יום חמישי, 25 בינואר 2018

מי רוצה להיות צעיר לנצח?

     
תקופה עצובה עוברת עכשיו על ישובי הערבה, ואני מניחה שזו התחושה בכל הישובים בהם ותיקי הישוב מזדקנים, חולים והולכים לעולמם. הפרידות מחברים קרובים הולכות ומתרבות והעצב גדול על ההולכים, שעיצבו את פני הקהילה מאז הקמתה. הקהילות משתנות והעולם משתנה לאנשים שהיו שם כשהכל התחיל.
        התקופה הזו גורמת גם לי להתעמת עם רגשות שלי על מוות ואבדן של אנשים יקרים ועם האפשרות הקיימת והנוכחת של המוות. ברור לי שבחרתי נישה מקצועית בה המפגש עם סופיות ומוות הוא "חלק מהעבודה". אבדן של אנשים יקרים, שאני מלווה בצמתים משמעותיים וחולקת עימם רגשות, מחשבות ותקוות אישיים ביותר, הוא עניין שהשכל הישר צופה, אבל הרגש מכאיב לא פחות. אני לא יכולה שלא להרהר ולחשוב "האם באמת אפשר להתכונן לאפשרות הזו?".
        החברה המערבית ובוודאי הישראלית, מחזיקה חרדה עצומה סביב מוות. ילדים מורחקים מלוויות ואזכרות. לא מדברים על מוות או מכינים את האפשרות הזו. זיקנה, אשר היא הסמן העיקרי לסופיותם של החיים, אינה מקבלת יחס של עוד שלב התפתחותי בעל יתרונות וחסרונות, אלא כאל תופעה, אשר כדאי שתהיה מורחקת מעין הציבור הרחב לתוך קהילות סגורות- בתי חולים ובתי אבות שהם כמו "גני ילדים יוקרתיים". המילה זיקנה עצמה, "זוכה" תכופות בתקופתנו לכביסה מילולית והופכת ל"גיל הזהב", "הגיל השלישי והרביעי". חולי הוא דבר שמפחדים ממנו עד כי ישנם אנשים הנמנעים להבדק או להכנס לבתי חולים, פן יגלו משהו, חס וחלילה. גברים ונשים רבים, המגיעים לגילאי 40, מתחילים להסוות את סימני הגיל, לספור קמטים ושערות לבנות.
        אנחנו חיים בחברה שהמוות בה בגילאים צעירים נדיר מאוד והחיים נמשכים ונמשכים גם לפעמים כאשר הם כבר לא ממש חיים. ברקע נמצא האבדן הכואב והבלתי נתפס של כל כך הרבה משפחות בתקופת השואה. המחשבה על אבדן ומוות הפכה כל כך בלתי נסבלת, שהיא נדחקת ומודחקת, וכאשר המוות מגיע, הכאב עצום ובלתי נסבל. וכשהזקנה מגיעה, זיכרונות טראומטיים חוצי דורות של חוסר אונים וחוסר שליטה מימי מחנות הריכוז מציפים. נוצרת בכך דינאמיקה בלתי נמנעת בה המוות מודחק ומוכחש. הוא איננו "טבעי" יותר.


Photo by John Wilson on Unsplash


כאשר חשבתי על כך השבוע נזכרתי בסיפור אגדה ששמעתי בילדותי על חוקר ארצות ספרדי בשם חוזה פונס דה ליון. פונס דה ליון גילה בשם ארצו חלקים רבים מהקריביים, הוא היה מושל קוסטה ריקה ואף קרא לפלורידה בשמה. אחת מהאגדות שנקשרו לשמו הייתה מסע החיפושים שלו אחר מעיין הנעורים. מעיין, אשר הילידים האמריקאיים סיפרו לו שכל הרוחץ במימיו, זוכה לחדש את נעוריו ולחיות לנצח. ליבו, שהתאבה לחיי נעורים נצחיים, יצא אחרי תיאורים של זקנים קמוטים ושגרוניים, אשר רחצו במימיו ויצאו חלקי עור ומפרקיהם גמישים ורעננים. וכך, פונס דה ליאון תר תקופה ארוכה אחרי מיקום המעיין. כאשר הגיע למעיין פגש אדם זקן מסתורי, אשר עצר בעדו והראה לו את חייו הפוטנציאליים אחרי הרחצה במעיין. הוא אמנם יישאר צעיר, גמיש, ללא דופי או מחלה, אך עם הזמן, כל מי שהכיר אהב או יאהב בעתיד ילך כדרך כל בשר. והוא יהיה שם ויחזה בהם מתים, אהובותיו, ילדיו, נכדיו, ניניו. והוא יישאר כשהיה, צעיר לנצח ובודד לנצח, שריד נצחי בעולם משתנה. לפי האגדה פונס דה ליון ויתר על ההזדמנות לרחוץ במי המעיין. בחייו האמתיים הוא העריך שנים בשני עשורים יותר מאשר האדם הספרדי הממוצע של אותה התקופה. בגיל 61, הוא מצא את מותו מחץ מורעל שפגע בו.

תווית מקורית של מיים מינרליים. מהאוסף של Boston Public Library  באתר flickr 


אליזבת' קובלר רוס כתבה בסיפרה "המוות חשוב לחיים" את המסר הזה בדיוק. המוות, הפרידה עם הכאב הבלתי נסבל שהם גורמים לכולנו, דוחפים אותנו לחפש משמעות והמשכיות, איפה שאף אחד לא באמת יודע אם היא קיימת. אבל, המוות הוא חשוב ואף הכרחי לחיים. בלעדיו, לחיים אין משמעות. דווקא סופיותם של החיים. ההבנה שיש לנו כברת זמן לא ידועה לחיות את חיינו, נותנת משמעות לחיים האלה והופכת אותם ליקרים. חיים ללא סוף מאבדים את המהות היקרה שלהם. ההכרה בכך שכל יום חשוב לחיות, ליצור, להשפיע, לאהוב, הופכת את החיים חשובים כל כך. כנראה שאין דרך להתכונן לאבדן. כאשר יש מה להפסיד, האבדן צורב יותר. אבל גם ההכחשה של המוות הופכת אותו למפחיד ונוראי יותר.

האם אתם, במקומו של פונס דה ליון, הייתם רוחצים במימי המעיין?


תגובה 1: