גם אריה פצוע רוצה לשאוג

מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת עלון סבאסבתא לגיל השלישי בעין יהב.

"את חייבת לשמוע את ההרצאה הזאת!" אמרה בת דודי בהתלהבות רבה. "ואחר כך גם לקרוא את הספר!" הוסיפה "איך לא שמעת על 'ההרצאה האחרונה'? זה אחד הספרים שהכי מדברים עליהם עכשיו!". ובאמת בעולם לפני שהרצאות של ארגון טד (TED) היו נפוצות כל כך, ההרצאה הזו הכתה גלים. קיבלתי את עצתה, פיניתי שעה ורבע וישבתי לראות את ההרצאה ב- YOUTUBE. זו הייתה הרצאה פוקחת עיניים, שנשארה איתי שנים אחרי (וגם קניתי את הספר כמובן בעקבותיה).

בספטמבר הקרוב יעברו 10 שנים, מאז עלה פרופ' רנדי פאוש על פודיום המרצה בפעם האחרונה. שבועות ספורים קודם להרצאה, פאוש אובחן כחולה בסרטן הלבלב בשלב מתקדם ונאמר לו שנותרו לו כשלושה חודשים לחיות בבריאות יחסית. פאוש, שהיה מרצה וחוקר מוערך בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון, התבקש (כחלק מטרנד הרצאות השראה באותה התקופה) לפני שניתנה לו האבחנה, לתת הרצאה שמטרתה לדמות כאילו היא ההרצאה האחרונה שייתן לפני מותו. במקרה שלו, כפי שבוודאי הבנתם, הוא לא היה צריך לדמיין את הסיטואציה.

"חיוך של רנדי": תצלום שנלקח בזמן ההרצאה מתוך אתר ההנצחה ברשת
לרנדי פאוש של אוניבסיטת קרנגי מלון

פאוש היה אב לילדים צעירים, שהגדול מבינם היה בן 5 באותו הזמן. הוא נקרע בין הרצון לבלות את מעט הזמן שנותר לו "על הרגליים" עם משפחתו ולייצר זיכרונות משמעותיים לילדים שלו ממנו, לבין המשיכה שלו לפודיום המרצה, לכתוב הרצאה שאיננה מקצועית, אך תאתגר ותשאיר חותם על אנשים אחרים. לאחר לבטים רבים בשיתוף מטפלת נפשית שליוותה את התהליך, הוא ואשתו ראו בהרצאה הזו הזדמנות להשאיר מעין "צוואה מוקלטת" עבור ילדיהם, שיוכלו לשמוע את אביהם ולהכיר את השקפת עולמו כאשר יגדלו מספיק, כלומר, שנים אחרי שילך לעולמו.

פאוש קרא להרצאה שלו בשם "להגשים באמת חלומות ילדות". במהלך ההרצאה, פאוש גולל את סיפור חייו, דרך משקפי אמונתו שכל אדם, כדי לחיות את חייו במלואם, צריך ראשית את האפשרות לחלום בילדותו חלומות "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" ובהמשך לגבש חזון למימוש חלומות אלה. פאוש במבט מפוקח ובסגנון מלא הומור וחיים רואה ברכה בהזדמנויות שנקרו בדרכו, אך גם באלה שיצר לעצמו ובעיקר במה שכינה "קירות הלבנים" (Brick walls)- המכשולים, שגרמו לו לחשוב בצורה יצירתית ולהתגבר עליהם, כדי להגשים את חלומותיו. רובכם בוודאי יכולים לתת שיעור לרוב האוכלוסייה בהגשמת חלומות והתמודדות עם "קירות לבנים" בדרך להגשמתם, אך אני רוצה לדבר על מסר- העל שאני קיבלתי מההרצאה הזו: דרך התמודדות עם משבר בריאותי קשה ואף התמודדות עם אבחנה של מוות מתקרב.

ההרצאה הזו ובעיקר הקריאה בספר שמתבסס עליה, מספרת סיפור על איש צעיר בסוף חייו, שמצא דרך להכניס משמעות לזמן הקצר שנותר לו בחייו. הפסיכיאטר הנודע שורד השואה, ויקטור פרנקל בסיפרו "האדם מחפש משמעות" טען, כי בני אדם הם עמידים וגמישים. אנשים יכולים להסתגל גם למצבים הכי נוראיים ובלתי אפשריים, אם הם רק מצליחים ליצוק לתוכם משמעות. הוא כמובן, התייחס לחווית ההישרדות שלו במחנה הריכוז. אולם עבור רוב האנשים, המשימה הזו, של מציאת משמעות בהתמודדות מול רוע שרירותי כמו אבדן ילד או מחלה קשה, נשמע כמו סיסמא, שקל יותר להגיד מאשר לעשות. אך, כמו כל משימה קשה בחיים, הדרך להגיע למשמעות המיוחלת היא תהליך מורכב ולא תופעה שצצה יש מאין. פה נכנס סיפורו של רנדי פאוש.

במקרים רבים כאשר קורה משבר בריאותי או כל משבר אחר, כולנו נוטים "לשמוט מידינו" את הדברים שאנחנו "חיים" למענם, הדברים שמגדירים אותנו, שאנחנו נהנים מהם הכי הרבה ומעניקים משמעות לחיינו, פשוט כי הם "לא מתאימים" או "לא נכונים" למצב ההתמודדות או למה שמוגדר כ"אבל". הסיבות לכך מגוונות. אם הן מתוך התחשבות בסביבתנו או מתוך אמונה שאין מה לעשות, או מחשבה אחרת ששולטת בתודעה האנושית, שהתמודדות עם בשורה מרה כמו מחלה או מוות צריכה להיות רצינית ועצובה, נטולת הומור או שמחה. רנדי פאוש ניסה להדגים לנו דרך אחרת: איך להתמודד עם מוות בתנאים שלך או כמו שהוא ניסח זאת: "גם אריה פצוע רוצה לשאוג". עבורו, עמידה מול קהל, לימוד ובניית מורשת חינוכית, הם הדברים שיצקו משמעות לחייו עד הרגע האחרון. פאוש חי עוד חמישה חודשים מעבר להערכה שרופאיו נתנו לו והשאיר לכולנו שיעור חשוב ומרגש לחיים. מורה, איך לא?

רנדי פאוש וג'פרי זסלאו, ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר (2008).

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה, הוצאת דביר (1970).

בואו נדבר על סקס...

בואו נדבר על סקס. הנושא הזה שגורם לרבים מאיתנו לזוז בחוסר נוחות בכיסא, כשאנחנו נדרשים לחשוב עליו. ולפני שאתם סוגרים את המאמר עם סומק קל על הלחיים (סתם מתלוצצת), חלק מכם בטח יגידו לעצמם: רגע, מה פתאום סקס? עכשיו בגילנו? למה הנושא הזה חשוב בכלל לחיים שלנו? זה לא מתאים. ולמה לא בעצם? אני כאן כדי לשבור את האמונה שסקס שייך לצעירים, חלקי העור, הרזים והחתיכים.

האמת היא שמאז ומתמיד סקס היה דבר, שפשוט עושים בהנאה או מתחושת כורח באיזשהו שלב בחיים, אבל לא מדברים עליו. רבים מאיתנו גדלנו והתבגרנו ללא ידע בנושא מין ומיניות, ללא היכרות עם הגוף שלנו ונפלאות המיניות שלנו וגם ללא הבנה אמיתית של המשמעויות הגופניות, הרפואיות והרגשיות של המין. שאלת "איך באים ילדים לעולם" היא אימת ההורים מאז ומתמיד. רבים מאיתנו זכו (וזה במקרה הטוב) לגמגום עובדות החיים ע"י הורה נבוך. בדור שלי והלאה, העניין לווה (שוב במקרה הטוב) בביקור אצל רופא הנשים וקבלת מרשם לגלולות למניעת הריון או טקס הענקת קופסת הקונדומים הראשונה. לרוב הם לוו בשיחות אזהרה לגבי סכנות ההיריון הלא רצוי ו"דרך צלחה". מסיבה זו, סקס נצרב בתודעה של מתבגרים רבים כדבר מביך, לפעמים אסור או מסוכן, פרטי, שעושים בחדרי חדרים ובעיקר לא מדברים עליו.

רבים חושבים שה"מהפכה המינית" שינתה משהו בגישה למין. אמנם, ישנה מודעות רבה יותר למחלות המועברות ביחסי מין ולהריונות לא רצויים ורואים הרבה יותר תכנים מיניים בכל מקום, אבל הגישה השמרנית בקשר לשיח על מין נשארה במידה רבה כמו שהייתה. בוודאי ובוודאי, כאשר מדובר בנושא של מיניות בגילאים 60+.

אז אני לא מחדשת לכם בוודאי (או שמא אולי אני כן), שישנם הרבה אנשים פעילים מינית בגילאים המבוגרים. לא מדובר ב"שרידים נדירים", אבל קשה לקבל תמונה אמיתית כמה, משום שקשה לחקור את הנושא בשאלונים של דיווח עצמי (שאלון בו כל נחקר עונה לשאלות בכנות על עמדותיו והרגליו) או ראיונות, פשוט כי אנשים נמנעים מלשתף פעולה. הסיבה לכך כנראה נובעת, מכך שאחוז לא מבוטל מהאנשים בני 60+ חושבים שסקס ומיניות פעילה בגיל מבוגר אינם נאותים או חלילה סוטים. אנשים רבים חושבים, שהעניין ביחסי מין צריך להיעלם עם הפסקת גיל הפוריות. אנשים רבים התחנכו במשפחות עם רקע מסורתי דתי או שמרני, בהם למין יש תפקיד להולדה או לסיפוק צרכי הגבר במשפחה. אז אם קשה לגייס מידע על מיניות גברית בגיל במבוגר, על מיניות נשית קשה עוד יותר.

בעיה נוספת היא שגם בקרב אנשי מקצוע (רופאים, אחיות, מטפלים רגשיים) קיימת מבוכה רבה בהתייחסות לנושא. האבסורד הוא, שידוע שפעילות מינית בגיל מבוגר היא גורם שמוסיף רק טוב לבריאות הגופנית וחיוניות וגם מהווה גורם מונע דיכאון במקרים רבים. למרות שמדובר באלמנט חשוב באיכות החיים, גורמים מטפלים רבים נמנעים מלשאול שאלות ולמנוע בעיות. מסתבר, שגם בנושא הזה, אפילו רופאים הם "בני אדם".

כפועל יוצא מכך, קיימת בורות רבה מאוד בגילאים האלה לגבי אמצעי מניעה. עכשיו בוודאי תשאל השאלה, מה יקרה? נכנס להריון? טוב, אז הריון כבר לא משהו שצריך לדאוג לגביו. אך, תוצאה של הבורות הזו היא תופעה של הידבקות בזיהומים ומחלות מין דווקא בגיל המבוגר. אז כן, קונדומים עדיין רלוונטיים, אפילו בגילכם המתקדם.

תוצאה נוספת של הימנעות אנשי מקצוע מנושא המיניות אצל מטופליהם המבוגרים היא התמודדות עם בעיות בתפקוד המיני. במקרים רבים, נוצרת דינאמיקה של קשר של שתיקה סביב הנושא. רופאים רבים מתקשים לראות במטופליהם מרובי מחלות הרקע אנשים עם צרכים מיניים. בנוסף, מטופלים רבים, ובעיקר מטופלות, חוששים מתגובה שופטת על מצוקה בנושא התפקוד המיני. כתוצאה מכך, הנושא הכאוב הזה איננו מדובר או מטופל. מיניות ויכולת תפקוד מיני הם חלק מדימוי הגוף האנושי הבסיסי ביותר, אשר עובר שינוי משמעותי עם ההזדקנות. הצרכים והיכולות משתנים עם הזמן, אך במקרים רבים הרצון לקרבה ואינטימיות גופנית איננו משתנה גם עם הגיל וגם עם בריאות רופפת יותר. זהו חלק חשוב בחייכם, גם אם הוא משתנה כמותכם. חשוב בעת מצוקה, כמו בכל אספקט בריאותי אחר בחייכם, לא להתבייש לדווח לרופא ולטפל.

אז זהו צלחתם את המאמר, זהו רק קצה קצהו של הנושא החשוב הזה. וכפרס תקבלו בדיחה חביבה:

שני זקנים מדברים ביניהם על חיי המין שלהם.

"כשהייתי צעיר, הייתה לי במיטה כל יום בחורה אחרת", מספר הראשון, "היום יש לי מזל אם בכלל אני עושה זאת פעם בחודש."

"באמת", מתפלא הזקן השני, "כי אני עושה את זה כמעט בכל יום!"

הזקן הקודם שואל אותו, "איך אתה מצליח לעשות את זה כמעט כל יום?"

"פשוט מאוד", הוא אומר, "כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי…"

Taylor, A & Gosney, M. A. (2011). Sexuality in older age: essential considerations for healthcare professionals. Age and Ageing; 40: 538–543.  

ככה זה כשאין שניים

העבודה הראשונה, שכתבתי בתואר הראשון של עבודה סוציאלית, וכנראה שהיא גם העבודה הזכורה לי ביותר בכל התואר, הייתה בנושא התאלמנות בגיל המבוגר. נראה לי, שגם אי אז הבטן שלי "הרגישה", שהגיל המבוגר לא מקבל את מקומו הראוי בהתייחסות למורכבות התמורות הייחודיות לו בעולם הנפש. העבודה עסקה בשינויים "טבעיים" במעגל החיים. אני זוכרת את שיחת השכנוע לי עם המרצה שלי, אישה נמרצת בסוף העשור השישי לחייה. היא העמידה בסימן שאלה, האם מדובר בשינוי "טבעי" במעגל החיים. ואני, שלא ראיתי הבדל ב"טבעיות" הנושא הזה לבין הנושאים הריון, לידה או חתונה (שחברותי מיהרו לכתוב עליהן), טענתי שכל מי שיתחתן, סביר שבשלב מסויים בחייו (וסביר להניח שזה יהיה בגיל מבוגר) גם יתאלמן. הטיעון הזה, כפי הנראה סיפק אותה, למרות אולי מתוך חוסר היכרות שלי איתה, כנראה בטעות פגעתי "קרוב לבית" או שפשוט היא ציפתה מ"פרח עו"ס" שכמותי להיות פחות מורבידית.

