יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

ובחרת

מאמר זה פורסם תחילה בעלון "סבאסבתא" לגיל השלישי של מושב עין יהב


כל יום שלנו בחיינו כאנשים בוגרים מלא בבחירות. חלק מהן, בחירות קטנות כמו מה נלבש בבוקר או מה נאכל לארוחת צהריים (ישנם כאלו שיגידו שזו בחירה גורלית). אחרות גדולות כמו לאיזה רכב להחליף את הרכב הישן או באיזה "צד" לחגוג את ליל הסדר (יש כאלה שיגדירו גם את בחירה זו הרת גורל). בחירות אחרות עשויות להפוך לגורליות באמת כמו לצאת לעקיפה פזיזה בכביש לא לגמרי פנוי או להשקיע ממון רב במהלך כלכלי כזה או אחר. אנו מקבלים החלטות רבות כל כך במהלך כל יממה. מרבית ההחלטות, שאנחנו מקבלים, כלל אינן נרשמות בתודעתנו כ"החלטות", למרות אופיין הרה הגורל של מקצתן.


Photo by Siaron James in Flickr



אחד הנושאים, אשר רובנו נמנעים לעיתים בכל כוחנו לקבל החלטה לגביו הוא האופן בו אנו נסיים את חיינו. זהו ה"נעלם הגדול" בחיינו. אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה ובאיזה אופן, אך גם רבים מאיתנו לא יודעים שיש לנו דרך להשפיע על חלק מהתהליך. יחד עם זאת, רובנו לא רוצים לחשוב על כך בהיותינו צעירים ובריאים ועל אחת כמה וכמה בגיל מבוגר יותר, כאשר הבריאות והמפרקים מתחילים לחרוק. ובכל זאת, שינויים חקיקתיים מה-15 שנים האחרונות מלמדים על שינויים במודעות ובדעת הקהל גם בנושא הזה- בחירה בנקיטה או הימנעות מפעולות רפואיות בסוף החיים במקרה של מחלה קשה או פציעה קשה. במאמר זה אנסה להתמודד עם הנושא המורכב הזה, אשר ברובו משפטי או רפואי, אך גם נוגע בעולם הרגש של כולנו.

"חוק החולה הנוטה למות" נחקק בשנת 2005 בעקבות עבודה אינטנסיבית של עמותת ליל"ך- לחיות ולמות בכבוד, אשר מקדמת במשך שנים רבות את זכות האדם הסובל ממחלה קשה או פציעה לסיים את חייו ללא סבל ואבדן עצמאותו. הרי הברכה הגדולה ברפואה המודרנית היא, בכך שהיא מקדמת את כולנו לזכות לחיות "עד 120", אך עם הברכה עלולה להגיע גם קללה. הקללה בפגיעה באיכות חיינו ובסבל שבחיים ארוכים ללא רצון, המתמשכים במוגבלות קשה וכאב.
"חוק החולה הנוטה למות", אשר בשנים האחרונות תוקנן ומוסד באופן רשמי כהנחיות משרד הבריאות, מגדיר "חולה הנוטה למות" כאדם החולה במחלה חשוכת מרפא, אשר קיבל אבחנה שנותרו לו עד 6 חודשים לחיות, גם אם יקבל טיפול מאריך חיים. החוק מגדיר קטגוריה נוספת של אנשים בשלב האחרון של חייהם. אלו אנשים אשר נותרו להם כשבועיים לחיות לפי אבחנת הרופאים. חוק "החולה הנוטה למות" מעניק אפשרות בחירה לחולה הכשיר משפטית, להתנגד או לאשר שימוש באמצעים רפואיים מאריכי חיים מראש באמצעות מילוי טופס הוראות רפואיות או במפגש עם הצוות הרפואי בנקודת זמן מסויימת. בנוסף, החוק מאפשר גם לאנשים בריאים להפקיד מראש במאגר מידע הנחיות רפואיות של משרד הבריאות, טופס הנחיות רפואיות למקרה של פציעה קשה או מחלה השוללת יכולת להביע דעה צלולה (כמו אירוע מוחי פתאומי). בנוסף, כל אדם יכול למנות עבור עצמו מיופה כוח, אדם קרוב (אחד או יותר), אשר ישמש כ"פיו" במקרה בו הוא עצמו אינו מסוגל להביע את רצונו.

