושת אבל של ממש. בפרק אחר, יאלום מדבר על חוויית הזקנה שלו, על האבדנים בראייה ובשמיעה שהוא חווה שמגבילים ומתסכלים אותו. ההבנה שהחיים של כולנו בני חלוף, גם שלו. בפרק נוסף, יאלום מתאר בכנות קשר טיפולי, אשר התפספס עבורו, בשל הקושי שלו להתמודד עם חרדת המוות שהתכנים בטיפול עוררו בו.

יאלום בספרו חוזר על הציטוט של מרקוס אורליוס "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזיכרון. עד מהרה תשכח את הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך. חשוב כי מטבעו נוצר כל דבר כדי למות." בעיניי, הוא מדגיש את הצורך של כולנו, להשאיר חותם ולא להיעלם מהעולם ומהזיכרון. להרגיש שישנה משמעות לקיומנו הקטן והקצרצר על פני האדמה. יאלום, כך נראה, במרומז מדגיש גם את הצורך הזה שלו, בהמשך העבודה, טיפול והשפעה על אנשים רבים ופריון כתיבתו גם בגילו המבוגר והמשמעות העצומה שהוא שואב מהן.

יאלום מדבר על המוות דרך משקפי האקזיסטנציאליסט כפרידה. רעיון הפרידה מכאיב לכולנו. הרעיון שניאלץ להיפרד מהאהובים עלינו, מהחיים שבנינו בעמל רב ומחוויית החיים, מציף בעצב רב. לעיתים, הפחד הזה מונע מאיתנו לממש את חיינו באופן שיקשה עלינו את הפרידה עוד יותר. עד כי, חלקינו "שוכחים" לחיות את חיינו בהווה וליהנות מהם בשלמותם.

החשיבות במציאת משמעות ב"כאן ועכשיו" של החיים, פוגשת אותי בכל מפגש טיפולי שאני מקיימת, וגם מטבע הדברים בחיי שלי. ההבנה, שכדי להיפרד בשלווה ובשלמות מהעולם, האדם בכל שלב, צריך לחיות את חייו באופן המלא, שיש בו "מה להפסיד", איננה פשוטה למימוש. זהו פרדוקס בלתי נמנע. המשמעות נוצקת בחיים, שיש בהם "מה להפסיד", והפרידה מהם תהיה קשה. הליכה מהעולם בתחושת מימוש היא התרופה לחרדת המוות. זהו מסר מעורר השראה, שבעיני יאלום, מנסה להשאיר לקוראיו וזאת האמונה, שמרקוס אורליוס, אותו יאלום ציטט, ניסה לחיות לפיה במהלך חייו.

"כולנו בני חלוף" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת בית הוצאה לאור, 2016.

"להביט בשמש" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת, זמורה-ביתן, דביר- מוציאים לאור, 2008.

סבא, סיפור!

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

בילדותי שפר עלי מזלי. גדלתי בסביבה של מספרי סיפורים מוכשרים במיוחד. אחד מהם היה סבי עליו השלום. סבי ניחן בכישרון לרתק אותי (ואת כל הנמצא בטווח שמיעה ממנו) במשך שעות בסיפורי הרפתקאות מנעוריו באצ"ל בארץ ישראל המנדטורית. 

הוא הפליא בתיאוריו וכל פעולה שגרתית של תליית כרוזים הפכה למבצע חשאי בעורף האויב המנדטורי. מפיו למדתי על "השבת השחורה", על "ליל הגשרים" ועל הפיצוץ במלון המלך דוד. את פרקי ההיסטוריה, שלימים קיבלו הילה שנויה במחלוקת, הוא סיפר כמו סרט פעולה הרואי מלא רגעי מתח עוצרי נשימה. הוא עצמו כלוחם פעל תחת שם מזויף כמו כל המרגלים מהסרטים. הוא סיפר על הכליאה בלטרון ואיך בתמרון מתוחכם בחדר הריכוז הצפוף במחנה המאסר הצליח להתחמק מלעלות למטוס, שהגלה את חבריו לנשק למחנות מאסר באפריקה. הוא סיפר על תצלום ששלחו לו באחד מהמכתבים מהמחנה באריתריאה עם "חתול ענקי". הוא סיפר על הקצין והג'נטלמן הבריטי, שחקר אותו בעינויים ושבר לו את האף ואת אחת מאצבעות ידיו בנימוס בריטי אדיב. באותה נשימה, הוא סיפר שכמה עשורים מאוחר יותר, הוא וסבתי ביקרו בלונדון וסעדו בבית קפה. הקצין ההוא סעד שם באותו הזמן וזיהה את סבי. כך הם ישבו איתו והעלו עימו זיכרונות מבודחים על כוס בירה (...No hard feelings, friend). 