באמת, יש משהו שמרגיש לא "טבעי" בלאבד בן זוג. היינו רוצים לחשוב, שרובנו מרגישים אבן כבדה בתחתית הבטן שלנו כאשר אנחנו חושבים על זה, שאחרי זוגיות ממושכת כל כך נאבד את החצי השני שלנו. בוודאי שאיננו יכולים לעכל התאלמנות בגילאים צעירים. התמונה הרומנטית של הזוג הזקן שמחזיק ידיים לעבר השקיעה, קיימת בפנטזיות של כולנו על הזדקנות. אף אחד אינו רוצה להזדקן לבדו. אבל, כתמיד החיים מורכבים יותר.

אחת הסיבות שהתעקשתי לכתוב את העבודה בנושא הזה היא, משום שרציתי להוציא אל האור את סיפור ההתאלמנות של סבתי ז"ל. העבודה הייתה כרוכה בעריכת ראיון למקרה ל"דוגמא". מבחינתי הסיפור של סבתי היה מבחינות רבות "לדוגמא", משום שנראה שבאותו שלב בו ראיינתי אותה, היא עברה תקופה של פריחה יצירתית. סבתי התאלמנה בסוף שנות שישים שלה וזמן קצר לאחר מכן, למרות לא מעט "גבות מורמות", החליטה לעזוב את דירתה ולעבור לגור בדיור מוגן והייתה תקופה לא קצרה לדיירת הצעירה במקום. מאז אותו מעבר נראה שהשתחרר בתוכה משהו שהיה כלוא זמן רב. היא גילתה כישרון חבוי בציור שהתפרץ במאות יצירות, המקשטות את קירותיהם של בניה ונכדיה עד היום. היא מילאה מחברות בכתיבה רהוטה. שרה במקהלה וכיכבה בטקסי החגים הקהילתיים. היא אפילו למשך תקופה מצאה ידיד, איתו חלקה קשר קרוב למדי. החיים החדשים של סבתי, נראו שוקקים, מלאי תוכן ועניין ומהרבה בחינות מאושרים ומספקים (עד כמה שאפשר אצל גב' פולניה מכובדת).

          יחד עם זאת, בזמן הראיון איתה תמונת המצב ה"ורודה" הפכה ברורה הרבה פחות. משפט אחד מתוך הראיון שלי עם סבתי נחקק במוחי ומהדהד עד היום. היא חזרה עליו הרבה בגרסאות שונות במהלך הראיון. "כשהיתומה רוקדת כולם שמחים איתה, אבל כשהיתומה בוכה, היא בוכה לבד". כאן הבנתי, שהמקרה ל"דוגמא" שלי השתנה. סבתי במשפט אחד כמעט חידתי, סיפרה את מלוא הסיפור. החברה שלנו חוטאת לרבים, בכך שהיא רואה בהשתהות באבל, דבר לא בריא. הגדילו אנשי מקצוע והגדירו טווח זמן ממנו האבל הופך מאבל "טבעי" וסביר לאבל "פתולוגי", קרי, חולני. כל כך חשוב "להתגבר" ולהמשיך הלאה. ומה יותר "להמשיך הלאה" מלבנות חיים חדשים; להכיר מעגל מכרים חדש, לפתח אופקים חדשים, אולי אפילו להתאהב שוב. אבל, לפעמים יחד עם ההתנהגות, שמנסה לאחוז בחיים, התהליך הרגשי מתארך ומכיל בתוכו רגשות סותרים. ישנו רצון עז להמשיך בחיים, אבל גם לא ל"אבד" לחלוטין את בן הזוג המת. תחושות של אשמה ובגידה בבן/ת הזוג המת/ה, אבל גם כעס על הנטישה.

מתוך אתר: NegativeSpace website

          במפגשי המאוחרים יותר, אנשים שהתאלמנו בגילאי הזקנה, שמעתי גרסאות מגוונות של אותו הסיפור בעולם הרגש ובחיים הממשיים. לפעמים, אצל אנשים שפגשתי, עולם הרגש לא הצליח "להדביק" את החיים עצמם. אני חייבת להודות, שההבדל בין המינים היה בולט ביותר. גברים רבים מיהרו לחפש בנות זוג ש"יחליפו" את בנות זוגם המתות מתוך הפחד להישאר לבדם. לעומתם, פגשתי, נשים ש"לבשו" את אלמנותן כמו החליפה השחורה של האלמנות הקתוליות, וסירבו מסיבות שונות לצאת מהתפקיד הזה. אחרות הקימו לעצמן מערכת תמיכה הדוקה של נשים בנות גילן, אשר סיפקה עבורן קשר רגשי עמוק וגם סיוע בחיי היום יום, חליפיים לקשר הזוגי שאיבדו.

בנוסף, הרגשות כלפי הבן/ת זוג המת/ה היו מגוונים גם כן. במקרים רבים, רגשות אלה, כמו היכולת להמשיך בחיים מלאים, קשורים בחיים הזוגיים לפני כן. באופן פרדוקסאלי, דווקא מערכות יחסים זוגיות איתנות ותומכות, קשורות בהתמודדות טובה יותר עם האבל בעקבות מות בן הזוג. מערכות יחסים סוערות או כאלה שהיו כרוכות בתלות רגשית או פיזית של אחד מבני הזוג, במקרים רבים הובילו להתמודדות רגשית טובה פחות עם האבדן. דבר נוסף שהשפיע הוא האם המוות היה פתאומי או הגיע אחרי תקופה ארוכה של חולי. האם במהלך תקופת החולי, בן הזוג הסועד, הצליח להרגיש תחושות של משמעות ויכולת בטיפול בבן הזוג החולה. האם הוא/היא חש/ה שעשו את מיטב יכולתם בכדי להיטיב עם בן זוגם. האם התקופה האחרונה של הטיפול אפשרה פרידה.

דרכי ההתמודדות עם משמעויות ההתאלמנות מגוונות מאוד. אולם, בבסיסן דרכי ההתמודדות המסייעות ביותר הן כאלה שמשמעותן, לא להישאר לבד. אתן כמה לדוגמא. למשל, חיזוק קשרים עם הילדים והנכדים, בניית מעגלים חברתיים חדשים, אם באמצעות מעבר לדיור מוגן או השתתפות בחוגים. הכנסה של דייר אמין הביתה, כמו בפרויקטים של "שידוך" סטודנטים עם גמלאים בודדים. קשרים חברתיים מעודדים פעילות ויציאה מבין ארבע הקירות. בד בבד, הן מציעות סיוע רגשי. בנוסף לאלה, פנייה לסיוע נפשי מקצועי זמני לשם התמודדות עם עיבוד האבל יכולה להוסיף ערך מוסף משמעותי להתמודדות הרגשית ולהתמודדות עם בניית החיים שאחרי.

למעשה, כל אסטרטגיית התמודדות, שמסייעת לכם היא טובה. חשוב לתפור את החליפה שמתאימה לכם. בנוסף, חשוב שלא "תיבהלו" מרגשות סותרים שעולים בכם. זה בסדר לרצות לשמוח ולהמשיך לחיות וגם לרצות להחזיק באהבה ובנאמנות לבן הזוג המת ולא לשכוח. זה בסדר להרגיש כעס וגם געגוע. הרגשות האלה יחיו בתוככם עוד תקופה ארוכה ומוטב שתכירו בהם ותאפשרו להם מקום. הם מהווים חלק מתהליך ההחלמה והאבל על האבדן הכבד שאתם חווים. 

