כאשר המטפל מזדקן: מחשבות על ספרו של ארווין יאלום "כולנו בני חלוף"

פרופ' בדימוס ארווין יאלום (למי שלא מכיר) הוא פסיכיאטר, פסיכו-תרפיסט וכותב נודע ופורה מאוד. לאורך השנים כתב ספרים רבים, חלקם ספרי לימוד מקצועיים כמו, ספרו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית וספרו על הנחיית קבוצות (שהוא בין המצוטטים בתחום ובצדק) וחלקם ספרי פסיכולוגיה פופולארית כמו "תליין האהבה" ו"כשניטשה בכה", בהם היה חלוץ בהנגשת ה"טיפול בדיבור" לקהל הרחב.

הגישה של יאלום ריתקה אותי מאז שנתקלתי בכתביו בפעם הראשונה לפני שנים רבות. יאלום מצליח לתאר את עולם התוכן הכמוס והאינטימי של המפגש הטיפולי ולהנגיש אותו עבור אנשים, שעולם הטיפול הנפשי מהם והלאה. אולי זאת הסיבה שרבים מהקולגות שלי מזלזלים מעט בתכנים שהוא מביא בכתביו, משום שהם עטופים באריזה פופוליסטית מרשרשת. ובכדי להוסיף "חטא על פשע" הוא היווה חלוץ גם לטרנד הפסיכולוגים התקשורתיים, שיש בו משהו רדוד ואוהב עצמי מאוד ונוגד את הטבע האליטיסטי של תחום הפסיכולוגיה. על זה אומר, כי יאלום הוא בכל זאת אנושי וכולנו נהנים מהכרת האחר בעבודתנו ומהאהבה העצמית שקשורה בה.

יחד עם זאת, בעיניי, היכולת להנגיש את השיחה הטיפולית, לכתוב אותה "בגובה העיניים", מבלי להמעיט בחשיבות של הברית הקדושה של המטפל והמטופל ובנוסף להוריד מהחלקים המאיימים שלה, הביאה אנשים רבים לפנות לטיפול נפשי ולשפר משמעותית את בריאותם ואת איכות חייהם. אותם אנשים, כפי הנראה, לא היו חושבים לפנות לטיפול, אלמלא קראו את ספריו של יאלום. על כך, אני והקולגות שלי יכולים רק להודות לו.

יאלום משמש שופר לאסכולה הטיפולית האקזיסטנציאליסטית, שאני רואה עצמי משתייכת אליה. הגישה האקזיסטנציאליסטית היא גישה ששמה דגש על תחושת הסופיות האנושית והמשמעות שאנשים מעניקים לחייהם הזמניים. הרי, כל אחד צריך בסוף למות. כולנו יודעים את זה. אך המחשבה על הסופיות שלנו ושל יקירינו מותירה אותנו אילמים וקפואים מאימה. המין האנושי בעיקר בשנים האחרונות בורח מבשורה זו ומאביס עצמו בטיפולי "אנטי אייג'ינג" בניסיון נואש לשימור הנעורים שנעלמים.

יאלום בספרו הקודם ומעורר ההשראה בעיניי "להביט בשמש"* מתאר מצב, שיכול לפקוד כל אדם בכל שלב בחייו. הוא קורא למצב הזה "חוויית יקיצה". "חוויית יקיצה" יכולה להופיע כתוצאה ממוות של אדם קרוב, מחלה, תאונת דרכים ובוודאי החדשות התכופות על פיגועים או על רצח. "חווית היקיצה" משמשת משל כאילו כולנו כישנים בחוסר המודעות שלנו לסופיותנו, עד שאירוע מכונן קורה לנו, למכר או בסביבתנו, ואנו מתעוררים מחוסר המודעות הזו. העוררות הפתאומית הזו מעוררת בנו באופן בלתי נמנע חרדת מוות. חלקנו מצליחים להדחיק אותה חזרה ולחזור למצב המודעות הרדום וחלקנו לא. המודעות למוות משתקת ומעוררת מצוקה רבה. חרדת המוות הזו, אשר יכולה להופיע וללבוש ולפשוט צורות רבות, תשפיע באופן בלתי נמנע על בריאותו, רווחתו והתנהלותו של אותו אדם. וכפועל יוצא, היא תשפיע כמובן גם על יחסיו והתקשרויותיו עם סביבתו הקרובה.

בספרו "כולנו בני חלוף", יאלום מתעסק בחרדת המוות של מטופליו. כולם עברו חוויות יקיצה (שונות ומגוונות), אשר עוררו בהם מצוקה רבה. אולם יותר מכל, וזה מה שנגע בי בספר הזה, הוא מתעסק בחרדת המוות שלו עצמו (גם אם הוא מוחה במהלך הספר שוב ושוב שהוא יישב אותה בתוכו לפני שנים). יאלום נמצא בעשור התשיעי לחייו. זמן בו מצופה ממנו להיות פורה ופעיל פחות, אך הוא ממשיך לקבל מטופלים ולהוציא לאור ספרים. כאשר הוא נדרש (בתיאורי המקרה) לשאלת גילו, נראה שהוא כועס מעט על הערעור ביכולותיו מפאת גילו. הוא חוזר מנסה לשכנע שגילו המתקדם, הוא נון-אישיו.

"כולנו בני חלוף"

בקריאה ראשונה של הספר, נראה שיאלום מתריס נגד חרדת המוות שלו עצמו. אך בקריאות נוספות, נראה שהכתיבה משמשת עיבוד לחוויות יקיצה של יאלום עצמו. ישנם רגעי כנות מרגשים בספר. למשל, בשיחה עם מטופל, יאלום בצעד חושפני ומרגש משתף ברגע יום יומי, שהמודעות לכך שהאושר הזוגי שהוא חווה עם אשתו יכול להסתיים בקרוב. אחד מהם יכול למות פתאום. ההכרה הזו הציפה אותו בעצב עצום ותחושת אבל של ממש. בפרק אחר, יאלום מדבר על חוויית הזקנה שלו, על האבדנים בראייה ובשמיעה שהוא חווה שמגבילים ומתסכלים אותו. ההבנה שהחיים של כולנו בני חלוף, גם שלו. בפרק נוסף, יאלום מתאר בכנות קשר טיפולי, אשר התפספס עבורו, בשל הקושי שלו להתמודד עם חרדת המוות שהתכנים בטיפול עוררו בו.

יאלום בספרו חוזר על הציטוט של מרקוס אורליוס "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזיכרון. עד מהרה תשכח את הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך. חשוב כי מטבעו נוצר כל דבר כדי למות." בעיניי, הוא מדגיש את הצורך של כולנו, להשאיר חותם ולא להיעלם מהעולם ומהזיכרון. להרגיש שישנה משמעות לקיומנו הקטן והקצרצר על פני האדמה. יאלום, כך נראה, במרומז מדגיש גם את הצורך הזה שלו, בהמשך העבודה, טיפול והשפעה על אנשים רבים ופריון כתיבתו גם בגילו המבוגר והמשמעות העצומה שהוא שואב מהן.