סבא "נופש" במחנה המאסר בלטרון 1947

מסתבר שליהושוע שוכן היו יותר מזהות בדויה אחת

סבא בשנות ה- 20 שלו

בסיפורים של סבי לא היה ספק מי היו הגיבורים הטובים ומי היו הרעים. בחלוף השנים, כאשר קראתי על האירועים ההיסטוריים הללו בעיניים ביקורתיות יותר משל ילדה ונערה, אפיוני הגיבורים והנבלים היטשטשו. בשיחות המאוחרות יותר שלי איתו, נראה שהם היטשטשו גם בזיכרונו.

סבא שלי לימד אותי להעריך את הסיפור של כל אדם, כפי שהוא בוחר לספר אותו ולחדד את אוזני לשמוע את המסופר לי ולאופן בו אותו אדם בוחר לספר לי את סיפורו. אך אהבתי לסיפורי חיים, למרות שהייתה כנראה תנאי התחלתי לבחירות המקצועיות שלי, איננה ייחודית. באיזשהו אופן, הנטייה הזו טבועה בדי. אן. איי. של האנושות כולה. מימים ימימה ישבו אנשים נשים וטף סביב "מדורת השבט" והקשיבו לעלילותיו של זקן השבט. באמצעותן למדו מוסר השכל, מאיפה באו  ודרך לשרוד בעולם. עם השנים העלילות האישיות האלה נדחקו והוחלפו בספרי הפרוזה ואלו בימי שישי בקולנוע ומאוחר יותר בתכנים טלוויזיוניים ותוכניות ריאליטי, אבל הבסיס נשאר, הסיפור. כולם אוהבים סיפור טוב והמציאות ככלל עולה על כל דמיון.

סבא יהושוע שלי ואני 

הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא מי שאנחנו, איך שאנחנו מציגים את עצמנו בפני עצמנו ובפני אחרים. הסיפור של כל אחד מדבר את האופן בו הוא זוכר את עצמו ואת הדמויות שעיצבו אותו בחייו באירועים מכוננים בחייו או בחיי היום יום. לרוב, כמובן, נזכור אירועים שהשאירו רושם רגשי עמוק עלינו. אך גם ישנם זיכרונות אחרים, חישתיים, שגם הם חלק מהסיפור שלנו, למשל הריח מעורר בלוטות הרוק של לחם בבוקר מהמאפיה ליד הבית, הטעם, שלא הצלחנו לשחזר, של מאכל אהוב, ודקירות הזיפים של אבא כשחזר בסוף היום מעבודתו. כל הפנים,הרשמים והשמות מסתכמים לנרטיב שבונה צדדים באישיותנו, חוצב עמדות ואידיאלים ויוצר מערכות יחסים וגישות כלפי האנשים הסובבים אותנו.

