בשבחה של ההזדקנות הבריאה: שמעון פרס כמקרה מבחן

אנשים בני גילי גדלו במדינה בה נראה, ששמעון פרס היה כאן מאז ומתמיד וכנראה ש"יקבור את כולנו". בעת ילדותי ונעורי שמעון פרס היה כבר מדינאי ופוליטיקאי וותיק וכסוף שיער בעל היסטוריה גדושת עשייה ותהפוכות. ומאז היותי נערה שמעתי את בדיחות ה"הילך עם הדינוזאורים" ו"ייעץ למשה ביציאת מצריים" וכנראה שלא בכדי. שמעון פרס היה אדם שנראה שהלאות ממנו והלאה. עד כדי כך, שהוא נאלץ להגיד בראיון לתקשורת, שהוא לא ישכח למות בבוא העת. ולצער כולנו העת הגיעה.

עבורי, בעשור האחרון לחייו, שמעון פרס היה מופת למה שמכונה "הזדקנות בריאה". אין ספק, שמר פרס בורך בגנים טובים לבריאות טובה ואריכות ימים (הלוואי על כולנו). אך גם הוא הוכיח, שכשאתה אדם חדור מטרה ובעל חזון וחלומות למימוש, הממלאים אותך תשוקה וכוחות, הזקנה יכולה לחכות. חוקרי גרונטולוגיה (תחום מחקר העוסק בהיבטים הביולוגיים, פסיכולוגיים והסוציולוגיים של ההזדקנות) ואנשי טיפול בתחום הגיל השלישי מחפשים רבות אחרי הדרך לסגל "הזדקנות בריאה" בבני הגיל השלישי. זהו לא סוד, שאוכלוסיית העולם המערבי הולכת ומזדקנת ודורשת נקודת מבט חדשה ומרעננת לשימור החיות והבריאות גם בגילאים הבוגרים יותר.

Photo by Thierry Ehrmann in flickr

אחד המשברים הגדולים ביותר עבור האדם המבוגר הוא היציאה לגמלאות. מצד אחת קיימת הפנטזיה לקראת היציאה לפנסיה על המנוחה המיוחלת משגרה מעייפת של עבודה קשה והחלום לראות עולם ולפתח תחביבים. מצד שני, מחקרים רבים על הפורשים לפנסיה מראים עליה מדאיגה בתחלואה גופנית ודיכאון. אחת הסיבות המשוערות לכך היא אבדן תחושה של מטרה בחיים ושעמום. הצורך למלא את היום בתוכן לאחר שנים של מסגרת שגרה עמוסה נחשב לגורם לחץ משמעותי, המשפיע הן על בריאות הנפש והן על בריאות הגוף. מר פרס ניסח זאת באופן מדוייק: "יש דבר אחד שהוא נורא כמו מוות וזה השעמום. אנשים משועממים הם מתים מהלכים". הפיתרון כך נראה גם בעיניו היה תעסוקה. אנשים רבים מחפשים קריירה שנייה, אם בתשלום ואם בהתנדבות שתמלא אותם בתחושת תשוקה ועשייה. אנשים אחרים מפתחים תחביבים ומגלים תחומי עניין חדשים דרך חוגים והרצאות ואחרים פשוט מקדישים זמן איכות ומפתחים מערכות יחסים משמעותיות עם נכדיהם, באופן שלא יכלו בעבר לפתח מסיבות שונות עם ילדיהם.

בעיניי, מעבר ליכולת למצוא תעסוקה מעשירה החלופית לעבודה, התכונה העיקרית שמאפיינת "הזדקנות בריאה" היא היכולת לגמישות מחשבתית בנושא ההתבגרות וההזדקנות האישית. גם בנושא זה למר פרס הייתה תובנה מעניינת: "אין זקנה. יש גילאים שונים. לכל גיל תוספות שונות, חלקן קשות וחלקן מועילות." היכולת להתייחס לצרכים שלך בכל הגיל ולעשות את ההתאמות בכדי שתוכל לשמור על איכות חיים גבוהה ככל האפשר היא הכרחית. לא רבות נכתב על זה, אך לאחר האירוע הלבבי הראשון של מר פרס בתחילת השנה, הוא הסכים, בעקבות שיחה עם משפחתו, להעסיק מטפל זר שיסייע לו בתפקודו היום יומי. תוכלו רק לדמיין (אני ללא ספק חשבתי על כך) את השינוי התפיסתי בנוגע לעצמאות ויכולת אישית, שמר פרס היה צריך לעבור בכדי להסתגל להמצאות מטפל צמוד בביתו וההסתגלות למצב בו הוא צריך להסתייע בתפקודו היום יומי. עם זאת ולמרות זאת, נראה שמר פרס לא חדל לעבוד את עבודת חייו עד ליום מותו.

אורחת שאיננה באמת אורחת

בכל שבוע הפגישה עם יעקב התקיימה באותו היום, באותה השעה, למעט חריגות ספורות, בהן הפגישה בוטלה בגלל בעיה רפואית דחופה שדרשה טיפול. בכל יום שלישי ב- 13:30, טיפסתי במעלה מדרגות בניין המגורים לקומה שלישית, שם חיכתה לי דלת הדירה פתוחה לרווחה למעני. בפעמים שהגעתי לדלת סגורה, זה היה סימן שמשהו לא טוב קרה. בכל יום שלישי ב-13:30, כאשר נכנסתי לסלון הדירה הצנועה המואר, יעקב חיכה לי במקומות על הספה, משאיר לי את הכורסא העומדת בניצב אליו. על שולחן הסלון הונחו כוס על תחתית ובקבוק דיאט קולה צונן.

המחווה הקבועה הזו של יעקב, שמיעט ביצירת קשרים אישיים, נגעה לליבי, ודוברה ביננו בטיפול. המחווה התחילה כמה חודשים אחרי שהתבסס הקשר הטיפולי איתו. יעקב, אשר קיבל את השיחות הטיפוליות דרך עמותת "עמך" ובמימון משרד האוצר, חיפש דרך לגמול לי על הטיפול. תגמול בתשלום קיבלתי מהעמותה. הדרך שלו הייתה באירוח. הוא הבחין בבקבוק השתייה שהבאתי איתי והחליט לדאוג לאותה השתייה זמינה עבורי. אפילו שהבהרתי שוב ושוב, שהוא לא אמור לארח אותי, הוא המשיך והבעת התודה הזו הפכה למאפיין בקשר הטיפולי ביננו.

חג סוכות שמח

עולם הטיפול הרגשי בבית יכול להיות מבלבל ומורכב למטופל ולמטפל.  עבור חלק מהאנשים מדובר במאמץ לא פשוט להכניס אדם זר לביתם, עולמם האישי והחשוף וליצור מערכת יחסים, שבמצבה ה"טבעי" נוצרת בקליניקה המנותקת מעולם זה. באופן דומה, לא פשוט עבור מטפל להיכנס ל"מגרש הבית" של המטופל וליצור קשר טיפולי, אשר בקליניקה הבטוחה שלו, היה "נקי" יותר מהשפעות חיצוניות ומהפרעות. באופן מובן, התגובה הטבעית ביותר למצב הזה, שאני נתקלת בו, כאשר אני מגיעה לבית מטופל, הוא ניסיון "לארח" אותי ובכך ליצור מצב שיפרוק את מתח הצפייה מהבאות. הרי, כל אדם יודע מה מצופה מאורח וממארח. ביצירת תפאורה של אירוח עם כיבוד ושתייה, התפקידים כביכול ברורים יותר לנוכחים. יחד עם זה, אלו לא התפקידים הקיימים למעשה בחדר. אני מגיעה כאשת מקצוע מטפלת והאדם ה"מארח" אותי מקבל שירות מקצועי, אשר הוא משלם עליו. מצב זה עלול לעורר רגשות מבוכה ורצון להתגונן מאיום בחשיפה מוגזמת, באמצעות הרחקה שלי וביחס כלפי כאורחת זרה. יחד עם זאת, זה בהחלט יתכן, כי ברוב המקרים, דאגה לשתיה עבורי, היא רק דרך לראות אותי כאדם, הזקוק לכוס מים ביום חם.

אז איך מתגברים על בלבול זה? מנסיוני, מדברים עליו כמה שיותר.  פעמים רבות כשאני מנסה להסביר מה זה אומר בעצם "טיפול נפשי בבית המטופל" אני מסבירה באופן הפשוט ביותר, כי בטיפול מסוג זה, אני "מעתיקה" את חדר הטיפולים לבית של אותו אדם המחפש טיפול נפשי או ייעוץ. כפי שאני דואגת לצרכי בקליניקה, כך אני עושה את מירב המאמצים לדאוג לצרכי לפני שאני מגיעה לבית המטופל. וכאשר אני מגיעה לשיחה עם מטופל העולם החיצוני נעלם והמוקד עובר לשיחה ולקשר באופן הנקי ביותר האפשרי בתנאים בבית. ברוב המקרים, עם הזמן תחושת הזרות נעלמת, ממש כמו בקליניקה. מסיבה זו, באופן זה של עבודתי, אני אורחת שאיננה ממש אורחת.

אינספור פנים לאהבה

כמה מתאים שאת הספר הזה מכולם בחרתי מתוך תצוגת ספרים והתחלתי לקרוא דווקא עכשיו. ספר שעוסק כולו בדיון על פניה הרבות והשונות של האהבה. כאשר פתחתי את הפרולוג, חשבתי על הרעיון של האהבה הרומנטית. על ההתחלות והסירוב לעסוק דווקא בשלבים המתקדמים ביותר של האינטימיות. את הקטע הבא מתוך הפרולוג אני מקדישה לכל הזוגות הוותיקים שחוו את האבולוציה של האהבה והאינטימיות בחייהם הזוגיים ואלה המאמינים במרכזיות של עולם הרגשות האלה בכל שלב בחיינו בעיקר בשלבים האחרונים.

Photo by Candida.Performa in flickr

קטע מתוך "אגם קומו (Lago di COMO)", חיים שפירא.

"... מפני השעה המוקדמת לא היו אנשים רבים על הסיפון. רוח בוקר ליטפה את פנינו, האוויר היה קריר, אך השמש כבר החלה בניסיונותיה להציץ אל האגם היפה.

        מולנו ישב זוג זקנים ושתק. המראה שלהם חשף כי הם שותקים באיטלקית. אל תתפלאו, אך לעיתים ניתן לדעת גם את השפה בה אנשים שותקים. היה גם ברור כי בעל ואישה הם. כאשר התקרבנו לצ'רנוביו, נזכרנו איך לפני שנים ביקרנו לראשונה במלון "וילה ד'אסטה" והתפעלנו מיופיו הרב. אמרתי לרעייתי כי זיכרונות הם גן עדן יחיד שממנו איש לא יוכל לגרש אותנו. היא אהבה את מה שאמרתי ואני ניסיתי להיזכר היכן קראתי את משפט זה. לא נזכרתי.

זוג האיטלקים המשיך לשתוק אך האישה התרחקה קלות מבעלה. היה נדמה כי היא כועסת. ואכן כעבור דקות אחדות היא קמה ממקומה, נתנה בו מבט זועף ועברה לשבת לבדה בצידה השני של המעבורת. הבעל הזקן הוסיף לשבת על הספסל מולנו אך פניו נפלו. חשבתי לעצמי: לאיזו דרגת אינטימיות יכול להגיע זוג במרוצת השנים – הם הצליחו לריב מבלי לומר מילה!

        הספינה המשיכה בדרכה וכעבור זמן לא רב הגענו לבלג'יו. נשארנו לשבת כאשר כולם קמו לצאת. אנחנו באיטליה, הארץ שבה החיפזון נחשב לחטא. מה עוד שחטאתי בכך לפני כשעה. הבעל התקדם לאיטו לעבר הגשרון ובטרם עלה עליו התקרבה אליו אשתו ושמה ידו בידה. חשבתי לעצמי: לאיזו דרגה של אינטימיות יכול להגיע זוג במרוצת השנים, הם הצליחו להשלים זה עם זה מבלי להחליף מילה!..."

מתוך: אהבה זה כל הספר, חיים שפירא, כינרת זמורה ביתן מוציאים לאור, 2014.

בין שתי לוויות

החודש הזה אתגר אותי במפגש עוצמתי עם מוות, שלא חוויתי כמותו עד עתה בחיי המקצועיים. פרידה משני מטופלים יקרים, אשר מתו בסמיכות רבה אחד לשני. המוות במקרה של מרבית המטופלים שלי איננו הפתעה. במרבית המקרים הוא ממש חלק מה"חוזה הטיפולי" שבטיפול באדם בחלקים האחרונים של חייו. ואכן, אבל על מותו של מטופל הוא דבר שחוויתי בעבר. כמטפלת רגשית המסר הוא (פעמים רבות), שעד כמה שהחוויה עצובה היא איננה לגמרי שלי. אני במידה מסויימת אורחת. האבל הוא של הקרובים ביותר למטופל. אולם, לעיתים, האינטימיות שבמרחב הטיפולי מתעתעת.

בעבודת האבל האישית שלי הפעם, ניסיתי לזקק את החוויה האישית שלי של האבדן של מטופלים יקרים אשר הוקרתי את המפגש האנושי איתם ואת האמון שהם נתנו לי להיות שם איתם בשלב האחרון של חייהם.

השיר הזה נולד כתוצאה מהתהליך.

amaranth5syn in flickr

בין שתי לוויות

הסיפורים, חלקיקי חיים,

שנאמרים ונאספים בליבי

הם כמו טביעת יד אישית של היושב מולי.

לכל טביעת יד ישנו תוואי משלה.

התלמים שנחרשו בעבודה,

בדמעות ובשחוק.

סיפורי חייהם מתעקלים ומסתרגים

כמו התוואי החרוט על ידם.

הלב חומר רך וגמיש הוא.