"איך את יכולה להבין אותי, כשאת ממש לא כמוני?" (הרהורים על אמפתיה)

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון "סבאסבתא" של מושב עין יהב.

בדרך לגן הילדים בבוקר אחד נזכרתי, מסיבה שלא נהירה לי, בגברת אחת שפגשתי פעם אחת בלבד והשאירה בי רושם חזק, שנותר שנים אחרי. גב' שוסטר (שם בדוי) הופנתה אלי במהלך עבודתי בעמותת "עמך" לשיחת היכרות (אינטייק) לשם התרשמות וניסיון תחילת קשר טיפולי.

הגברת התגוררה בלב בני ברק. כל ישראלי בעל רישיון ודעת צריך לנהוג בבני ברק פעם בחייו (זה מספיק מעל ומעבר) כדי להבין את הפער העצום בין העולם הדתי החרדי לבין העולם החילוני שמחוץ לבני ברק. אני זכיתי לטפל בכמה אנשים המתגוררים בבני ברק. רובם, למזלי, התגוררו בשוליים הפחות "בני ברקיים". אך תמיד הייתה תחושה שבכניסה לבני ברק, כאישה צעירה חילונית, נכנסתי לאזור מלחמה. פשקווילים הזועקים "צניעות!" ו"תועבה!" מצפים את הקירות. גברים מתרוצצים במהירות, שאפם קבור לרוב במטר הקרקע שלפניהם עם סלולארי "כשר" צמוד לאוזניהם. אימהות ואבות עם קהל ילדים בגילאים שונים סביבם. כולם מזנקים לתוך הכביש ללא מבט נוסף, סומכים באמונה עיוורת על "חסדי השם ישתבח".

וכך מצאתי עצמי בערב גשום אחד ברחוב צר ורטוב ב"לב המאפליה", מותשת מהנהיגה לאתר המדובר ומוקפת בגברים יראי שמיים החוזרים מהכולל ומגניבים מבטים לא בטוחים בבחורה ה"חייזרית" הזו במכנסיים, שיוצאת ממכונית באמצע השטעטל שלהם. שילוב של כל ה"לא סביר" בתמונה אחת. אני ניערתי עצמי, יישרתי עצמי, בלעתי רוקי ושינסתי את כוחי והאומץ במותני ועליתי במעלה חדר המדרגות בבניין ישן, אך מטופח בצורה חריגה לאזור, לדירתה של הגברת.

הקשתי בדלת וקול נשי מבוגר וסמכותי הורה לי להיכנס. נכנסתי לתוך סלון צפוף בו הספות הוצמדו לקיר. מעברו השני של החדר עמד ארון ספרים גדול וכהה שדלתות הזכוכית העליונות שלו סגרו על שורות צפופות של ספרי קודש ובמרכז החדר עמד שולחן אוכל גדול ומסביבו כיסאות רבים. בראש השולחן, המרוחק מהדלת, ישבה זקופה בכיסאה גברת שוסטר. אישה בשנות השמונים של חייה. היא לבשה חלוק בית כחול כהה צמרירי ולראשה כובע בד תואם שכיסה את שערה לחלוטין. כולה הוארה בהילת מאטריאך. היא ישבה בעמדה שנראה שהפכה למרכז עולמה באותם הימים. סביבה על השולחן הונחו בקפידה סידור תפילה, ניירות ועטים והיא נראתה עסוקה בסידור חשוב, שהופרע באופן לא נוח בביקור שלי. מסביבה סגרו מסגרות קטנות של תמונות, אשר הונחו מופנות כלפיה. הייתה זו בין הפעמים היחידות שהרגשתי צורך לפנות אל מטופלת בתואר "גברת", גם כשהצגתי את עצמי בשמי הפרטי. היא הורתה לי במבט לשבת. צפיפות הכיסאות, לא אפשרה לי להתקרב אליה וכך פילסתי את דרכי ,והצלחתי לשבת רק שניים או שלושה מושבים ממנה. גב' שוסטר יצאה מגדרה, כך הרגשתי ביושבי מולה, לתת לי תחושה של אורחת לא רצויה. במהלך השיחה, הכרתי תודה למזלי הטוב על שהגעתי אליה בערב חורפי קר ורטוב והייתי מכוסה היטב, מלבד "עבירת המכנסיים". מבטה החודר סרק אותי כמו קרן לייזר וגרם לי להיטיב סביב כתפי את הסודר, שכיסה אותי בשל תחושת צינה פתאומית.

ואז החלה השיחה. גב' שוסטר העבירה אותי ראיון/חקירת קבלה, שלא הייתה מביישת את טובי החוקרים. מי אני ומה אני ומאיפה אני והאם אני נשואה וכמה ילדים יש לי ולמה אין לי ילדים. לא הייתה אפשרות לחמוק ממענה על שטף השאלות האישיות, שננעץ בי כמו חיצים מכוונים היטב. והכל ישמש נגדך בבית הדין של גברת שוסטר. המאטריאך הסכימה בקושי ובאופן לאקוני וייבש לדבר על עברה ועל שלומה באותו יום. היא לא פנתה כלל טיפול וכלל לא הבינה את התועלת בלשבת ולדבר עם אישה זרה. ביתה, יוכבד (גם כן שם בדוי) היא זאת שמסדרת את ענייניה עכשיו וגם "מסדרת אותה". היא החליטה לפנות ל"עמכו". "מה זה הארגון הזה, "עמכו?". "הבת שלי עוד מעט תגיע והיא תענה על שאלות". "אני עסוקה מאוד עכשיו... הנכדה שלי מתחתנת.... אין לי זמן לדברים כאלה. יש לי הרבה סידורים. את בכלל מבינה מה כל זה אומר?"

בשאלה הזו ראיתי סוף סוף סדק של אור בחומה הבצורה, שהקיפה את גברת שוסטר. "יכול להיות", שאלתי אותה ,"שאת שואלת אותי, האם אני יכולה בכלל להבין אותך? האם אני מסוגלת להבין את העולם שלך?". גברת שוסטר נעצרה לרגע. זאת הייתה הפעם הראשונה שנראה, שמשהו שיצא לי מהפה הרשים אותה. המשכתי, "האם את חושבת שכדי להבין אותך, אני צריכה להיות דומה לך? אני מבינה את החשש, שלא אבין את השפה שלך ואת הקשיים שלך, משום שאני שונה ממך. אבל אני מבטיחה במפגשים שלנו להעניק לך אוזן קשובה ולב חפץ". באותה נקודה ביתה, יוכבד, נכנסה. יוכבד הצטיירה כאישה נמרצת, יעילה ונעימת סבר. היא נעמדה וגבה לארון הספרים הגדול ולא התיישבה לשולחן איתנו. היא דיברה ב"יעילות" על אימה בגוף שלישי. היא זאת שיזמה את הפנייה מתוך חשש לאמה, אשר מיום ליום מסתגרת יותר בדלת אמותיה, מתוך קושי פיזי אמיתי לרדת במדרגות התלולות של הבניין ומתוך דיכאון, בו לקתה מאז נפטר בעלה חודשים ספורים קודם לכן. אכן, סיפרה יוכבד, הם מתקדמים לקראת אירוע מרגש של חתונת נכדתה האהובה, אך גב' שוסטר התקשתה עד כה אפילו לאגור כוחות, כדי ללכת לקנות בגד לכבוד המאורע. לאורך כל אותה שיחת עדכון, ראיתי את המאטריאך הולכת ומאבדת גובה בכיסאה.