תיאורטיקנים, העוסקים בגיל השלישי, מדגישים את החשיבות שבהעלאת זיכרונות בשלב זה של החיים כחלק מחשבון נפש, האופייני לשלב זה של החיים. אולם, למעשה, העלאת זיכרונות ובניית הסיפור האישי קיימות בכל שלב בחיי האדם ומתקיימות כתהליך מקביל גם בתוך קהילות קטנות (כמו עין יהב) ובתוך קהילות גדולות (כמו מדינת היהודים). אבל סיפורי חיים אינם תמיד קוהרנטיים ומלאים. זיכרונות, ובמיוחד אלה הטראומטיים, עשויים לפעמים לתעתע ולהירשם בזיכרון האדם באופן שונה מהאירוע או האירועים, שקרו באמת. ומה קורה כאשר הזיכרונות מקוטעים או חלקיים? מה קורה, כאשר אנחנו יודעים רק חלקים מהסיפור, ואז יום בהיר אחד החלק החסר מתחוור לנו? בתוך קהילה קטנה כמו בעין יהב ובוודאי בקהילה גדולה כמו המדינה שלנו, יהיו תמיד מי שיוכלו להשלים היבטים מתוך הסיפור / נרטיב הקולקטיבי באופן,  שלא חף לפעמים מדיון ציבורי יצרי וסוער (למשל סיפורים כמו סיפוריו של סבי). אך כאשר מדובר בסיפור פרטי, איחוי החלקים החסרים עשוי להפוך למלאכה מורכבת יותר. הדיון הרגשי יצרי וסוער לא פחות, אך הוא מתנהל בתוך נפשו של האדם. לפעמים, קשה למצוא מישהו שימלא את החלקים החסרים בסיפור. ובאופן בלתי נמנע זיכרונות טעונים ברגשות מרירים ומתוקים צפים ועולים.

שיחותיי עם בני הגיל השלישי נערכות פעמים רבות כהעלאת זיכרונות ודו שיח עם העבר. לעיתים אני עדה לשיחות שאנשים מנהלים עם "רוחות מעברם". שיחות, שהם לא העיזו לנהל עם אותם אנשים, כאשר הם היו בחיים ושיחות, שהם מצרים על שלא ניהלו עם יקיריהם, כאשר היו בחיים. אחד מהתפקידים המרגשים שלי כמטפלת בבני בגיל השלישי, היא יצירת הזדמנות להנגיש את אותם זיכרונות ולסייע בתהליך הרכבת התצרף העדין של סיפור חיים קוהרנטי, באופן שיאפשר להם להעביר אותם הלאה לילדיהם ונכדיהם. קיים ערך רב הן עבור המספר, ולא פחות מכך, למקשיב היקר לו בהעברת הסיפור האישי בתוך המשפחה. למרות פער הדורות, שנראה עצום כיום, מרבית הילדים ובני הנוער במוקדם ובמאוחר רוצים להכיר את השורשים שלהם. והרי, זהו כל הסיפור.

הסיפור על סופר-סבתא

אני רוצה לשתף בפרוייקט מיוחד מאוד בעיניי, שהוא אמנם כבר בן 7 שנים, אבל נתקלתי בו רק עכשיו.

"ממיקה- סבתת העל הקטנה שלי" Mamika: My Mighty Little Grandmother  הוא פרוייקט צילום מקסים, מצחיק ונוגע ללב של צלם צרפתי בשם סשה גולדברגר. גולדברגר, הבחין שסבתו פדריקה בת ה-91 (באותו הזמן), הבדרך כלל אופטימית ומלאת חיות "מאבדת מעט גובה" באותו הזמן. הוא חיפש דרך לעודד אותה וחשב על פרוייקט משותף שיוכלו לעשות יחדיו. הוא המציא גיבורת על גריאטרית בשם ממיקה (כינוי חיבה לסבתא בהונגרית).

פדריקה, היא שורדת שואה ממוצא הונגרי, בעלת סיפור גבורה יוצא דופן, היא הצליחה לשרוד את הזוועות בעיר מוצאה בודפשט ואף להציל אנשים נוספים. לבסוף נמלטה גם מהשלטון הקומוניסטי לאחר המלחמה, והגיעה לפריז שם מתגוררת עם משפחתה עד היום.

הפרויקט הזה הצליח בזמנו להגיע למגזינים רבים ולבלוגים רבים ובסופו של דבר ב2012 יצא לאור כספר, שנמכר באתר אמאזון. אך המוקד של הסיפור בעיניי הוא הקשר שנוצר והתחזק בין גולדברגר לסבתו והצליח להבליט את יכולת המשחקיות, שמחת החיים והשובבות שיש בה. ההדים שהפרויקט עורר והתגובות החמות שסבתא פדריקה קיבלה על תצלומיה העניקו לה מטרה וסיבה לקום ולהמשיך למרות קשיי הזקנה והבריאות.

מחקרים רבים נעשו על הקשרים המשפחתיים שנוצרו בין שורדי שואה לצאצאיהם. הקשיים שנוצרו ביחסים ההוריים בין שורדי השואה, שאיבדו בגיל כה צעיר את הוריהם, לבין ילדיהם. טיפוסי ההורות השונים שסיגלו לעצמם, אותם אנשים אשר סובלים עד היום מהשלכות עברם, אם זה בגופם ובעיקר בנפשם. אחד הנושאים שנגעו לליבי כאשר קראתי את המחקרים הללו, היה בדיקת הקשרים שהתרקמו בין שורדי השואה לנכדיהם. מצאו, כי הקשרים שהתרקמו עם הנכדים היו חמים ופתוחים הרבה יותר. שורדי השואה רבים הצליחו עם נכדיהם ליצור אינטימיות וקירבה, שלא הצליחו ליצור עם ילדיהם מסיבות רבות. 

במערכות יחסים יש יכולת לפצוע כמו שיש יכולת לרפא. היכולת לרפא פצעי עבר וגם מכאובי הווה מקבלת זווית נוספת ביחסים הבין דוריים בין סבים לנכדים. במפגשים שלי עם מטופלים שורדי שואה וגם עם בני גיל שלישי שאינם ניצולי שואה, אני שומעת את הנחמה והכוחות שהם שואבים מהקשרים עם נכדיהם.

כאשר מסתכלים על התמונות הללו ניתן לראות בנוסף גם את מידת האמון והאהבה שיש בין המצולמת לצלם. היכולת ליצור פרוייקט משותף שיצור מהות חדשה לסיפור האישי שלה, לפי עדותו של גולדברגר, העניק לסבתו תחושה של שליחות ומטרה. ללא ספק, לא כולנו בעלי הכישרון של גולדברגר, אך כל כך חשוב, שכולנו נמצא את הדרך לפנות את הזמן (אפילו קצת) ואת הלב לסבים וסבתות שלנו ולטפח את הקשר המשותף. זה בריא ללב של כולנו.

כתובת האתר של גולדברגר: http://www.sachabada.com

אדם זקן- מה יש לו בחייו?

עֶרֶב פִּתְאֹמִי / דוד אבידן

אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרכָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן - הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת
לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לֹא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לֹא עַל חַרְבּוֹ.
מתוך: משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987

השיר הזה זורק אותי לעבודתי עם מתנדבים בעמותת "עמך". יחידת ההתנדבות ב"עמך" תל אביב היא גוף מפואר בעל זכויות רבות הנובעות מעבודה נפלאה של אנשים טובים המקדישים מזמנם היקר למען שורדי שואה בגילאי זקנה מתקדמים, אשר סובלים מבדידות ובידוד בשל מחלותיהם, אשר לא מאפשרים להם להשתתף בפעילויות חברתיות מחוץ לביתם.

המפגש עם הזקנה עבור המתנדבים, מסטודנטים צעירים ועד לאנשים על גבול גיל הזקנה, עורר תגובות ורגשות מגוונים. אני אהבתי להשתמש במפגש הראשוני איתם בשיר הזה כדי לעורר את הדיון בנושא. הצעירים, בחלקם, התקשו לראות את מלוא הספקטרום של הגיל מעבר לתדמית האדם הזקן. המבוגרים יותר, ראו לנגד עיניהם את הוריהם ואת הפחד מפני הצפוי להם עצמם.

השיר הנוגע הזה, אשר מזוהה כל כך עם קולו הענק והחרוך של דני ליטני, מגלם בעיניי בעיקר פחד עצום. פחד מההיעלמות. פחד מפני תמונה של עולם שלם שהולך ונמוג ונשארו ממנו רק שאריות של עבר מפואר. הפחד מפני המוות הקרב אשר יגיע בפתאומיות אלימה. זהו בעיניי, שיר של אדם הנמצא על סף הזקנה, אך איננו זקן בעצמו, ורואה אותה מבחוץ כחוויה מייאשת ומפחידה, אשר עורבת ומופיעה איכשהו תמיד בזמן לא צפוי. אבידן עצמו, פרסם את השיר בהיותו בן 53 בלבד.