יאלום מדבר על המוות דרך משקפי האקזיסטנציאליסט כפרידה. רעיון הפרידה מכאיב לכולנו. הרעיון שניאלץ להיפרד מהאהובים עלינו, מהחיים שבנינו בעמל רב ומחוויית החיים, מציף בעצב רב. לעיתים, הפחד הזה מונע מאיתנו לממש את חיינו באופן שיקשה עלינו את הפרידה עוד יותר. עד כי, חלקינו "שוכחים" לחיות את חיינו בהווה וליהנות מהם בשלמותם.

החשיבות במציאת משמעות ב"כאן ועכשיו" של החיים, פוגשת אותי בכל מפגש טיפולי שאני מקיימת, וגם מטבע הדברים בחיי שלי. ההבנה, שכדי להיפרד בשלווה ובשלמות מהעולם, האדם בכל שלב, צריך לחיות את חייו באופן המלא, שיש בו "מה להפסיד", איננה פשוטה למימוש. זהו פרדוקס בלתי נמנע. המשמעות נוצקת בחיים, שיש בהם "מה להפסיד", והפרידה מהם תהיה קשה. הליכה מהעולם בתחושת מימוש היא התרופה לחרדת המוות. זהו מסר מעורר השראה, שבעיני יאלום, מנסה להשאיר לקוראיו וזאת האמונה, שמרקוס אורליוס, אותו יאלום ציטט, ניסה לחיות לפיה במהלך חייו.

"כולנו בני חלוף" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת בית הוצאה לאור, 2016.

"להביט בשמש" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת, זמורה-ביתן, דביר- מוציאים לאור, 2008.

סבא, סיפור!

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

בילדותי שפר עלי מזלי. גדלתי בסביבה של מספרי סיפורים מוכשרים במיוחד. אחד מהם היה סבי עליו השלום. סבי ניחן בכישרון לרתק אותי (ואת כל הנמצא בטווח שמיעה ממנו) במשך שעות בסיפורי הרפתקאות מנעוריו באצ"ל בארץ ישראל המנדטורית. 

הוא הפליא בתיאוריו וכל פעולה שגרתית של תליית כרוזים הפכה למבצע חשאי בעורף האויב המנדטורי. מפיו למדתי על "השבת השחורה", על "ליל הגשרים" ועל הפיצוץ במלון המלך דוד. את פרקי ההיסטוריה, שלימים קיבלו הילה שנויה במחלוקת, הוא סיפר כמו סרט פעולה הרואי מלא רגעי מתח עוצרי נשימה. הוא עצמו כלוחם פעל תחת שם מזויף כמו כל המרגלים מהסרטים. הוא סיפר על הכליאה בלטרון ואיך בתמרון מתוחכם בחדר הריכוז הצפוף במחנה המאסר הצליח להתחמק מלעלות למטוס, שהגלה את חבריו לנשק למחנות מאסר באפריקה. הוא סיפר על תצלום ששלחו לו באחד מהמכתבים מהמחנה באריתריאה עם "חתול ענקי". הוא סיפר על הקצין והג'נטלמן הבריטי, שחקר אותו בעינויים ושבר לו את האף ואת אחת מאצבעות ידיו בנימוס בריטי אדיב. באותה נשימה, הוא סיפר שכמה עשורים מאוחר יותר, הוא וסבתי ביקרו בלונדון וסעדו בבית קפה. הקצין ההוא סעד שם באותו הזמן וזיהה את סבי. כך הם ישבו איתו והעלו עימו זיכרונות מבודחים על כוס בירה (...No hard feelings, friend). 

סבא "נופש" במחנה המאסר בלטרון 1947

מסתבר שליהושוע שוכן היו יותר מזהות בדויה אחת

סבא בשנות ה- 20 שלו

בסיפורים של סבי לא היה ספק מי היו הגיבורים הטובים ומי היו הרעים. בחלוף השנים, כאשר קראתי על האירועים ההיסטוריים הללו בעיניים ביקורתיות יותר משל ילדה ונערה, אפיוני הגיבורים והנבלים היטשטשו. בשיחות המאוחרות יותר שלי איתו, נראה שהם היטשטשו גם בזיכרונו.

סבא שלי לימד אותי להעריך את הסיפור של כל אדם, כפי שהוא בוחר לספר אותו ולחדד את אוזני לשמוע את המסופר לי ולאופן בו אותו אדם בוחר לספר לי את סיפורו. אך אהבתי לסיפורי חיים, למרות שהייתה כנראה תנאי התחלתי לבחירות המקצועיות שלי, איננה ייחודית. באיזשהו אופן, הנטייה הזו טבועה בדי. אן. איי. של האנושות כולה. מימים ימימה ישבו אנשים נשים וטף סביב "מדורת השבט" והקשיבו לעלילותיו של זקן השבט. באמצעותן למדו מוסר השכל, מאיפה באו  ודרך לשרוד בעולם. עם השנים העלילות האישיות האלה נדחקו והוחלפו בספרי הפרוזה ואלו בימי שישי בקולנוע ומאוחר יותר בתכנים טלוויזיוניים ותוכניות ריאליטי, אבל הבסיס נשאר, הסיפור. כולם אוהבים סיפור טוב והמציאות ככלל עולה על כל דמיון.

סבא יהושוע שלי ואני 

הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא מי שאנחנו, איך שאנחנו מציגים את עצמנו בפני עצמנו ובפני אחרים. הסיפור של כל אחד מדבר את האופן בו הוא זוכר את עצמו ואת הדמויות שעיצבו אותו בחייו באירועים מכוננים בחייו או בחיי היום יום. לרוב, כמובן, נזכור אירועים שהשאירו רושם רגשי עמוק עלינו. אך גם ישנם זיכרונות אחרים, חישתיים, שגם הם חלק מהסיפור שלנו, למשל הריח מעורר בלוטות הרוק של לחם בבוקר מהמאפיה ליד הבית, הטעם, שלא הצלחנו לשחזר, של מאכל אהוב, ודקירות הזיפים של אבא כשחזר בסוף היום מעבודתו. כל הפנים,הרשמים והשמות מסתכמים לנרטיב שבונה צדדים באישיותנו, חוצב עמדות ואידיאלים ויוצר מערכות יחסים וגישות כלפי האנשים הסובבים אותנו.

תיאורטיקנים, העוסקים בגיל השלישי, מדגישים את החשיבות שבהעלאת זיכרונות בשלב זה של החיים כחלק מחשבון נפש, האופייני לשלב זה של החיים. אולם, למעשה, העלאת זיכרונות ובניית הסיפור האישי קיימות בכל שלב בחיי האדם ומתקיימות כתהליך מקביל גם בתוך קהילות קטנות (כמו עין יהב) ובתוך קהילות גדולות (כמו מדינת היהודים). אבל סיפורי חיים אינם תמיד קוהרנטיים ומלאים. זיכרונות, ובמיוחד אלה הטראומטיים, עשויים לפעמים לתעתע ולהירשם בזיכרון האדם באופן שונה מהאירוע או האירועים, שקרו באמת. ומה קורה כאשר הזיכרונות מקוטעים או חלקיים? מה קורה, כאשר אנחנו יודעים רק חלקים מהסיפור, ואז יום בהיר אחד החלק החסר מתחוור לנו? בתוך קהילה קטנה כמו בעין יהב ובוודאי בקהילה גדולה כמו המדינה שלנו, יהיו תמיד מי שיוכלו להשלים היבטים מתוך הסיפור / נרטיב הקולקטיבי באופן,  שלא חף לפעמים מדיון ציבורי יצרי וסוער (למשל סיפורים כמו סיפוריו של סבי). אך כאשר מדובר בסיפור פרטי, איחוי החלקים החסרים עשוי להפוך למלאכה מורכבת יותר. הדיון הרגשי יצרי וסוער לא פחות, אך הוא מתנהל בתוך נפשו של האדם. לפעמים, קשה למצוא מישהו שימלא את החלקים החסרים בסיפור. ובאופן בלתי נמנע זיכרונות טעונים ברגשות מרירים ומתוקים צפים ועולים.

שיחותיי עם בני הגיל השלישי נערכות פעמים רבות כהעלאת זיכרונות ודו שיח עם העבר. לעיתים אני עדה לשיחות שאנשים מנהלים עם "רוחות מעברם". שיחות, שהם לא העיזו לנהל עם אותם אנשים, כאשר הם היו בחיים ושיחות, שהם מצרים על שלא ניהלו עם יקיריהם, כאשר היו בחיים. אחד מהתפקידים המרגשים שלי כמטפלת בבני בגיל השלישי, היא יצירת הזדמנות להנגיש את אותם זיכרונות ולסייע בתהליך הרכבת התצרף העדין של סיפור חיים קוהרנטי, באופן שיאפשר להם להעביר אותם הלאה לילדיהם ונכדיהם. קיים ערך רב הן עבור המספר, ולא פחות מכך, למקשיב היקר לו בהעברת הסיפור האישי בתוך המשפחה. למרות פער הדורות, שנראה עצום כיום, מרבית הילדים ובני הנוער במוקדם ובמאוחר רוצים להכיר את השורשים שלהם. והרי, זהו כל הסיפור.

הסיפור על סופר-סבתא

אני רוצה לשתף בפרוייקט מיוחד מאוד בעיניי, שהוא אמנם כבר בן 7 שנים, אבל נתקלתי בו רק עכשיו.

"ממיקה- סבתת העל הקטנה שלי" Mamika: My Mighty Little Grandmother  הוא פרוייקט צילום מקסים, מצחיק ונוגע ללב של צלם צרפתי בשם סשה גולדברגר. גולדברגר, הבחין שסבתו פדריקה בת ה-91 (באותו הזמן), הבדרך כלל אופטימית ומלאת חיות "מאבדת מעט גובה" באותו הזמן. הוא חיפש דרך לעודד אותה וחשב על פרוייקט משותף שיוכלו לעשות יחדיו. הוא המציא גיבורת על גריאטרית בשם ממיקה (כינוי חיבה לסבתא בהונגרית).

פדריקה, היא שורדת שואה ממוצא הונגרי, בעלת סיפור גבורה יוצא דופן, היא הצליחה לשרוד את הזוועות בעיר מוצאה בודפשט ואף להציל אנשים נוספים. לבסוף נמלטה גם מהשלטון הקומוניסטי לאחר המלחמה, והגיעה לפריז שם מתגוררת עם משפחתה עד היום.

הפרויקט הזה הצליח בזמנו להגיע למגזינים רבים ולבלוגים רבים ובסופו של דבר ב2012 יצא לאור כספר, שנמכר באתר אמאזון. אך המוקד של הסיפור בעיניי הוא הקשר שנוצר והתחזק בין גולדברגר לסבתו והצליח להבליט את יכולת המשחקיות, שמחת החיים והשובבות שיש בה. ההדים שהפרויקט עורר והתגובות החמות שסבתא פדריקה קיבלה על תצלומיה העניקו לה מטרה וסיבה לקום ולהמשיך למרות קשיי הזקנה והבריאות.

מחקרים רבים נעשו על הקשרים המשפחתיים שנוצרו בין שורדי שואה לצאצאיהם. הקשיים שנוצרו ביחסים ההוריים בין שורדי השואה, שאיבדו בגיל כה צעיר את הוריהם, לבין ילדיהם. טיפוסי ההורות השונים שסיגלו לעצמם, אותם אנשים אשר סובלים עד היום מהשלכות עברם, אם זה בגופם ובעיקר בנפשם. אחד הנושאים שנגעו לליבי כאשר קראתי את המחקרים הללו, היה בדיקת הקשרים שהתרקמו בין שורדי השואה לנכדיהם. מצאו, כי הקשרים שהתרקמו עם הנכדים היו חמים ופתוחים הרבה יותר. שורדי השואה רבים הצליחו עם נכדיהם ליצור אינטימיות וקירבה, שלא הצליחו ליצור עם ילדיהם מסיבות רבות. 

במערכות יחסים יש יכולת לפצוע כמו שיש יכולת לרפא. היכולת לרפא פצעי עבר וגם מכאובי הווה מקבלת זווית נוספת ביחסים הבין דוריים בין סבים לנכדים. במפגשים שלי עם מטופלים שורדי שואה וגם עם בני גיל שלישי שאינם ניצולי שואה, אני שומעת את הנחמה והכוחות שהם שואבים מהקשרים עם נכדיהם.

כאשר מסתכלים על התמונות הללו ניתן לראות בנוסף גם את מידת האמון והאהבה שיש בין המצולמת לצלם. היכולת ליצור פרוייקט משותף שיצור מהות חדשה לסיפור האישי שלה, לפי עדותו של גולדברגר, העניק לסבתו תחושה של שליחות ומטרה. ללא ספק, לא כולנו בעלי הכישרון של גולדברגר, אך כל כך חשוב, שכולנו נמצא את הדרך לפנות את הזמן (אפילו קצת) ואת הלב לסבים וסבתות שלנו ולטפח את הקשר המשותף. זה בריא ללב של כולנו.

כתובת האתר של גולדברגר: http://www.sachabada.com

אדם זקן- מה יש לו בחייו?

עֶרֶב פִּתְאֹמִי / דוד אבידן

אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרכָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן - הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת
לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לֹא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לֹא עַל חַרְבּוֹ.
מתוך: משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987

השיר הזה זורק אותי לעבודתי עם מתנדבים בעמותת "עמך". יחידת ההתנדבות ב"עמך" תל אביב היא גוף מפואר בעל זכויות רבות הנובעות מעבודה נפלאה של אנשים טובים המקדישים מזמנם היקר למען שורדי שואה בגילאי זקנה מתקדמים, אשר סובלים מבדידות ובידוד בשל מחלותיהם, אשר לא מאפשרים להם להשתתף בפעילויות חברתיות מחוץ לביתם.