ישנן טביעות הנלחצות

והרושם עמוק וצרוב.

ישנן טביעות שרושמן

קהה עם הזמן.

ליבי אוסף את טביעות החיים

סופג אותם לתוכו

ומשאיר חלקים חיים

מתוך כל אותם שהיו ואינם.

והם הולכים ומתמזגים לחלק מהתוואי שלי.

טעם הזיכרון

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב

שלהי החורף, אך הרוחות עודן מנשבות ומידי פעם השמיים מתעננים ומעוררים את הרצון להתכרבל ולהתפנק עם מזון חם ומנחם. כל אלה מזכירים לי את השבתות אצל סבתי וסבי בתקופת ילדותי. למשפחתי, כמו לכל משפחה, היו את טקסי השבת שלה. אצלנו טקס השבת היה התייצבות בשבת לפני הצהריים בבגדי שבת בבית סבי וסבתי, שהיה על התפר בין השכונה שלנו לשלהם. כשנכנסנו לדירתם הריח המוכר, של הטשולנט, שנספג בכל חפץ, אחרי לילה שלם בו נח בתנור, גירה את בלוטות הריח והטעם. הניחוח נספג ונוכח בספות הסלון הישן, אך שמור כחדש, במזנון העץ הכבד המעוטר פיתוחים, בפסלי החרסינה והפורצלן ואגרטלי רוזנטל מלאים בזרי שושני בד ופלסטיק, אשר הונחו על מפיות סרוגות מעומלנות, לפי מיטב המסורת. סבי בחולצתו הלבנה, חזר מבית הכנסת שקט ומהורהר בעל הוד של שבת. שולחן האוכל הגדול, אשר בכל ימות השבוע עמוס קישוטים וניירת, חיכה ערוך ומוכן לקראת הארוחה. וסבתי ציפתה לנו ליד הדלת הפתוחה עם נשיקותיה המצלצלות ללחיינו ועם הניגון האידישאי של העברית השבורה בפיה.

Photo by Marat Gilyadzinov on Unsplash

מאז ומתמיד, שמעתי בדיחות על האיכות התפלה של האוכל ה"פולני", אבל לא הבנתי את הבדיחה הזו. זה לא האוכל שהכרתי. הטשולנט (כמו שאר המטעמים) של סבתי היה מפולפל ועשיר טעמים כמו טמפרמנט הנינג'ה שלה. הסיר העמוס והמהונדס שכבות על שכבות של טעמים, המתלכדים לשלמות. את טעמים אלה, סבתי שמרה לעצמה עד מותה. פעם, חשבתי לא פעם ביני לבין עצמי, הייתה הילה של יוקרה בשמירת מתכונים אישיים כסוד. במהלך השנים אימי ודודתי ניסו לשחזר את פאר היצירה הקולינרית, אך יצירותיהן זכו בתואר ה"דומה" או ה"קרוב מספיק, אבל זה לא זה". גם אני חוטאת מידי פעם בניסיונות לשחזר את הטשולנט המיתולוגי, אבל, זה אף פעם לא מגיע לטעם המדויק שמדגדג את זיכרון צהרי השבתות אצל סבא וסבתא.

הרבה דברים סבתי וסבי לקחו עימם לקבר. סודות ששמרו מתוך בחירתם האישית או חלקים מחייהם, שאוזנינו נסתמה מלשמוע. אחד מהדברים הייתה שפתם, האידיש. אידיש, כילדה נשמעה לי קופצנית ומצחיקה, שוברת שיניים, מביכה ולא הגיונית לאוזן. סבתי ניסתה לשכנע אותי ללמוד את שפתה ממנה, אבל אזני סירבה לרשום בזיכרוני ופי עיוות בכוונה את הנאמר. את אימי שמעתי מדברת אידיש רק עם הוריה במבטא ישראלי "כבד" כמו בכוונה. אמנם לא שמעתי מעולם דברי סלידה מפורשים מהשפה הזו, אך התחושה ריחפה באוויר: אידיש הייתה שפה של זקנים, מקועקעי אמות, לא מפה, גלותית. שפה מביכה, שצריך להעביר הלאה, כמו זיכרונות מסויטים ורעים. סירבתי ללמוד, ובדיעבד, אני מצטערת.

בתמונה: אחד מניסיונותי לשחזר את יצירת המופת של סבתא.

כל כך הרבה אבד. עולם ומלואו של תרבות עשירה, שנעלמה עם קהילות שנמחקו, ואינן. הדור השני והשלישי של אותם עולים מאירופה, ששרדו, סירבו להקשר לאותה תרבות. הדור הרביעי, איננו מכיר כבר את התרבות ההיא הרחוקה. התרבות של יוצאי פולין לא שונה מהתרבויות האחרות שהגיעו ארצה בראשיתה של המדינה. מנהגים, אשר נותרו מהם שלדים ממקורם המפואר, שפות, אשר ילדים מסרבים ללמוד, משום שרוצים להפוך לישראלים כמו כולם.