ראיתי אותה מרגישה עירומה, עם כל פרט מידע שביתה נידבה, כמו שחשתי עירומה מולה. ההרגשה הקפואה, שאין שכבה שתגן עלי מפני העולם שמתקיף אותי וחודר אלי. ניסיתי לפנות אליה, בכדי לא לאבד את החוט הדק שהצלחתי למשוך ממנה, אך הרגשתי שאינני מצליחה להחזיר אותה להיות נוכחת באמת בשיחה.

לסיכום השיחה, היא הסכימה "לנסות" לפגוש אותי לשיחות. הצורך במסמכים רפואיים בכדי לקבל מימון לשיחות היה המכשול "הרשמי", שמנע בסופו של דבר את המשך הקשר. אולם לתחושתי, המצוקה בלהימצא עירומה שוב וחשופה מולי ומול כל העולם, כמו במסדר במחנה ריכוז, היה המכשול האמיתי ליצירת הקשר.

בצאתי מהפגישה איתה, השאלה שלה הדהדה בתוכי: איך אני, עם הרקע שלי, ששונה כל כך מהרקע שלה, הגיל שלי, שצעיר משלה בשנים כה רבות, מכלול האמונות שלי ששונה לחלוטין ממכלול האמונות שלה, אוכל להגיע אליה. נשאלתי לא מעט בעבר שאלות דומות; האם תוכלי להבין אותי מבלי לצעוד למעשה בנעלי? מבלי להאמין באמונותיי? מבלי להרגיש את כאבי? מבלי להיות חלק מעולמי? התשובה לשאלה הזו היא אמפתיה.

Photo by Jake Thacker on Unsplash

אמפתיה אינה תלויה ברקע דומה, אמונות דומות, אפילו יש שיגידו לא תלויה בהשקפה מוסרית. אמפתיה איננה דורשת לחוות את החוויות של הזולת או לסבול מכאב, הדומה לכאב הזולת. אמפטיה היא הניסיון להרגיש ולהכיר את החוויה הפנימית של הזולת, הצרכים, הרצונות, הפחדים והשמחות, כדי להבין אותו וליצור עימו קשר מיטיב. המושג הוגדר ע"י הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אבי זרם פסיכולוגית ה"עצמי". לפי קוהוט, אדם הנוקט בעמדה אמפתית עושה זאת כניסיון כן להיכנס לעולמו של זולתו לחוות ולהבין אותו, כצופה מהצד שלא מאבד את עצמו. הוא רואה את זולתו כאדם שלם בעל טוב ורע, חסרונות ויתרונות, כאבים ונקודת מבט ייחודית על העולם. עמדה אמפתית איננה הזדהות מלאה. אדם יכול להיות אמפתי גם כלפי אדם, שהוא אינו מסכים עימו בתכלית.

האמפתיה במפגש עם גב' שוסטר גרמה לי לחוש על "בשרי" את עולמה הרגשי ויחד עם זאת להרגיש את הרצון והסקרנות להכיר אותה ואת עולמה, למרות החוויה המאוד חודרנית והמערערת הזאת. סדק האור בחומה נותר כמזכרת מאותו מפגש ראשוני, אשר לצערי, לא הבשיל לקשר.

מקורות:

קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד

חג עצמאות

מהי עצמאות עבורכם? עד כמה אתם לוקחים אותה כעניין מובן מאליו?

גיא, בני בן ה-4.5, כחלק מפעילות לכבוד יום העצמאות בגן הילדים שלו, נדרש לשאלה, מהם התחומים בהם הוא עצמאי. מה הוא יכול לעשות בעצמו למען עצמו. בין האפשרויות שהופיעו היו להתלבש, להתרחץ, לרכב על אופניים ולצחצח שיניים. למרבה השעשוע, גיא בחר ברכיבה על אופניים. זוהי פסגת העצמאות של ילד בן 4.

מתי אתם לאחרונה חשבתם על העצמאות שלכם ומה משמעותה?

מתוך אתר SplitShire

המילון העברי מגדיר עצמאות כאי תלות בזולתנו ויכולת פעולה עצמית, ואם נגלוש למונחים של מדע המדינה, ריבונות על גופנו ושכלנו. אליעזר בן יהודה בחידוש המילה הרחיב אותה מהמילה עצמי.

רובנו מסתובבים בעולם ללא מחשבה על היותנו עצמאיים, חופשיים לנוע ולקבל החלטות עבור עצמנו, כמעט בכל תחום בחיינו (במגבלות חוק המרחבים בהם אנחנו חיים, כמובן). טבע החיים האנושיים וכתוצאה מכך גם מוסכמות החברה בה אנחנו חיים, מרחיב את היכולת שלנו לקבל החלטות עבור עצמנו, ככל שהיכולת לקבל את ההחלטות הללו גדלה ומשתכללת. כלומר, תהליך ההתבגרות של הילד/ה ומאוחר יותר הנער/ה עד הגיעו/ה לבגרות, מרחיב את יכולות התפקוד וחשיבה ומאפשר בסופו של דבר קבלת החלטות מהטריוויאלית ביותר כמו, מה אוכל לארוחת בוקר ועד למורכבת, כמו, באיזה מקצוע אבחר לעסוק.

בבגרותנו, אנחנו לוקחים את עצמאותנו מבחינות רבות, כמצב מובן מאליו. מעבר לכך, קיימים חוקים רבים, אשר מטרתם שמירה על אותה עצמאות ויכולת ההחלטה העצמית (אוטונומיה). אך, עצמאות איננה מובנת מאליה כלל וכלל. עצמאות היא למעשה איזון עדין בין יכולותינו האישיים, הסביבה בה אנו חיים ונסיבות חיינו. ישנם אשר יטענו, כי במציאות בה אנו חיים כיום (בוודאי שלא בתקופות קודמות כמו בראשית המאה הקודמת), עצמאות איננו מושג ממשי. אנחנו תמיד נהיה כבולים במידה כזו או אחרת לנורמות חברתיות, מבנים חברתיים ואמונות שלנו ושל סביבתנו. אולי האשליה שבעצמאות יוצרת מצב, בו עבור האדם עצמו, לא משנה מידת העצמאות האובייקטיבית שלו, אלא יותר משנה מכל תפיסת עצמאותו הסובייקטיבית. כלומר, לא משנה אם אנחנו באמת עצמאיים וחופשיים לחיות את חיינו, אלא עד כמה כל אחד מאיתנו מרגיש בלתי תלוי וחופשי לחיות את חייו.

לדוגמא אביא נושא, שעלה לאחרונה לכותרות. לאחרונה התפרסם מאבק של אנשים עם לקות שכלית גבולית או קלה לגבי החופש שלהם לממש אינטימיות ויחסי מין בתוך קשר מונוגמי קבוע לפי רצונם, כאשר הם מתגוררים בדיור מוגן בקהילה. רובנו, הבריאים בגופנו ושכלנו, לא היינו מעלים בדעתנו, שמישהו יגביל אותנו בתחום פרטי ואינטימי כל כך. ואכן, קיום יחסי מין אצל אנשים בעלי לקות שכלית מסויימת מקפלת בתוכה משמעויות רבות אישיות וחברתיות בהתמודדות עם תוצאות ויכולת בתפקוד זוגי והורי. אך, מולם עומדת וצורבת תחושת ההשפלה והעלבון של בני זוג אוהבים, אשר אינם יכולים מבחינתם לממש את אהבתם באופן הטבעי ביותר לפי רצונם. דוגמא זו באה להראות את המורכבות של תפיסת העצמאות של כל אחד ואחת מאיתנו לנהל את חיינו לפי רצוננו.

כאמור, רובנו לוקחים כמובן מעליו את יכולתנו לשלוט בהיבטי חיינו. אך הסוגיות האלה נוכחות במיוחד בחייהם של אנשים הסובלים מנכויות פיזיות. הן משפיעות על יכולתם להתפרנס מעבודה מכבדת, לצאת לקניות למזון בכוחות עצמם ואף לצרוך תרבות (למשל, יציאה לסרט בקולנוע עבור אדם בכיסא גלגלים היא חוויה מאתגרת מאוד), שכן חלק גדול מהמרחב הציבורי איננו נגיש עבורם. בשנים האחרונות קיימת התעוררות תודעתית מסויימת בנושא, אך היא עודנה בחיתוליה, למרות החוקים שנחקקו בנושא נגישות לבעלי מוגבלויות.

להבדיל, הגיל המבוגר מביא לתודעה סוגיות רבות של עצמאות. הסוגיות האלה מופיעות אחרי שנות חיים ארוכות, בהן על פי רוב, אותם אנשים לא חוו מגבלות בתפיסת העצמאות שלהם. ההצטמצמות בעצמאות האישית, בגיל המבוגר, לעיתים אינה קשורה במצב פיזי או קוגניטיבי. באופן אבסורדי, מאפיין הגיל עצמו מספיק, בכדי להצר את יכולת העצמאות של האדם המבוגר בתעסוקה, במרחב הציבורי ובקבלת שירותים ועוד. החברה המודרנית מבחינות רבות החליפה את דימוי הידע וניסיון החיים בגיל המבוגר בשבריריות ופגיעות. לכן, במקרים רבים היא מייחסת לאנשים בגיל זקנה מאפיינים של רגישות יתר, אי ראציונליות, עקשנות ושבריריות מחשבתית, לעיתים קרובות ללא סיבה מהותית הקשורה במציאות. היחס הזה בא לידי ביטוי באמירות כמו "איזה איש זקן חמוד", אשר "מפשיטה" מהאדם הזקן כל עדות לאופי משלו, היסטוריה או שיקול דעת והופכת אותו לילד שאיננו ילד. במקרים רבים הסמנטיקה הזו מעידה על מציאות המשולה לתופעה של "שילוח על קרחון", שמשמעותה, הדרה מהמרחב הציבורי.

בנוסף, בגיל המבוגר עלולה להיווצר הצטמצמות אובייקטיבית בעצמאות האישית כתוצאה ממחלה, פציעה או ירידה במצב קוגניטיבי. ההלם שבשינוי תפיסת העצמאות בגיל המבוגר קשה וגורם למצוקה רבה. אצל אנשים רבים שפגשתי במסגרת עבודתי ומחוץ לה, הפחד מאבדן העצמאות והיכולת לתפקד, גדול יותר מהפחד למות. הרפואה המודרנית, אשר מאריכה את תוחלת החיים האנושית, פעמים רבות תוך מחיר באיכות החיים, התפקוד והעצמאות של האדם החולה, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי (התמודדות עם מצבים סותרים ולא מתאימים): בחירה בחיים תמורת האפשרות לעצמאות ואוטונומיה. אצל מתמודדים רבים עם חולי או נכות בגיל המבוגר (וגם בגיל צעיר) הדיסוננס הזה הוא אחת מהסיבות להיווצרות דיכאון בגיל המבוגר.

יחד עם זאת, ישנן דרכים ליישב את הדיסוננס הזה ולהוריד במידת המצוקה. למשפחה ולסביבה תפקיד חשוב במאבק הזה ויכולות להזיק או להועיל בעיקר במצבים בהם הפגיעה לא פגמה ביכולת מחשבתית ושיקול הדעת. למשל, עבורך, האיש/ה המתמודד/ת, חלק מתהליך השיקום הוא ללמוד מהם החלקים בהם תוכל/י להתפשר על תחושת העצמאות שלך ותחפש/י עזרה מתאימה. חלק אחר של תהליך השיקום, כרוך ביכולת ללמד את הסביבה התומכת את גבולות המעורבות שלה. פעמים רבות מידי רואים בני משפחה מדברים עם רופאים ונותני שירותים מעל לראש המטופל. ההשתתפות והמעורבות שלך, האיש/ה המתמודד/ת, בהחלטות הנוגעות לבריאותך וחייך, יוסיפו לתחושת השליטה שלך בקורה לך, ישפרו את תפיסת העצמאות שלך ויורידו את מידת המצוקה שאת/ה מרגיש/ה.

אז מה אתם חושבים על מידת העצמאות שלכם ועל תפיסת העצמאות שלכם?

כאשר המטפל מזדקן: מחשבות על ספרו של ארווין יאלום "כולנו בני חלוף"

פרופ' בדימוס ארווין יאלום (למי שלא מכיר) הוא פסיכיאטר, פסיכו-תרפיסט וכותב נודע ופורה מאוד. לאורך השנים כתב ספרים רבים, חלקם ספרי לימוד מקצועיים כמו, ספרו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית וספרו על הנחיית קבוצות (שהוא בין המצוטטים בתחום ובצדק) וחלקם ספרי פסיכולוגיה פופולארית כמו "תליין האהבה" ו"כשניטשה בכה", בהם היה חלוץ בהנגשת ה"טיפול בדיבור" לקהל הרחב.

הגישה של יאלום ריתקה אותי מאז שנתקלתי בכתביו בפעם הראשונה לפני שנים רבות. יאלום מצליח לתאר את עולם התוכן הכמוס והאינטימי של המפגש הטיפולי ולהנגיש אותו עבור אנשים, שעולם הטיפול הנפשי מהם והלאה. אולי זאת הסיבה שרבים מהקולגות שלי מזלזלים מעט בתכנים שהוא מביא בכתביו, משום שהם עטופים באריזה פופוליסטית מרשרשת. ובכדי להוסיף "חטא על פשע" הוא היווה חלוץ גם לטרנד הפסיכולוגים התקשורתיים, שיש בו משהו רדוד ואוהב עצמי מאוד ונוגד את הטבע האליטיסטי של תחום הפסיכולוגיה. על זה אומר, כי יאלום הוא בכל זאת אנושי וכולנו נהנים מהכרת האחר בעבודתנו ומהאהבה העצמית שקשורה בה.

יחד עם זאת, בעיניי, היכולת להנגיש את השיחה הטיפולית, לכתוב אותה "בגובה העיניים", מבלי להמעיט בחשיבות של הברית הקדושה של המטפל והמטופל ובנוסף להוריד מהחלקים המאיימים שלה, הביאה אנשים רבים לפנות לטיפול נפשי ולשפר משמעותית את בריאותם ואת איכות חייהם. אותם אנשים, כפי הנראה, לא היו חושבים לפנות לטיפול, אלמלא קראו את ספריו של יאלום. על כך, אני והקולגות שלי יכולים רק להודות לו.

יאלום משמש שופר לאסכולה הטיפולית האקזיסטנציאליסטית, שאני רואה עצמי משתייכת אליה. הגישה האקזיסטנציאליסטית היא גישה ששמה דגש על תחושת הסופיות האנושית והמשמעות שאנשים מעניקים לחייהם הזמניים. הרי, כל אחד צריך בסוף למות. כולנו יודעים את זה. אך המחשבה על הסופיות שלנו ושל יקירינו מותירה אותנו אילמים וקפואים מאימה. המין האנושי בעיקר בשנים האחרונות בורח מבשורה זו ומאביס עצמו בטיפולי "אנטי אייג'ינג" בניסיון נואש לשימור הנעורים שנעלמים.

יאלום בספרו הקודם ומעורר ההשראה בעיניי "להביט בשמש"* מתאר מצב, שיכול לפקוד כל אדם בכל שלב בחייו. הוא קורא למצב הזה "חוויית יקיצה". "חוויית יקיצה" יכולה להופיע כתוצאה ממוות של אדם קרוב, מחלה, תאונת דרכים ובוודאי החדשות התכופות על פיגועים או על רצח. "חווית היקיצה" משמשת משל כאילו כולנו כישנים בחוסר המודעות שלנו לסופיותנו, עד שאירוע מכונן קורה לנו, למכר או בסביבתנו, ואנו מתעוררים מחוסר המודעות הזו. העוררות הפתאומית הזו מעוררת בנו באופן בלתי נמנע חרדת מוות. חלקנו מצליחים להדחיק אותה חזרה ולחזור למצב המודעות הרדום וחלקנו לא. המודעות למוות משתקת ומעוררת מצוקה רבה. חרדת המוות הזו, אשר יכולה להופיע וללבוש ולפשוט צורות רבות, תשפיע באופן בלתי נמנע על בריאותו, רווחתו והתנהלותו של אותו אדם. וכפועל יוצא, היא תשפיע כמובן גם על יחסיו והתקשרויותיו עם סביבתו הקרובה.

בספרו "כולנו בני חלוף", יאלום מתעסק בחרדת המוות של מטופליו. כולם עברו חוויות יקיצה (שונות ומגוונות), אשר עוררו בהם מצוקה רבה. אולם יותר מכל, וזה מה שנגע בי בספר הזה, הוא מתעסק בחרדת המוות שלו עצמו (גם אם הוא מוחה במהלך הספר שוב ושוב שהוא יישב אותה בתוכו לפני שנים). יאלום נמצא בעשור התשיעי לחייו. זמן בו מצופה ממנו להיות פורה ופעיל פחות, אך הוא ממשיך לקבל מטופלים ולהוציא לאור ספרים. כאשר הוא נדרש (בתיאורי המקרה) לשאלת גילו, נראה שהוא כועס מעט על הערעור ביכולותיו מפאת גילו. הוא חוזר מנסה לשכנע שגילו המתקדם, הוא נון-אישיו.

"כולנו בני חלוף"

בקריאה ראשונה של הספר, נראה שיאלום מתריס נגד חרדת המוות שלו עצמו. אך בקריאות נוספות, נראה שהכתיבה משמשת עיבוד לחוויות יקיצה של יאלום עצמו. ישנם רגעי כנות מרגשים בספר. למשל, בשיחה עם מטופל, יאלום בצעד חושפני ומרגש משתף ברגע יום יומי, שהמודעות לכך שהאושר הזוגי שהוא חווה עם אשתו יכול להסתיים בקרוב. אחד מהם יכול למות פתאום. ההכרה הזו הציפה אותו בעצב עצום ותחושת אבל של ממש. בפרק אחר, יאלום מדבר על חוויית הזקנה שלו, על האבדנים בראייה ובשמיעה שהוא חווה שמגבילים ומתסכלים אותו. ההבנה שהחיים של כולנו בני חלוף, גם שלו. בפרק נוסף, יאלום מתאר בכנות קשר טיפולי, אשר התפספס עבורו, בשל הקושי שלו להתמודד עם חרדת המוות שהתכנים בטיפול עוררו בו.

יאלום בספרו חוזר על הציטוט של מרקוס אורליוס "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזיכרון. עד מהרה תשכח את הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך. חשוב כי מטבעו נוצר כל דבר כדי למות." בעיניי, הוא מדגיש את הצורך של כולנו, להשאיר חותם ולא להיעלם מהעולם ומהזיכרון. להרגיש שישנה משמעות לקיומנו הקטן והקצרצר על פני האדמה. יאלום, כך נראה, במרומז מדגיש גם את הצורך הזה שלו, בהמשך העבודה, טיפול והשפעה על אנשים רבים ופריון כתיבתו גם בגילו המבוגר והמשמעות העצומה שהוא שואב מהן.

יאלום מדבר על המוות דרך משקפי האקזיסטנציאליסט כפרידה. רעיון הפרידה מכאיב לכולנו. הרעיון שניאלץ להיפרד מהאהובים עלינו, מהחיים שבנינו בעמל רב ומחוויית החיים, מציף בעצב רב. לעיתים, הפחד הזה מונע מאיתנו לממש את חיינו באופן שיקשה עלינו את הפרידה עוד יותר. עד כי, חלקינו "שוכחים" לחיות את חיינו בהווה וליהנות מהם בשלמותם.

החשיבות במציאת משמעות ב"כאן ועכשיו" של החיים, פוגשת אותי בכל מפגש טיפולי שאני מקיימת, וגם מטבע הדברים בחיי שלי. ההבנה, שכדי להיפרד בשלווה ובשלמות מהעולם, האדם בכל שלב, צריך לחיות את חייו באופן המלא, שיש בו "מה להפסיד", איננה פשוטה למימוש. זהו פרדוקס בלתי נמנע. המשמעות נוצקת בחיים, שיש בהם "מה להפסיד", והפרידה מהם תהיה קשה. הליכה מהעולם בתחושת מימוש היא התרופה לחרדת המוות. זהו מסר מעורר השראה, שבעיני יאלום, מנסה להשאיר לקוראיו וזאת האמונה, שמרקוס אורליוס, אותו יאלום ציטט, ניסה לחיות לפיה במהלך חייו.

"כולנו בני חלוף" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת בית הוצאה לאור, 2016.

"להביט בשמש" מאת ארווין ד' יאלום. כנרת, זמורה-ביתן, דביר- מוציאים לאור, 2008.

סבא, סיפור!

פוסט זה פורסם לראשונה במסגרת עלון "סבאסבתא", עיתון פנימי לגיל השלישי במושב עין יהב

בילדותי שפר עלי מזלי. גדלתי בסביבה של מספרי סיפורים מוכשרים במיוחד. אחד מהם היה סבי עליו השלום. סבי ניחן בכישרון לרתק אותי (ואת כל הנמצא בטווח שמיעה ממנו) במשך שעות בסיפורי הרפתקאות מנעוריו באצ"ל בארץ ישראל המנדטורית. 