המפגש עם הזקנה עבור המתנדבים, מסטודנטים צעירים ועד לאנשים על גבול גיל הזקנה, עורר תגובות ורגשות מגוונים. אני אהבתי להשתמש במפגש הראשוני איתם בשיר הזה כדי לעורר את הדיון בנושא. הצעירים, בחלקם, התקשו לראות את מלוא הספקטרום של הגיל מעבר לתדמית האדם הזקן. המבוגרים יותר, ראו לנגד עיניהם את הוריהם ואת הפחד מפני הצפוי להם עצמם.

השיר הנוגע הזה, אשר מזוהה כל כך עם קולו הענק והחרוך של דני ליטני, מגלם בעיניי בעיקר פחד עצום. פחד מההיעלמות. פחד מפני תמונה של עולם שלם שהולך ונמוג ונשארו ממנו רק שאריות של עבר מפואר. הפחד מפני המוות הקרב אשר יגיע בפתאומיות אלימה. זהו בעיניי, שיר של אדם הנמצא על סף הזקנה, אך איננו זקן בעצמו, ורואה אותה מבחוץ כחוויה מייאשת ומפחידה, אשר עורבת ומופיעה איכשהו תמיד בזמן לא צפוי. אבידן עצמו, פרסם את השיר בהיותו בן 53 בלבד.

אני פוגשת את החוויה הפנימית המפוחדת מפני זקנה ומוות במפגשים עם אנשים בקליניקה ומחוצה לה. בחברה המערבית, שעוסקת באופן מאני בהצערה והעלמת הזקנה, קשה שלא להרגיש שהזקנה הפכה למשהו שחשוב להימנע ממנו. הדמויות על המרקע ועל שלטי החוצות מסרבות להזדקן ומעבירות תחושת חרדה מפני כל קמט או שערה לבנה. בכל פעם לוקחים נערים ונערות צעירים יותר ויותר כדי להיות הנציגים למה שהחיים ה"נכונים" וה"בריאים" צריכים להיות. לפעמים "שולפים" איזו דוגמנית עבר או מגישת עבר שמורה היטב (לפעמים טוב מידי), בכדי לתת ביטוי לפלח האוכלוסייה הפחות צעיר. מה הפלא שהזקנה, בתחושותיהם ומחשבותיהם של מרבית האנשים נדמת כפלקט של איש זקן אוכל לבן וטובל עוגיה בתה ביד רועדת.

הזקנה בעולם המערבי כיום נמשכת יותר מ3 עשורים והיא מגוונת ומלאה בהזדמנויות. אנשים מגלים להפתעתם, שיש מקום לאהבה חדשה וסקס בגילאים מאוחרים. אנשים מגלים מאגרי יכולות ויצירתיות תת קרקעיים, שלא ידעו עליהם בעודם צעירים, ודווקא כעת בזקנתם מתפרצים ורואים אור. אני איני מתכחשת לכך שהזקנה מבשרת את סוף החיים ופרידות עצובות רבות ואני גם לא מנסה ליצור רומנטיזציה של הגילאים המבוגרים. אני כן מנסה להדגיש את גישתי שהזקנה היא חלק ממעגל החיים. ככזו, יש בה אבדנים רבים, אך גם הזדמנויות רבות, ובעיקר היא מחייבת, כמו כל שלב במעגל החיים, שינויים והתאמות למצבי החיים שהיא מביאה.

לפני שיחזרו גם הם לתהום הנשייה....

מידי כך וכך שנים, מתעוררת לה שערוריית התעללות בזקנים חסרי ישע, שבמקרה מוצאת עצמה מצולמת במלוא כיעורה, ומעידה בעיקר על כל אותם מקרים לא מצולמים. כך, כל כמה שנים, הציבור הרחב נזכר בכל אותם חסרי ישע שמאושפזים במסגרות, המנותקות מהעולם, לחלקם יש קרובי משפחה שמבקרים אותם ואחרים עריריים ואין אדם שמתעניין בגורלם.

אני לא אדבר על המקרה המסוים ואין במה שאני אגיד, כוונה להגן על אותם עובדים שהתעמרו בדיירים בטיפולם. אותם עובדים חטאו בחטא נוראי. לצערי, נוכחתי בלא מעט מקרים אחרים דומים יותר ופחות, הנובעים מתופעה רחבה ועגומה, הפרטה לא מבוקרת של שירותי הרווחה בכלל ושירותים המיועדים לטיפול בחסרי ישע בפרט. אני חייבת להוסיף, שהפרטה חלקית ומבוקרת אינה דבר רע. אך מצב של הפרטה חסרת רסן, ללא פיקוח משמעותי יצרה את המצב שמונח לפננו. כתבו את זה קודם לפני, אבל איכשהו, זה נשמע לאוזן הלא מקצועית טיעון, כללי מידי או לא ברור מספיק. לכן, אני בוחרת להסביר באמצעות דוגמאות:

אני עבדתי במחלקה סיעודית בבית חולים ממשלתי. במחלקה שנחשבת ליוקרתית. חדרי המחלקה ומסדרונותיה היו מצוחצחים, מריחים טוב, נעימים ומוארים. תיקנון הצוות היה נדיב יחסית למחלקות אחרות, למרות היותו מצומצם מהדרוש במחלקה עמוסה בחולים מורכבים מאוד. מנהל המחלקה, אח מוסמך, ניהל מחלקה לתפארת ושמר על הצוות ככל יכולתו. הוא דאג להשתלמויות וריענונים, כמיטב יכולתו. אך העומס על המטפלות היה כבד. ראו את זה בעיקר בזמן ארוחות, כאשר הן נדרשו להאכיל כמה דיירים במקביל. לפעמים ההאכלה, ואני מדגישה שממש לא מרוע לב או חוסר סבלנות, נראתה אגרסיבית. במחלקה הזו, עבור חולים מרותקים, ההחלטה הסיעודית (שמגובה ברפואית) היא לערוך מקלחות לדיירים פעם ביומיים. אין צורך ביותר מזה ויש בכך אלמנט שמונע תאונות. החדרים במחלקה היו זוגיים למרות שכר השהות הגבוה מאוד, הדיירים לא זכו בפרטיות ברגעים האינטימיים ביותר שלהם, מעבר לכיסוי של וילון. למרות המאמץ הרב עדיין היו דיירים, שישבו עם טיטולים מלאים שעות ארוכות (הם לא יכלו לדבר ולספר שלא נוח להם) ועדיין נוצרו פצעי לחץ אצל חלק מהדיירים, שלא זזו מספיק. מיותר להגיד שרק אנשים בעלי הכנסות גבוהות יכולים להרשות לעצמם שהות במחלקה כזו ואחרים צריכים להסתפק בפחות, הרבה פחות.

בצד השני של בית החולים (בזמני) היו שתי מחלקות סיעודיות אחרות בבניינים מימי המנדט הבריטי. לא משנה כמה קרצפו את הביתנים הללו, תמיד שרר בהם סירחון של הפרשות אנושיות. החדרים והמסדרונות היו אפלוליים, למרות הקישוטים שהתחלפו על הקירות. מנהלת המחלקות, אחות מוסמכת, גם היא, עשתה את מיטב יכולתה במעט הצוות שהיה ברשותה, אך השחיקה ניכרה. היו דיירים שבילו את ימיהם במיטות, ולא ראו אור שמש. החדרים הצפופים והמוזנחים מבחינת מראה הריהוט, אכלסו שלושה ולפעמים גם ארבעה דיירים. אגב, התופעה הזו קיימת גם במחלקות יקרות יותר. זה היה המצב בבית חולים ממשלתי, המפוקח היטב.

תארו לעצמכם את המצב במחלקות פרטיות בזיכיון של משרד הבריאות. זיכיון שזוכים בו ה"זולים" ביותר. בסופו של דבר בעסקים שכאלה (וכן מדובר בעסק לכל דבר ועניין) המאזן הכספי מדבר.

אותן מחלקות "זולות", תגייסנה את העובדים ה"זולים ביותר". את אותם אנשים שמגיעים לעסוק בטיפול סיעודי מחוסר ברירה. עובדים לא מקצועיים מנוצלים בתנאים קשים באחד מהמקצועות הכי שוחקים ומייאשים, ופוגשים בני אדם בזמנים הפגיעים ביותר שלהם. זהו מתכון לאסון. קראתי בתור דעה אחר, שהמצב הזה הפך לאבן שואבת ל"תפוחים רקובים". זוהי אמירה לא הוגנת. ישנם נשים ואנשים טובים, שעובדים בסיעוד ועושים עבודה שאף אחד מאיתנו לא רוצה לעשות עבור יקירנו. הם נמצאים בסביבתם, כשאנחנו לא יכולים. רואים אותם במצבים, בהם רבים מאיתנו מתקשים להישיר בהם מבט. הם מאכילים אותם, רוחצים ומלבישים אותם, מחליפים להם טיטול (על כל המשמעויות). הם אמורים להקשיב להם, גם כשמה שיוצא להם מהפה הוא בליל קולות חסר פשר או צעקות מונוטוניות (דבר שיכול להטריף גם את הטובים והחסינים שביננו). והם עושים את כל זה לא לתינוק בודד, אלא לקבוצה גדולה של אנשים מבוגרים, חלקם עדיין צלולים וחלקם הגדול לא. הם עושים זאת בעבור שכר רעב, במשמרות כפולות, משום שזו הדרך היחידה להרוויח משכורת ראויה בעבודה כזאת. השחיקה בעיסוק הזה היא כמעט בלתי נמנעת, כאשר מספר אנשי הצוות קטן מהדרוש להתנהלות בטוחה ומכבדת ואין מנגנוני ריענון ושחרור לחצים, כמו מעגלי תמיכה בעובדים, הדרכות והשתלמויות. השחיקה במקרים אלה עלולה במקרים רבים להביא לתאונות וגם למקרי התעללות.

במחלקות אלה, הפיקוח של משרד הבריאות רופף ובודק רישומים ונהלים כלליים. אין תצפיות לא מתוכננות ולביקורות משרד הבריאות מתכוננים זמן רב. כאשר הביקורות מגיעות, יום חג מגיע, והמחלקות נראות שונה מאוד מאיך שהן נראות בכל יום שגרתי.

כאשר עבדתי במחלקה, היה נוהג, שהתקשיתי לקבל. משפחות נהגו "לפנק" את הצוות במתנות, ממתקים, עוגות ועוד. אני הרגשתי לא בנוח לקבל את המתנות הללו (כעו"ס צעירה, אידיאליסטית ותמימה מאוד, לא קיבלתי שכר גבוה בהרבה מרוב המטפלות). לא הבנתי מדוע המשפחות (שכבר משלמות סכומים חודשיים עצומים) מרגישות צורך "לשחד" את הצוות, כדי לתמרץ אותנו לעבוד את עבודתנו. אני עדיין מתנגדת לשיטה (כנראה שאשאר דון קישוט). התגמול למטפלים צריך להיות מערכתי ולא אישי. פשוט, כי תגמול אישי, בניגוד למה שהמשפחות חושבות, איננו יעיל במניעת תאונות או התעללות. המחויבות של העובדים שייכת למערכת, שמעסיקה אותם ולא למשפחות הדיירים. עובדים שחוקים במשמרת כפולה לא יזהרו יותר, כי קיבלו מתנה לחג מהילדים של הדייר שהוא רוחץ, הם צריכים להספיק לדייר בתור למקלחת עד שעה מסוימת או להאכיל דייר סרבן, כאשר דיירים אחרים ממתינים לארוחתם. מתנות הן דבר נחמד, אך אינן יכולות למנוע שחיקה.

המצב, כפי שאמרתי, עגום. והוא רק יחמיר, אם אנחנו כחברה לא נשים לכך סוף. האמונה בכך שהפרטה תשים סוף לכל "חוליי עולם התעסוקה", יצרה פרדוקס בו "פתרו" חולי אחד בכך שיצרו חוליים אחרים. הם יוצרים מצב בו המשפחות החזקות מצליחות לשמור על יקיריהם, ואותם חסרי ישע עריריים או ממשפחות עניות וחלשות יותר נותרים ללא מגן.

מה אנחנו כמשפחות יכולים לעשות? מלכתחילה, כאשר אתם בוחרים מסגרת סיעודית עבור יקירכם, "השתמשו באף". מקום שמריח משתן, מתייחס לדייריו כאל אנשים (או תתי-אנשים), שלא ראויים לסביבה נקייה ונעימה. יש בכך להעיד על "רוח המפקד" וההתנהלות באותו המוסד. בנוסף, לאורך כל תקופת השהות השתדלו להיות מעורבים, לשאול, לברר (בעדינות, כמובן). אם יש חשש שדברים מתנהלים בצורה בעייתית, לא לוותר ולשאול את השאלות עבור יקירכם ובעת הצורך לערב גורמי פיקוח ממשרד הבריאות והרווחה. בעולם בו אנו חיים כיום, עשייה זו הפכה לעצם המשמעות של המשפט "כבד את אביך ואת אימך".

הורים וילדיכם הבוגרים: איך להשמיע ולהישמע

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

"אני נכשלתי בחינוך שלו! אני לא יכולה להגיד לו שום דבר. בכל פעם שאני אומרת משהו קטן הוא ישר מתחיל לצעוק עלי 'די כבר אמא, זה לא עניינך, אל תתערבי!'. לא ענייני?!... אני רואה אותו עושה כאלה טעויות ואני לא יכולה לא להתערב! אני אמא שלו! מה אני אעשה? אני לא העזתי לדבר ככה להורי... נכשלתי בחינוך...". כשקוראים את הקטע הזה, הייתם מצפים, שזה קטע משיחה עם אמא לילד מתבגר, אבל לא. זהו קטע משיחה שניהלתי עם אם בשנות השישים המאוחרות לחייה לבן בשנות השלושים לחייו. אמהות ואבות רבים בגיל השלישי מסתובבים עם תחושת אכזבה מהתקשורת שלהם עם ילדיהם הבוגרים ומהמקום שדעותיהם ומחשבותיהם תופסות בחיי ילדיהם הבוגרים. בכל המקרים האלה עולה השאלה; "איך לומר את דעתי ולהעניק את עצתי ולגרום להם להקשיב ולקבל אותה?"

            ראשית, נצא מנקודת ההנחה, שהורים לרוב רואים לנגד עיניהם את טובת ילדיהם ורוצים לסייע להם בין אם הם בני 5, 15 או 50. נקודת הנחה נוספת היא, שלהורים, במקרים רבים, יש יתרון יקר מציאות על ילדיהם. הם עשו את מרבית הטעויות קודם לכן. ניסיון וחוכמת חיים הם נכס חשוב שמגיע עם הגיל. מרבית ההורים היו שמחים, שילדיהם לא יחזרו על הטעויות שלהם, אלא ילמדו מהן. אבל, נראה שרצון זה אינו מתיישב עם הטבע האנושי של למידה דרך ניסוי וטעייה, ועל ההורים, למרות רצונם הטוב, לראות את ילדיהם עושים טעויות ונפגעים. והינה נקודת מוצא נוספת; בחמישים השנים האחרונות העולם השתנה מאוד מבחינת סדרים חברתיים, שהיו נכונים קודם לכן, וכיום כמעט שאינם רלוונטיים. למשל, שוק העבודה שונה לחלוטין. יציבות בעולם העבודה כיום, אינה בהכרח מוערכת כבעבר. עדות לכך היא, שישנם מעט מקצועות בהם ניתן למצוא משרות קבועות כיום. העובד הממוצע מחליף בכל מספר שנים מועט את מקום עבודתו. דוגמאות נוספות מגיעות מחיי המשפחה. כיום, בניגוד לעבר, ישנם מודלים רבים לחיי משפחה וכולם לגיטימיים. אולם, חלק מהמודלים (למשל, הורות יחידנית) מגלמים משמעויות לא רק על התא הגרעיני, אלא גם על המשפחה המורחבת. דוגמא נוספת עוסקת בנכדים שלכם. חיי החברה של הנוער היום מתקיימים בין המישור הגשמי למישור הווירטואלי. הוריהם בני ה- 40+ מתקשים לצמצם את הפער בידע ובהשקפת העולם, ובוודאי שהסבים שלהם בני ה- 60+ וה- 70+. אם בעבר, ילדים שאבו מידע דרך אמצעים שהיו בשליטת הוריהם, וכפועל יוצא, ההורים נחשבו לגורם סמכותי "כל יכול" עד גיל מבוגר יותר, כיום התפכחות הילדים לגבי היכולות והידע של הוריהם מוקדמת מאוד והאתגר לשמר סמכות הורית קשה הרבה יותר מבעבר. אלה דוגמאות לעולם החדש בו כולנו חיים, בו למורכבות פער הדורות הקיימת נוספו מרכיבים, שלא קיימים בעולם הניסיון שלכם בני הגיל השלישי. אולם, יש שיטענו (ואני בינם) שישנו ניסיון חיים אוניברסאלי בסיסי, שתמיד יישאר רלוונטי. אז איך בכל זאת ניתן להשמיע ולהישמע?

בכדי לענות על שאלה, זו ריכזתי כמה נקודות למחשבה עבורכם. כמובן, שאין בהן בכדי להחליף התייעצות עם איש מקצוע במקרה הצורך.

                Designed byPressfoto - Freepik.com

קודם כל, כאשר אתם חושבים, שדבר צריך להיאמר, כדאי שתחשבו תחילה מה התועלת שבדבר. האם אני צריך להגיד את הדבר מתוך הצורך שלי, למשל, אני לא מסכים עם משהו שהוא חלק מדרך החיים והשקפת העולם של הילד שלי או שאני רוצה לדבר על מצב מכאיב ובעייתי שיש דרך מעשית לסייע בו. אם מדובר בצורך שלכם, כדאי לשקול מחדש את האמירה. זהו ההבדל בין להעניק ביקורת בונה לבין לומר ביקורת לשם ביקורת, שמעוררת התנגדות וכעס.

נקודה נוספת למחשבה: האם אתם מאמינים באמת, שאתם יודעים הכל על חייהם של ילדיכם? האם אתם חושבים שנכון וכדאי שתדעו הכל על חיי ילדיכם? ייתכן שזה היה המצב בעבר, אבל כיום ילדיכם הם בוגרים, עצמאים, בעלי חיים ודעות משל עצמם, שלא כל היבט בהם גלוי לעינכם. כאשר אתם רואים דבר שלא מוצא חן בעינכם, כדאי שתצאו מנקודת הנחה, שלא הכל ידוע לכם (ולא הכל יהיה ידוע) וזה בסדר. עדות לכך, שגידלתם ילדים עצמאים ובעלי יכולת, היא ביכולת הנפרדות הבריאה שלהם מחייכם ומדעותיכם. זו דווקא סיבה לגאווה בחינוך שלכם.

עוד נקודה שכדאי לחשוב עליה בכנות: האם קבלת עצות וביקורת באופן קשוב היא חלק מהתרבות המשפחתית שלכם? האם אתם קשובים ומקבלים בהבנה ביקורת על דרכי החשיבה וההתנהלות שלכם? אם התשובה לשאלות היא "לא ממש", תוכלו לצפות גם את תגובות הילדים שלכם לביקורת. הילדים שלנו הם בבואה (לא תמיד מחמיאה) שלנו. ילד, לדוגמא, שראה את אבא שלו לא מסוגל לשאול כיוונים בדרך, כאשר הלך לאיבוד, כי זה סימן לחולשה, יאמין שזו חולשה להיעזר במישהו אחר. ילד שגדל באווירה שההורים שלו לא מודים בטעויותיהם, לא יודה בטעויותיו. אני לא צריכה להגיד, שאין אדם שלא טועה (גם אתם). התבוננות כנה באופן בו אתם מקבלים ביקורת יכולה לסייע לכם לנבא את תגובת ילדיכם לביקורת.

כדאי לקחת בחשבון שחלק מהדברים שיש לכם להגיד, האדם מולכם כבר יודע. כאשר אתם מביעים את דעתכם או מעבירים ביקורת במיוחד בנושא כאוב, הן מהדהדות באופן שהוא לפעמים בלתי נסבל עבור האדם השומע. למשל, הבת שלך יודעת שהיא השמינה. היא לא צריכה תזכורת ממך. אם תזכירי לה, היא בטוח לא תהנה מהעלאת הנושא. לכן, במקרים רבים לא מדובר במה אומרים, אלא באופן בו הדברים נאמרים. אם נמשיך בדוגמא, אם, למשל, תגידי לבת שלך שאת היית שמחה לשנות את הרגלי התזונה שלך ולעשות יותר ספורט ותציעי לה להצטרף אליך לדיאטה משותפת והליכות בערב, תשיגי אולי את אותה המטרה.

סבתות וסבים כיום במציאות של עולם עבודה, בו ההורים כל כך עסוקים במאבק לפרנסה, "נקראים לדגל" לסיוע בגידול הנכדים. יש בכך יתרונות וחסרונות כמו בכל תפקיד בעל אחריות ומשמעות. אחד מהיתרונות/חסרונות (תלוי את מי שואלים) הוא חשיפה גדולה לחיי המשפחה של הילדים ולתכנים שלא בהכרח מוצאים חן בעינכם בחינוך הנכדים, ניהול משק הבית או החיים הזוגיים של ילדיכם. המצב מוקצן פה בחיים של חלק מהמשפחות בערבה, אשר חולקות משק משותף וחיות באותה החצר. פעמים רבות אני נשאלת, האם המעורבות שלכם בחיי הילדים נותנת מנדט לפתחון פה בכל הנוגע לחיי ילדיכם. התשובה לכך מורכבת, בין השאר, מהתשובות שעניתם לעצמכם על הנקודות למחשבה, שהעלתי קודם לכן. כל אחד מכם בנה משפחה בעלת מאפיינים משלה. אולם, ניתן להגיד בביטחון, שבדרך כלל ילדים, גם בבגרותם, מחשיבים מאוד את רגשותיהם ומחשבותיהם של הוריהם. יחד עם זאת, זהו מקור לרגישויות רבות בתוך התקשורת המשפחתית וסיבה לחיכוכים רבים. לכן, כמו ברוב המקרים בחיים כדאי להיות חכם ולא צודק. דרישה שלכם למנדט פתחון פה עלולה להיתפס על ידי ילדיכם כ"תג מחיר" לעזרה שלכם, ולהוסיף מתחים למערכת מתוחה. הדרך החכמה להשגת תקשורת כנה עם ילדיכם היא בגיוס אמפטיה אליהם ולדרכם (גם אם אתם לא מסכימים איתה), ובלבד שלא קיימת סכנת חיים במצב המתקיים. אם תסמכו על ילדיכם ועל החינוך שהענקתם להם, ואם תקשיבו להם ותשתדלו לא לשפוט לחומרה, תוכלו גם להביע דעה מסייעת, באופן שיתקבל בברכה על ידי ילדיכם. גישה זו מאפשרת ומזמינה לאורך זמן תקשורת כנה ומשתפת.

הכל נשאר במשפחה או מי מטפל במטפל

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

במאמר הקודם התחלתי לדבר על נושא הדמנציה. דיברתי על תהליך האבחון והמשמעויות עבור כל אדם החושד בירידה ביכולותיו הקוגניטיביות. הפעם אדבר על מעגל התמיכה המיידי של האדם- משפחתו. זהו אחד הנושאים ה"חמים" היום בטיפול בנושא החולי המורכב והדמנציה. ולא בכדי, זהו נושא "יקר" כל כך לגורמים המטפלים. הוא אכן יקר וכרוך בהשקעה כספית גבוהה של רשויות המדינה (וכולנו יודעים עד כמה המדינה "ששה" להעניק את משאביה לתחום רווחת ובריאות הפרט). עד כי במקרים רבים, משפחות מתמודדות חשות, שהן נותרו לבד בהתמודדות עם ההשלכות. בשנים האחרונות נערכים מפגשים מקצועיים וכנסים בכדי לדון בהשלכות של הטיפול באדם החולה בידי יקיריו ובדרכים לסייע למשפחות המתמודדות. מחלות מורכבות כמו סרטן או מחלות הדמנציה מכונות "רב מערכתיות" מבחינת ההשפעה המוחלטת שלהן על המבנה המשפחתי. ועל כך ארחיב.

במציאות כיום, כפי שאתם בוודאי יודעים, עיקר מטלת הטיפול באדם החולה במחלה מורכבת היא על בני זוגם וילדיהם, כאשר לרוב ההתמודדות מופקדת בידי בני הזוג (ולרוב מדובר בנשים שבחבורה. אין מה לעשות בנות, אנחנו חיות יותר זמן). מקורה של אחריות המשפחה לטיפול היא במסורת עתיקה, שלא השתנתה מימי החברה השבטית המסורתית. בעבר (אגב, הלא כל כך רחוק אם לוקחים בחשבון את השטעטל במזרח אירופה או החמולות בצפון אפריקה) המשפחה המורחבת התגוררה בסמיכות רבה. הטיפול בתינוקות שנולדו ובאנשים שחלו או הזדקנו התחלק בין ידיים רבות. במאה ה-20 מבנה המשפחה בחברה המערבית השתנה מקצה לקצה. ילדים בוגרים רבים מתגוררים רחוק מהוריהם וטרודים בקריירה ומשפחה. אולם, ציפיית החברה מהאחריות המשפחתית לטיפול בחוליה לא השתנתה.

התמודדות עם טיפול בבן/בת זוג חולה במחלה מורכבת אינה קשורה רק בהיבטים טכניים של "ניהול המחלה", כמו מתי נוטלים תרופות או שינוע לבדיקות רפואיות. למעשה, מדובר במערכת יחסים זוגית שהשתנתה, אבל תמיד בבסיסה בנויה על יסודות מערכת היחסים הזוגית הראשונית. למערכות יחסים, שנקלעו לקשיים קיומיים בזמנים "בריאים" יותר, יתווספו קשיי ההתמודדות עם המחלה, אשר עלולים לפגוע הן במטפל העיקרי והן באדם החולה וללא ספק ביעילות בטיפול בו. ואפילו אם אתם מקיימים מערכת יחסים זוגית איתנה, שנשענת על תקשורת פתוחה וכנה, לטיפול בבן זוג יש השלכות שחשוב לקחת בחשבון ולהיערך אליהן.

                                                     Designed by Pressfoto - Freepik.com

אחד מהנושאים הוא שינוי בחלוקת תפקידים בתוך הזוגיות. חלוקת התפקידים הזוגית אצל זוגות רבים, שאני פוגשת היא "חוץ" ו"אוצר" הם תיקים באחריות בן הזוג ו"פנים", "כלכלה" ו"בריאות" הם תיקים באחריות בת הזוג. נשים רבות (בינן נשים מאורגנות ואסרטיביות מאוד), שאני מכירה לא יודעות איך לאתר את מספר חשבון הבנק שלהן ואת הקוד הסודי לשירותים הבנקאיים. מנגד, גברים רבים שפגשתי (בינם אנשים בעלי כישורים טכניים מתקדמים) עומדים חסרי אונים מול מכונת הכביסה והולכים לאיבוד בסופר מרקט. אחת ההתמודדויות הראשוניות עם מחלה היא שינוי מחשבתי ולקיחת תחומי אחריות שהם כביכול לא "טבעיים". מדובר במאמץ לא מבוטל, שעלול לגרום לתסכול רב בתוך מערכת היחסים הזוגית.

נושא נוסף, שהוא אולי הנושא המשמעותי ביותר עבור המטפל באדם חולה, הוא נושא השחיקה. המניעים לטיפול בתוך התא הזוגי משתנים בכל מערכת יחסים, אבל אפילו טיפול המונע מאהבה גדולה עלול לגרום לאורך זמן לאדם המטפל לתחושות טבעיות של תשישות ותסכול, ובוודאי כאשר המניע לטיפול הוא תחושה של מחויבות או חוסר ברירה. יש במהות הטיפול משהו שואב ומכלה זמן ומשאבים. בני/ות זוג רבים נשאבים לטיפול באופן מוחלט כל כך, עד כי לפעמים הם מתעלמים מצרכים בסיסיים שלהם. הם דוחים ארוחות ושינה ומתעלמים מבעיות רפואיות של עצמם, בכדי להיות זמינים לטיפול בבני זוגם. פעמים רבות מדי, פגשתי בני/ות זוג טרוטי עיניים וקודחים מחום, שבאו לטפל בבעיה שקשורה ביקירם. במקרים אלה, הדגשתי באוזניהם, כי אם הם יקרסו, אף אחד לא יטפל ביקירם. השאלה "מי מטפל בך המטפל?" חוזרת ועולה בכל פעם. האירוניה, שבדבר היא שאצל זוגות רבים בשגרת הזוגיות לפני המחלה לא הייתה הישאבות שכזו לצרכי בן/בת הזוג. מרבית בני הזוג בגילאי הפרישה מנהלים עולמות עניין נפרדים בנוסף להשקה הזוגית. חלקם מנהלים קריירות שניות ושלישיות, חיי פנאי נפרדים ואפילו מקיימים מעגלים חברתיים נפרדים. כל אלה מתבטלים כאשר מופיעה מחלה מורכבת. בנוסף, החברה בישראל קושרת מסירות נפש בטיפול בתכונות הרואיות ומדביקה תוויות של הזנחה וזלזול בטיפול הנתפס פחות מזה מבלי להבין את הדינאמיקות הזוגיות והמשפחתיות, שקדמו לו. לתוך קלחת זו נכנסים גם מערכות היחסים עם הילדים והציפייה לעזרה מהם. מכלול הלחצים האלה גורם באופן כמעט בלתי נמנע למצב של שחיקה שעלול לפגוע במטרה שלשמה התכנסנו- טיפול טוב ומותאם.

ההתמודדות עם מחלות הדמנציה היא מורכבת אף יותר. הסטיגמה שנוצרה על מחלות אלה מביאה אנשים רבים לדחות את האבחון והטיפול בעצמם. משפחות רבות באופן לא מודע בוחרות להתעלם מהשינויים הקורים ליקירם. זאת, משום שהאבל על אבדן דמות יקירם מתחיל מוקדם יותר מבמחלות אחרות. השינוי במערך התפקידים המשפחתי קורה מכורח הנסיבות מהר יותר מבמחלות אחרות. לכאורה, בהתחלה, המחלה "שקופה". האדם נראה כמו תמיד, לעיתים הוא מצליח להסתיר את המחלה באופן יעיל מאוד וגורם לנזקים, מבלי שסביבתו מרגישה בכך. התסמינים של המחלות, בינם, פגיעה בשיקול הדעת, ירידה בעכבות, פגיעה בזיכרון, בשלב מוקדם יחסית של המחלה עלולים ליצור הכרח לשלול מהאדם את היכולת לנהל את העניינים הכספיים והאישיים של המשפחה ודורשים השגחה תמידית עליו. במקרים רבים מדובר בהתמודדות עם מצב נפיץ שיש לטפל בו ברגישות רבה.

אז מה עושים? חשוב לא להישאר לבד בהתמודדות. העובדות הסוציאליות במחלקה לשירותים חברתיים ובמחלקה לגיל השלישי זמינות לכם בנושא החשוב של מיצוי הזכויות שלכם מול הביטוח הלאומי, משרד הבריאות, משרד הכלכלה, עמותות סיוע וחברות לשירותי סיעוד. בארץ (באופן כמעט בלעדי) קיים חוק הסיעוד, אשר מסייע באופן חלקי למימון של מטפלים סיעודיים בבית המטופל, מתוך אמונה כי ביתו של המטופל הוא המקום הטוב ביותר עבורו, ובמטרה לשמור עליו שם כמה שיותר זמן. הכנסת מטפל סיעודי הביתה הוא נושא מורכב, אשר קצרה היריעה מלהתמודד איתו כאן, אך הוא הכרחי לשם הורדת חלקים חיוניים מהתמודדות עם הטיפול ובכך עוזר במניעת שחיקה. מניסיוני, לאנשים רבים קשה להרפות ולתת לאדם זר להיכנס לאזורים האינטימיים ביותר בין בני זוג. אך במקרים רבים הצורך מכריע את הקושי. המטפל הסיעודי נותן אפשרות חשובה מאוד למטפל העיקרי להתפנות לעניינים אחרים בשגרת היום יום ו"להתרענן" מהשגרה המתישה. במקרים רבים ייעצתי לבני/ות זוג לצאת מהבית באופן קבוע לחוג או לפעילות אחרת, אשר איננה קשורה בטיפול השוטף ביקירם. זהו כלי חשוב במניעת שחיקה. כלי נוסף וחשוב למניעת שחיקה הוא יצירת שיגרה לטיפול עצמי הכוללים למשל זמני ארוחות קבועים, זמני שינה קבועים וזמן פנאי קבוע (חוג ספורט או הרצאה). כלי נוסף חשוב להתמודדות הוא מציאת "מלווה לדרך" אם מדובר בחבר/ה טוב/ה, קרוב משפחה, אשר איננו שותף לטיפול או איש מקצוע. חשוב ליצר מרחב בטוח להתמודדות רגשית עם הקשיים הרבים הכרוכים בטיפול באדם קרוב. לדוגמא, לאחרונה, נערכה סדנא ביזמת המחלקה לגיל השלישי עבור מטפלים עיקריים בדגש על דמנציה. סדנא זו ייצרה הזדמנות נפלאה ליצור "קהילה תומכת" עבור מטפלים עיקריים.

לסיכום, נושא ההתמודדות במערכת הזוגית עם מחלות מורכבות בהן גם מחלות הדמנציה מורכב ומעורר שאלות רבות. חשוב לא להישאר לבד בהתמודדות. אשמח לסייע אם מתעורר הצורך במשפחותיכם.