לפני כחודש נתקלתי במקרה בשיר מרגש של איש החינוך, המשורר והסופר אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול". שמוש, שהיה אמנם יליד סוריה, הפך עם עלייתו איש קיבוץ וצבר גאה, בשיר מתאר באופן ציורי כל כך את ניסיונותיה הנואשים של אימו בזקנתה לספר על חייה, על תרבותה ואמונותיה "קולה מתנגן כעוד, וכפות ידיה מבארות, צמידיה מצטלצלים..." והוא איננו פנוי לשמוע אותה, כולו "אוזן סתומה". קראתי את מילותיו וחשבתי על סבתי, אשר כל כך הרבה מעברה היה חתום בכספת פנימית, שלא הסכימה לפתוח כתיבת פנדורה נפשית, אך חלקים אחרים מתוכה שיתפה בנדיבות, ולא היה מי שרצה לשמוע. כולנו היינו עסוקים בשלנו. למזלי, בשנת חייה האחרונה, השתדלתי לשבת איתה לעיתים קרובות והקשבתי למה שהסכימה לספר. אני כבר הייתי בוגרת מספיק להבין, שזו הזדמנות שלא תחזור.

לכולנו ישנו סיפור משפחתי, שהוא חלק מהדי אן איי שלנו. סיפור שהוא חלק מאבני היסוד של האישיות שלנו. יגאל אלון בסיפרו "מסך של חול" כתב "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לדעתי, בקלות ניתן להפוך את המשפט ל- אדם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל (ונטול פשר) ועתידו לוט בערפל. אחת המתנות הגדולות שאנחנו נותנים לעצמנו ולהם היא להקשיב לסיפורי הורינו. אנחנו יכולים ללמוד דרך הסיפורים על האלמנטים והרעיונות, שעיצבו אותנו, כמשפחה וכאינדיווידואליים, להבין מה הניע ומניע את בחירותינו ומהן הטעויות, שעליהן אנחנו חוזרים ומשחזרים טעויות עבר. אחת המתנות שאנחנו יכולים לתת לדורות הבאים היא הסיפור שלנו האישי והמשפחתי ואת המסורות המשפחתיות, בכך להעניק להם את הכלים להבין מאיפה הם באו ולבחור עבור עצמם את המסלול הטוב ביותר לעתידם. וסבתות (או סבים), אל "תשבו" על מתכונים ושטעם הטשולנט, הטבית, המפרום או הסופריטו המשפחתי ישתמר לאורך הדורות במשפחתכם.

מי רוצה להיות צעיר לנצח?

     

תקופה עצובה עוברת עכשיו על ישובי הערבה, ואני מניחה שזו התחושה בכל הישובים בהם ותיקי הישוב מזדקנים, חולים והולכים לעולמם. הפרידות מחברים קרובים הולכות ומתרבות והעצב גדול על ההולכים, שעיצבו את פני הקהילה מאז הקמתה. הקהילות משתנות והעולם משתנה לאנשים שהיו שם כשהכל התחיל.

        התקופה הזו גורמת גם לי להתעמת עם רגשות שלי על מוות ואבדן של אנשים יקרים ועם האפשרות הקיימת והנוכחת של המוות. ברור לי שבחרתי נישה מקצועית בה המפגש עם סופיות ומוות הוא "חלק מהעבודה". אבדן של אנשים יקרים, שאני מלווה בצמתים משמעותיים וחולקת עימם רגשות, מחשבות ותקוות אישיים ביותר, הוא עניין שהשכל הישר צופה, אבל הרגש מכאיב לא פחות. אני לא יכולה שלא להרהר ולחשוב "האם באמת אפשר להתכונן לאפשרות הזו?".

        החברה המערבית ובוודאי הישראלית, מחזיקה חרדה עצומה סביב מוות. ילדים מורחקים מלוויות ואזכרות. לא מדברים על מוות או מכינים את האפשרות הזו. זיקנה, אשר היא הסמן העיקרי לסופיותם של החיים, אינה מקבלת יחס של עוד שלב התפתחותי בעל יתרונות וחסרונות, אלא כאל תופעה, אשר כדאי שתהיה מורחקת מעין הציבור הרחב לתוך קהילות סגורות- בתי חולים ובתי אבות שהם כמו "גני ילדים יוקרתיים". המילה זיקנה עצמה, "זוכה" תכופות בתקופתנו לכביסה מילולית והופכת ל"גיל הזהב", "הגיל השלישי והרביעי". חולי הוא דבר שמפחדים ממנו עד כי ישנם אנשים הנמנעים להבדק או להכנס לבתי חולים, פן יגלו משהו, חס וחלילה. גברים ונשים רבים, המגיעים לגילאי 40, מתחילים להסוות את סימני הגיל, לספור קמטים ושערות לבנות.

        אנחנו חיים בחברה שהמוות בה בגילאים צעירים נדיר מאוד והחיים נמשכים ונמשכים גם לפעמים כאשר הם כבר לא ממש חיים. ברקע נמצא האבדן הכואב והבלתי נתפס של כל כך הרבה משפחות בתקופת השואה. המחשבה על אבדן ומוות הפכה כל כך בלתי נסבלת, שהיא נדחקת ומודחקת, וכאשר המוות מגיע, הכאב עצום ובלתי נסבל. וכשהזקנה מגיעה, זיכרונות טראומטיים חוצי דורות של חוסר אונים וחוסר שליטה מימי מחנות הריכוז מציפים. נוצרת בכך דינאמיקה בלתי נמנעת בה המוות מודחק ומוכחש. הוא איננו "טבעי" יותר.

Photo by John Wilson on Unsplash

כאשר חשבתי על כך השבוע נזכרתי בסיפור אגדה ששמעתי בילדותי על חוקר ארצות ספרדי בשם חוזה פונס דה ליון. פונס דה ליון גילה בשם ארצו חלקים רבים מהקריביים, הוא היה מושל קוסטה ריקה ואף קרא לפלורידה בשמה. אחת מהאגדות שנקשרו לשמו הייתה מסע החיפושים שלו אחר מעיין הנעורים. מעיין, אשר הילידים האמריקאיים סיפרו לו שכל הרוחץ במימיו, זוכה לחדש את נעוריו ולחיות לנצח. ליבו, שהתאבה לחיי נעורים נצחיים, יצא אחרי תיאורים של זקנים קמוטים ושגרוניים, אשר רחצו במימיו ויצאו חלקי עור ומפרקיהם גמישים ורעננים. וכך, פונס דה ליאון תר תקופה ארוכה אחרי מיקום המעיין. כאשר הגיע למעיין פגש אדם זקן מסתורי, אשר עצר בעדו והראה לו את חייו הפוטנציאליים אחרי הרחצה במעיין. הוא אמנם יישאר צעיר, גמיש, ללא דופי או מחלה, אך עם הזמן, כל מי שהכיר אהב או יאהב בעתיד ילך כדרך כל בשר. והוא יהיה שם ויחזה בהם מתים, אהובותיו, ילדיו, נכדיו, ניניו. והוא יישאר כשהיה, צעיר לנצח ובודד לנצח, שריד נצחי בעולם משתנה. לפי האגדה פונס דה ליון ויתר על ההזדמנות לרחוץ במי המעיין. בחייו האמתיים הוא העריך שנים בשני עשורים יותר מאשר האדם הספרדי הממוצע של אותה התקופה. בגיל 61, הוא מצא את מותו מחץ מורעל שפגע בו.

תווית מקורית של מיים מינרליים. מהאוסף של Boston Public Library  באתר flickr 

אליזבת' קובלר רוס כתבה בסיפרה "המוות חשוב לחיים" את המסר הזה בדיוק. המוות, הפרידה עם הכאב הבלתי נסבל שהם גורמים לכולנו, דוחפים אותנו לחפש משמעות והמשכיות, איפה שאף אחד לא באמת יודע אם היא קיימת. אבל, המוות הוא חשוב ואף הכרחי לחיים. בלעדיו, לחיים אין משמעות. דווקא סופיותם של החיים. ההבנה שיש לנו כברת זמן לא ידועה לחיות את חיינו, נותנת משמעות לחיים האלה והופכת אותם ליקרים. חיים ללא סוף מאבדים את המהות היקרה שלהם. ההכרה בכך שכל יום חשוב לחיות, ליצור, להשפיע, לאהוב, הופכת את החיים חשובים כל כך. כנראה שאין דרך להתכונן לאבדן. כאשר יש מה להפסיד, האבדן צורב יותר. אבל גם ההכחשה של המוות הופכת אותו למפחיד ונוראי יותר.

האם אתם, במקומו של פונס דה ליון, הייתם רוחצים במימי המעיין?

שיחה עם "רוח רפאים"

פורסם לראשונה בעלון לגיל השלישי של מושב עין יהב.

 פסיכיאטר וסופר בגיל העמידה מקיץ בפתאומיות משינה בעקבות חלום מטלטל ובלתי צפוי. בחלומו חזר להיות ילד. הוא נמצא ביריד שעשועים וביריד אפוף ריח "שיערות סבתא" ופופקורן יש גלגל ענק, דוכני קליעה למטרה ורכבת שדים. הוא נכנס לביתן רכבת השדים וכשהוא מסיים את המסלול הוא מנופף בידיו לאימו המתה שנים רבות "הצלחתי אמא! תראי אותי!" ומקיץ בבהלה. החלום המטלטל מביא את אותו אדם מצליח לשיחה עם אימו המתה.

אימו, בחייה הייתה עבורו מיצוי תדמית המהגרת הנחשלת. אישה פשוטת מראה וגינונים, קשת יום, "שבורת שפה", שכמעט שאיננה יודעת קרא וכתוב ובורה בצורה קיצונית, אך בעלת חוכמת רחוב ולשון חדה וארסית. גינוניה והתבטאויותיה העממיים והביקורתיות בנוסף לשפתה היישידאית- הגלותית ביישו אותו לעיתים קרובות והוא מיעט להיראות איתה בציבור. הוא לא גאה בזה, אך אלו היו רגשותיו בעת התבגרותו ועד ליום מותה. היא בילתה את זקנתה בדירה מלאה בכרכי ספריו של בנה בשפות שונות, אשר איננה מסוגלת לקרוא, אך מלאת התפעלות מעטיפתם ומעוביים. בביקוריו המועטים, הרגיש נבוך לנוכח הרגלה ללטף את הספרים ולהתפעל מצורתם.

תמונה של Jamie Dench מתוך אתר Unsplash

חדירתה של האם לחלומו של הכותב, אחרי שנים רבות כל כך שמיעט לחשוב עליה, זעזעה אותו. המחשבה שאחרי הכל, כל רצונו היה לקבל את אישורה של אימו לכך שחייו והישגיו טובים בעיניה, בלבלו אותו. ושיחה נרקמה בדמיונו בינו לבין רוחה של אימו. בשיחה, זיכרון האם כפי שנצרב במוחו נסדק. האם הביקורתית והקשה על מנהגיה המביכים קיבלה דמות מלאה בעלת חלומות ורצונות משל עצמה. דווקא אז, זמן רב כל כך אחרי מותה, הוא היה מסוגל לראות את אימו בתוך נסיבות חייה ולהרגיש כלפיה הערכה ואמפטיה. הוא ראה אותה, כאישה שסביבתה בלמה את השכלתה משום שהייתה אישה, ומשום שנזרקה למציאות בה הייתה חייבת להתפרנס ולהשתמש בכישורים המועטים שאפשרו לה לפתח, תפירה ורוכלות. החיים שנקבעו עבורה הותירו אותה ללא יכולת לבקש לעצמה דבר. שאיפותיה כולן התנקזו בבנה. היא מלאה כל צורך ורצון שלו וטיפחה ורוממה אותו, כדי שיהפוך למה שהוא היום. אך בתוך תהליך זה, איבדה אותו. הוא הפך להפך ממנה. משכיל מאוד, חופשי להצליח ולמלא את שאיפותיו, לפרוס כנפיים ולהמריא, אך גם מלא חשיבות עצמית ויהיר. לאכזבתה, היא גילתה שממרום מעופו היא נראתה בעיניו קטנה וחסרת משמעות ושאיפות, דמות פלקאטית ללא אישיות ותוכן. מישהי להתבייש בה.

השיחה המדומיינת עם אימו עימתה את הכותב לגבי תפקידו בחייה והעלבונות שהיא ספגה ממנו. בנוסף, השיחה לימדה אותו שיעור על משמעות בחיים והאופן בו אנשים שונים מכניסים משמעות לחייהם. המשמעות בחייו היתה פיתוח ומימוש עצמי. לעומת זאת, משמעות חייה של אימו וחלומותיה התנקזו מתוך נסיבות חייה בטיפוחו. לכן בעיניה הספרים שלו הם למעשה הספרים שלה וההצלחה שלו היא למעשה ההצלחה שלה. עם זאת, המחיר שהיא שילמה היה שהחלום שלה שהוא ייראה בה כמנוע מאחוריו, לא התממש בחייה.

סיפור זה בין אם הוא קרה באמת או לא, מופיע בפרק הראשון בספרו של ארווין יאלום, "אמא ומשמעות החיים". ובין אם הוא אמיתי ובין הוא לא, הסיפור הזה מצליח לספר גם את הסיפור של הדור שנולד מעט לפני, במהלך ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה פה בארץ (למרות שהוא מתרחש באמריקה הרחוקה). זהו סיפור של חלק מהילדים שגדלו להורים מהגרים, שחלקם שרדו את השואה או חמקו ממנה לפני שהתחילה. חלקם הגיעו בכלל מאזור אחר של העולם ולא ידעו כלל שהשואה קרתה. חלק מאותם הורים, יחד עם בניית משפחתם, נאלצו לחיות חיים של עבודה קשה ולעיתים קרובות לא מתגמלת. הם לא ידעו בכלל מה אומר הביטוי "מימוש עצמי" ורובם חלמו על דבר אחד. לתת לילדים שלהם את ההזדמנות להצליח שלא ניתנה להם. ועם זאת, חלקם בתוך קרבות חייהם לא ידעו לפתח אינטימיות עם ילדיהם שתהפוך אותם בעיניי ילדיהם לאנשים בעלי דמות שלמה של איש או אישה בעלי אישיות, מחשבות, רצונות וחלומות. פעמים רבות התחושה היא שבתוך בית אחד חיו הורים וילדים כזרים ללא יכולת אמיתית להכיר.

חלק מהמטופלים שלי, שגדלו בבית בו ההורה נמצא (בגופו) - נעדר (ברוחו) כתוצאה מנסיבות חיים שונות, כמו כל ילד באופן טבעי "מילאו את החסר" בדמות הוריהם מתוך עולמם הפנימי. לפעמים, ההורה הפך להיות טוב עד קדושה. לפעמים, ההורה הפך להיות פשוט וגלותי ומביש. בכל המקרים, ההורים הצטמצמו לדמויות פלקאטיות. אבל, תסכימו איתי, שאף אדם אינו חד מימדי. הרי, אנשים אינם מתאפיינים בתכונות מוחלטות. לכל אדם החסרונות והיתרונות שלו. אך אלו נעלמו מעיניהם כילדים וכבוגרים. רובנו פועלים כך. אך בפעולה זו הלא מודעת על פי רוב, אנו חוטאים לעצמנו ולהורינו וגם לילדינו. אנחנו רואים תמונה חלקית של הורינו כפועל יוצא של עצמנו ושל מערכת היחסים איתם. לפעמים באמת החיים יוצרים מצב של אין ברירה, אך מתוך נקודת המבט של זמן, לפעמים ניתן ליצור דו שיח אחר עם הורינו, אפילו אם הוא רק מדומיין. ובכך להגיע להבנה טובה יותר לגבי היבטים המפריעים לנו בחיינו.

כותב הסיפור הזה, מנסה לדעתי להעביר מסר נוסף; איזה הורה כדאי לטפח בעצמנו למעננו ולמען ילדינו (אפילו כיום בגילאים מאוחרים יותר). הורה שמאפשר לילדיו להכיר אותו ולדעת על רצונותיו ואהבותיו. הורה שמאפשר לילדיו את ההבנה שאהבה וכעס וכל רגש אחר יכולים להתקיים בתוכו ובתוכם ביחד? הורה שמאפשר לילדיו לראות אותו מתקשה לפעמים, מתמודד ומתוסכל ולא סופרמן / סופרוומן כל- יכולים. האם בכך הבנות והבנים שלנו ילמדו להיות אנשים אמפטיים ואכפתיים יותר, שרואים אנשים בכלל ואת הוריהם בפרט כדמויות שלמות נפרדות מהם ומרצונותיהם? קשה לדעת, אבל זה יכול לעזור.

אלו הורים אתם? גם בהיותכם הורים לאנשים בוגרים, אתם יכולים, אם אתם רוצים ומרגישים מוכנים, לשנות את האופן בו הילדים שלכם רואים אתכם. את התדמית שיש להם מכם ונבנתה בכוונה מלאה שלכם או מתוך חוסר מודעות ואיננה מתאימה יותר לחייכם. השיחות שתנהלו היום על העבר עם ילדיכם ישפיעו על האופן שהם ייזכרו בהיסטוריה שלהם בעתיד ובהקשרים שיתנו לזיכרונות שלהם. ומעבר לכך, שיחות אלה עשויות להשפיע גם על ההורות שלהם בהווה. השיחות האלה עלולות להיות לא פשוטות וללמד אתכם על חלקים (אולי פחות יפים) שלכם שנסתרים מעיניכם וגם על חלקים מוכמנים של ילדיכם. אוסיף הסתייגות. ללא ספק, שיחות כאלה אינן מתאימות בכל משפחה ולכל אדם כדאי לשקול את עצם קיום שיחות אלה ואת האופן שמתאים לקיים אותן במשפחתו. ולעיתים כדאי לבצע אותן בליווי של איש מקצוע. אך, בכל אופן, מתוך שיחותיי עם מטופלי למדתי, כי ברוב המקרים בטווח הארוך, הן עדיפות על לשוחח עם "רוח רפאים".

ארווין יאלום, אמא ומשמעות החיים. 1999, כנרת בית הוצאה לאור.