הוא הפליא בתיאוריו וכל פעולה שגרתית של תליית כרוזים הפכה למבצע חשאי בעורף האויב המנדטורי. מפיו למדתי על "השבת השחורה", על "ליל הגשרים" ועל הפיצוץ במלון המלך דוד. את פרקי ההיסטוריה, שלימים קיבלו הילה שנויה במחלוקת, הוא סיפר כמו סרט פעולה הרואי מלא רגעי מתח עוצרי נשימה. הוא עצמו כלוחם פעל תחת שם מזויף כמו כל המרגלים מהסרטים. הוא סיפר על הכליאה בלטרון ואיך בתמרון מתוחכם בחדר הריכוז הצפוף במחנה המאסר הצליח להתחמק מלעלות למטוס, שהגלה את חבריו לנשק למחנות מאסר באפריקה. הוא סיפר על תצלום ששלחו לו באחד מהמכתבים מהמחנה באריתריאה עם "חתול ענקי". הוא סיפר על הקצין והג'נטלמן הבריטי, שחקר אותו בעינויים ושבר לו את האף ואת אחת מאצבעות ידיו בנימוס בריטי אדיב. באותה נשימה, הוא סיפר שכמה עשורים מאוחר יותר, הוא וסבתי ביקרו בלונדון וסעדו בבית קפה. הקצין ההוא סעד שם באותו הזמן וזיהה את סבי. כך הם ישבו איתו והעלו עימו זיכרונות מבודחים על כוס בירה (...No hard feelings, friend). 

סבא "נופש" במחנה המאסר בלטרון 1947

מסתבר שליהושוע שוכן היו יותר מזהות בדויה אחת

סבא בשנות ה- 20 שלו

בסיפורים של סבי לא היה ספק מי היו הגיבורים הטובים ומי היו הרעים. בחלוף השנים, כאשר קראתי על האירועים ההיסטוריים הללו בעיניים ביקורתיות יותר משל ילדה ונערה, אפיוני הגיבורים והנבלים היטשטשו. בשיחות המאוחרות יותר שלי איתו, נראה שהם היטשטשו גם בזיכרונו.

סבא שלי לימד אותי להעריך את הסיפור של כל אדם, כפי שהוא בוחר לספר אותו ולחדד את אוזני לשמוע את המסופר לי ולאופן בו אותו אדם בוחר לספר לי את סיפורו. אך אהבתי לסיפורי חיים, למרות שהייתה כנראה תנאי התחלתי לבחירות המקצועיות שלי, איננה ייחודית. באיזשהו אופן, הנטייה הזו טבועה בדי. אן. איי. של האנושות כולה. מימים ימימה ישבו אנשים נשים וטף סביב "מדורת השבט" והקשיבו לעלילותיו של זקן השבט. באמצעותן למדו מוסר השכל, מאיפה באו  ודרך לשרוד בעולם. עם השנים העלילות האישיות האלה נדחקו והוחלפו בספרי הפרוזה ואלו בימי שישי בקולנוע ומאוחר יותר בתכנים טלוויזיוניים ותוכניות ריאליטי, אבל הבסיס נשאר, הסיפור. כולם אוהבים סיפור טוב והמציאות ככלל עולה על כל דמיון.

סבא יהושוע שלי ואני 

הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא מי שאנחנו, איך שאנחנו מציגים את עצמנו בפני עצמנו ובפני אחרים. הסיפור של כל אחד מדבר את האופן בו הוא זוכר את עצמו ואת הדמויות שעיצבו אותו בחייו באירועים מכוננים בחייו או בחיי היום יום. לרוב, כמובן, נזכור אירועים שהשאירו רושם רגשי עמוק עלינו. אך גם ישנם זיכרונות אחרים, חישתיים, שגם הם חלק מהסיפור שלנו, למשל הריח מעורר בלוטות הרוק של לחם בבוקר מהמאפיה ליד הבית, הטעם, שלא הצלחנו לשחזר, של מאכל אהוב, ודקירות הזיפים של אבא כשחזר בסוף היום מעבודתו. כל הפנים,הרשמים והשמות מסתכמים לנרטיב שבונה צדדים באישיותנו, חוצב עמדות ואידיאלים ויוצר מערכות יחסים וגישות כלפי האנשים הסובבים אותנו.

תיאורטיקנים, העוסקים בגיל השלישי, מדגישים את החשיבות שבהעלאת זיכרונות בשלב זה של החיים כחלק מחשבון נפש, האופייני לשלב זה של החיים. אולם, למעשה, העלאת זיכרונות ובניית הסיפור האישי קיימות בכל שלב בחיי האדם ומתקיימות כתהליך מקביל גם בתוך קהילות קטנות (כמו עין יהב) ובתוך קהילות גדולות (כמו מדינת היהודים). אבל סיפורי חיים אינם תמיד קוהרנטיים ומלאים. זיכרונות, ובמיוחד אלה הטראומטיים, עשויים לפעמים לתעתע ולהירשם בזיכרון האדם באופן שונה מהאירוע או האירועים, שקרו באמת. ומה קורה כאשר הזיכרונות מקוטעים או חלקיים? מה קורה, כאשר אנחנו יודעים רק חלקים מהסיפור, ואז יום בהיר אחד החלק החסר מתחוור לנו? בתוך קהילה קטנה כמו בעין יהב ובוודאי בקהילה גדולה כמו המדינה שלנו, יהיו תמיד מי שיוכלו להשלים היבטים מתוך הסיפור / נרטיב הקולקטיבי באופן,  שלא חף לפעמים מדיון ציבורי יצרי וסוער (למשל סיפורים כמו סיפוריו של סבי). אך כאשר מדובר בסיפור פרטי, איחוי החלקים החסרים עשוי להפוך למלאכה מורכבת יותר. הדיון הרגשי יצרי וסוער לא פחות, אך הוא מתנהל בתוך נפשו של האדם. לפעמים, קשה למצוא מישהו שימלא את החלקים החסרים בסיפור. ובאופן בלתי נמנע זיכרונות טעונים ברגשות מרירים ומתוקים צפים ועולים.

שיחותיי עם בני הגיל השלישי נערכות פעמים רבות כהעלאת זיכרונות ודו שיח עם העבר. לעיתים אני עדה לשיחות שאנשים מנהלים עם "רוחות מעברם". שיחות, שהם לא העיזו לנהל עם אותם אנשים, כאשר הם היו בחיים ושיחות, שהם מצרים על שלא ניהלו עם יקיריהם, כאשר היו בחיים. אחד מהתפקידים המרגשים שלי כמטפלת בבני בגיל השלישי, היא יצירת הזדמנות להנגיש את אותם זיכרונות ולסייע בתהליך הרכבת התצרף העדין של סיפור חיים קוהרנטי, באופן שיאפשר להם להעביר אותם הלאה לילדיהם ונכדיהם. קיים ערך רב הן עבור המספר, ולא פחות מכך, למקשיב היקר לו בהעברת הסיפור האישי בתוך המשפחה. למרות פער הדורות, שנראה עצום כיום, מרבית הילדים ובני הנוער במוקדם ובמאוחר רוצים להכיר את השורשים שלהם. והרי, זהו כל הסיפור.