אני פוגשת את החוויה הפנימית המפוחדת מפני זקנה ומוות במפגשים עם אנשים בקליניקה ומחוצה לה. בחברה המערבית, שעוסקת באופן מאני בהצערה והעלמת הזקנה, קשה שלא להרגיש שהזקנה הפכה למשהו שחשוב להימנע ממנו. הדמויות על המרקע ועל שלטי החוצות מסרבות להזדקן ומעבירות תחושת חרדה מפני כל קמט או שערה לבנה. בכל פעם לוקחים נערים ונערות צעירים יותר ויותר כדי להיות הנציגים למה שהחיים ה"נכונים" וה"בריאים" צריכים להיות. לפעמים "שולפים" איזו דוגמנית עבר או מגישת עבר שמורה היטב (לפעמים טוב מידי), בכדי לתת ביטוי לפלח האוכלוסייה הפחות צעיר. מה הפלא שהזקנה, בתחושותיהם ומחשבותיהם של מרבית האנשים נדמת כפלקט של איש זקן אוכל לבן וטובל עוגיה בתה ביד רועדת.

הזקנה בעולם המערבי כיום נמשכת יותר מ3 עשורים והיא מגוונת ומלאה בהזדמנויות. אנשים מגלים להפתעתם, שיש מקום לאהבה חדשה וסקס בגילאים מאוחרים. אנשים מגלים מאגרי יכולות ויצירתיות תת קרקעיים, שלא ידעו עליהם בעודם צעירים, ודווקא כעת בזקנתם מתפרצים ורואים אור. אני איני מתכחשת לכך שהזקנה מבשרת את סוף החיים ופרידות עצובות רבות ואני גם לא מנסה ליצור רומנטיזציה של הגילאים המבוגרים. אני כן מנסה להדגיש את גישתי שהזקנה היא חלק ממעגל החיים. ככזו, יש בה אבדנים רבים, אך גם הזדמנויות רבות, ובעיקר היא מחייבת, כמו כל שלב במעגל החיים, שינויים והתאמות למצבי החיים שהיא מביאה.

לפני שיחזרו גם הם לתהום הנשייה....

מידי כך וכך שנים, מתעוררת לה שערוריית התעללות בזקנים חסרי ישע, שבמקרה מוצאת עצמה מצולמת במלוא כיעורה, ומעידה בעיקר על כל אותם מקרים לא מצולמים. כך, כל כמה שנים, הציבור הרחב נזכר בכל אותם חסרי ישע שמאושפזים במסגרות, המנותקות מהעולם, לחלקם יש קרובי משפחה שמבקרים אותם ואחרים עריריים ואין אדם שמתעניין בגורלם.

אני לא אדבר על המקרה המסוים ואין במה שאני אגיד, כוונה להגן על אותם עובדים שהתעמרו בדיירים בטיפולם. אותם עובדים חטאו בחטא נוראי. לצערי, נוכחתי בלא מעט מקרים אחרים דומים יותר ופחות, הנובעים מתופעה רחבה ועגומה, הפרטה לא מבוקרת של שירותי הרווחה בכלל ושירותים המיועדים לטיפול בחסרי ישע בפרט. אני חייבת להוסיף, שהפרטה חלקית ומבוקרת אינה דבר רע. אך מצב של הפרטה חסרת רסן, ללא פיקוח משמעותי יצרה את המצב שמונח לפננו. כתבו את זה קודם לפני, אבל איכשהו, זה נשמע לאוזן הלא מקצועית טיעון, כללי מידי או לא ברור מספיק. לכן, אני בוחרת להסביר באמצעות דוגמאות:

אני עבדתי במחלקה סיעודית בבית חולים ממשלתי. במחלקה שנחשבת ליוקרתית. חדרי המחלקה ומסדרונותיה היו מצוחצחים, מריחים טוב, נעימים ומוארים. תיקנון הצוות היה נדיב יחסית למחלקות אחרות, למרות היותו מצומצם מהדרוש במחלקה עמוסה בחולים מורכבים מאוד. מנהל המחלקה, אח מוסמך, ניהל מחלקה לתפארת ושמר על הצוות ככל יכולתו. הוא דאג להשתלמויות וריענונים, כמיטב יכולתו. אך העומס על המטפלות היה כבד. ראו את זה בעיקר בזמן ארוחות, כאשר הן נדרשו להאכיל כמה דיירים במקביל. לפעמים ההאכלה, ואני מדגישה שממש לא מרוע לב או חוסר סבלנות, נראתה אגרסיבית. במחלקה הזו, עבור חולים מרותקים, ההחלטה הסיעודית (שמגובה ברפואית) היא לערוך מקלחות לדיירים פעם ביומיים. אין צורך ביותר מזה ויש בכך אלמנט שמונע תאונות. החדרים במחלקה היו זוגיים למרות שכר השהות הגבוה מאוד, הדיירים לא זכו בפרטיות ברגעים האינטימיים ביותר שלהם, מעבר לכיסוי של וילון. למרות המאמץ הרב עדיין היו דיירים, שישבו עם טיטולים מלאים שעות ארוכות (הם לא יכלו לדבר ולספר שלא נוח להם) ועדיין נוצרו פצעי לחץ אצל חלק מהדיירים, שלא זזו מספיק. מיותר להגיד שרק אנשים בעלי הכנסות גבוהות יכולים להרשות לעצמם שהות במחלקה כזו ואחרים צריכים להסתפק בפחות, הרבה פחות.

בצד השני של בית החולים (בזמני) היו שתי מחלקות סיעודיות אחרות בבניינים מימי המנדט הבריטי. לא משנה כמה קרצפו את הביתנים הללו, תמיד שרר בהם סירחון של הפרשות אנושיות. החדרים והמסדרונות היו אפלוליים, למרות הקישוטים שהתחלפו על הקירות. מנהלת המחלקות, אחות מוסמכת, גם היא, עשתה את מיטב יכולתה במעט הצוות שהיה ברשותה, אך השחיקה ניכרה. היו דיירים שבילו את ימיהם במיטות, ולא ראו אור שמש. החדרים הצפופים והמוזנחים מבחינת מראה הריהוט, אכלסו שלושה ולפעמים גם ארבעה דיירים. אגב, התופעה הזו קיימת גם במחלקות יקרות יותר. זה היה המצב בבית חולים ממשלתי, המפוקח היטב.

תארו לעצמכם את המצב במחלקות פרטיות בזיכיון של משרד הבריאות. זיכיון שזוכים בו ה"זולים" ביותר. בסופו של דבר בעסקים שכאלה (וכן מדובר בעסק לכל דבר ועניין) המאזן הכספי מדבר.

אותן מחלקות "זולות", תגייסנה את העובדים ה"זולים ביותר". את אותם אנשים שמגיעים לעסוק בטיפול סיעודי מחוסר ברירה. עובדים לא מקצועיים מנוצלים בתנאים קשים באחד מהמקצועות הכי שוחקים ומייאשים, ופוגשים בני אדם בזמנים הפגיעים ביותר שלהם. זהו מתכון לאסון. קראתי בתור דעה אחר, שהמצב הזה הפך לאבן שואבת ל"תפוחים רקובים". זוהי אמירה לא הוגנת. ישנם נשים ואנשים טובים, שעובדים בסיעוד ועושים עבודה שאף אחד מאיתנו לא רוצה לעשות עבור יקירנו. הם נמצאים בסביבתם, כשאנחנו לא יכולים. רואים אותם במצבים, בהם רבים מאיתנו מתקשים להישיר בהם מבט. הם מאכילים אותם, רוחצים ומלבישים אותם, מחליפים להם טיטול (על כל המשמעויות). הם אמורים להקשיב להם, גם כשמה שיוצא להם מהפה הוא בליל קולות חסר פשר או צעקות מונוטוניות (דבר שיכול להטריף גם את הטובים והחסינים שביננו). והם עושים את כל זה לא לתינוק בודד, אלא לקבוצה גדולה של אנשים מבוגרים, חלקם עדיין צלולים וחלקם הגדול לא. הם עושים זאת בעבור שכר רעב, במשמרות כפולות, משום שזו הדרך היחידה להרוויח משכורת ראויה בעבודה כזאת. השחיקה בעיסוק הזה היא כמעט בלתי נמנעת, כאשר מספר אנשי הצוות קטן מהדרוש להתנהלות בטוחה ומכבדת ואין מנגנוני ריענון ושחרור לחצים, כמו מעגלי תמיכה בעובדים, הדרכות והשתלמויות. השחיקה במקרים אלה עלולה במקרים רבים להביא לתאונות וגם למקרי התעללות.

במחלקות אלה, הפיקוח של משרד הבריאות רופף ובודק רישומים ונהלים כלליים. אין תצפיות לא מתוכננות ולביקורות משרד הבריאות מתכוננים זמן רב. כאשר הביקורות מגיעות, יום חג מגיע, והמחלקות נראות שונה מאוד מאיך שהן נראות בכל יום שגרתי.

כאשר עבדתי במחלקה, היה נוהג, שהתקשיתי לקבל. משפחות נהגו "לפנק" את הצוות במתנות, ממתקים, עוגות ועוד. אני הרגשתי לא בנוח לקבל את המתנות הללו (כעו"ס צעירה, אידיאליסטית ותמימה מאוד, לא קיבלתי שכר גבוה בהרבה מרוב המטפלות). לא הבנתי מדוע המשפחות (שכבר משלמות סכומים חודשיים עצומים) מרגישות צורך "לשחד" את הצוות, כדי לתמרץ אותנו לעבוד את עבודתנו. אני עדיין מתנגדת לשיטה (כנראה שאשאר דון קישוט). התגמול למטפלים צריך להיות מערכתי ולא אישי. פשוט, כי תגמול אישי, בניגוד למה שהמשפחות חושבות, איננו יעיל במניעת תאונות או התעללות. המחויבות של העובדים שייכת למערכת, שמעסיקה אותם ולא למשפחות הדיירים. עובדים שחוקים במשמרת כפולה לא יזהרו יותר, כי קיבלו מתנה לחג מהילדים של הדייר שהוא רוחץ, הם צריכים להספיק לדייר בתור למקלחת עד שעה מסוימת או להאכיל דייר סרבן, כאשר דיירים אחרים ממתינים לארוחתם. מתנות הן דבר נחמד, אך אינן יכולות למנוע שחיקה.

המצב, כפי שאמרתי, עגום. והוא רק יחמיר, אם אנחנו כחברה לא נשים לכך סוף. האמונה בכך שהפרטה תשים סוף לכל "חוליי עולם התעסוקה", יצרה פרדוקס בו "פתרו" חולי אחד בכך שיצרו חוליים אחרים. הם יוצרים מצב בו המשפחות החזקות מצליחות לשמור על יקיריהם, ואותם חסרי ישע עריריים או ממשפחות עניות וחלשות יותר נותרים ללא מגן.

מה אנחנו כמשפחות יכולים לעשות? מלכתחילה, כאשר אתם בוחרים מסגרת סיעודית עבור יקירכם, "השתמשו באף". מקום שמריח משתן, מתייחס לדייריו כאל אנשים (או תתי-אנשים), שלא ראויים לסביבה נקייה ונעימה. יש בכך להעיד על "רוח המפקד" וההתנהלות באותו המוסד. בנוסף, לאורך כל תקופת השהות השתדלו להיות מעורבים, לשאול, לברר (בעדינות, כמובן). אם יש חשש שדברים מתנהלים בצורה בעייתית, לא לוותר ולשאול את השאלות עבור יקירכם ובעת הצורך לערב גורמי פיקוח ממשרד הבריאות והרווחה. בעולם בו אנו חיים כיום, עשייה זו הפכה לעצם המשמעות של המשפט "כבד את אביך ואת אימך".