מטבעו, חוק זה הוא עדין וזהיר מאוד, משום שהוא מצוי בקו תפר בין חוק השמירה על כבוד האדם וחרותו לבין דיני הנפשות, אשר אוסרים במדינת ישראל על המתת חסד וסיוע בסיום חיים. נקודת המוצא של החוק היא שכל אדם רוצה לחיות ולהילחם על חייו, אלא אם כן, הוא כאדם כשיר משפטית מביע רצון למות בעקבות סבל רב, הנגרם לו ממצבו הרפואי. מסיבה זאת במשך שנים רבות צוותים נמנעו מלהתייחס להוראות רפואיות שנכתבו מראש. כיום, הוראות משרד הבריאות מחייבות את הצוות הרפואי לנהוג לפי ההוראות שהופקדו בתנאי שהן תקפות ואינן סותרות את רצונו הנוכחי של האדם. ההנחיות הרפואיות תקפות ל- 5 שנים וניתן לחדש אותן בתום אותן 5 שנים או לבטלן. נושא נוסף, שהחוק הזה עוסק בו, הוא רשות וזכות לחולה להביע רצונו כי חייו כן יוארכו באמצעות אמצעים חורגים, כלומר, על ידי קבלת טיפולים העשויים להיות לא מוצדקים במצבו הרפואי. כל אלה, כמובן, בתנאי שהחולה כשיר משפטית או שהוא השאיר מסמכים מלאים ותקפים בעת היותו כשיר משפטית ובמגבלות החוק. החוק מגדיר אמצעים אחרים לאנשים שאינם כשירים ולא השאירו הנחיות מראש, אך בכך לא אעסוק במאמר זה.

        הוראות מדויקות כיצד להפקיד את טופס ההנחיות הרפואיות ומינוי מיופה כוח נמצאות באתר משרד הבריאות כמו גם את הטפסים עצמם. ההליך כרוך בהתייעצות עם רופא, אשר מסביר את הדקויות הרפואיות בעניין וצריך למלא בעצמו דיווח בטפסים על המידע שמסר. לאחר מילוי קפדני של הטפסים וחתימה עליהם בנוכחות עדים, ניתן לשלוח אותם להפקדה במאגר. זהו הליך, אשר חשוב למלאו בקפידה רבה, בכדי למנוע בשעת הצורך שאלות וטעויות, אשר יפגעו ברצונו של האדם. לאחר ההפקדה האדם מקבל כרטיס מזהה, אותו יש להציג בעת הצורך.

בשנים האחרונות עלו לכותרות סיפורים של אנשים מפורסמים, כמו ענת גוב, אשר בחרו להפסיק טיפול מתמשך, אשר גרם לסבל רב, אך לא הוכיח עצמו כיעיל, בכדי להנות מהזמן שנותר ברווחה יחסית. יחד איתם הופיעו סיפורים על אנשים מפורסמים אחרים, כמו הקריין עדי טלמור, אשר בחרו להיעזר בארגון "דיגניטאס" השוויצרי, בכדי לסיים את חייהם. מקרים אלה הציתו דיון ציבורי בדבר זכותו של כל האדם לבחור, כיצד לסיים את חייו ובאיזה אופן.

מורכבות נושא ה"מוות בכבוד" נוגעת לכל כך הרבה אמונות ועמדות בחיינו; עמדות מוסריות, אמונות דתיות, עמדות בנוגע לחופש אישי וכבוד האדם. העיסוק שלי בחוק החולה הנוטה למות התחיל ממש עם חקיקתו. הבנתי את חשיבותו הרבה, כאשר באותה התקופה טיפלתי באדם שהיה חולה אונקולוגי ועבר טיפול כימותרפי, אשר ידעו שאינו יעיל וגרם לו לסבל רב. הוא חש שהוא איננו מכיר את עצמו יותר. באחת משיחותינו בשעת מצוקה רבה הוא אמר לי "היה לי פעם כלב. הוא היה החבר האהוב עלי ביותר. כמוני הוא הזדקן וחלה וסבל כל כך. לקחתי אותו לווטרינר והוא אמר שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עבורו הוא "להרדים אותו". מדוע הכלב שלי זכה למוות ללא סבל והוא כלב! ואני אמות בסבל רב ואני אדם?". עמדתי מול השאלה הזו אילמת. החוק היה בחיתוליו והצוותים הרפואיים מיעטו להתייחס לרצונם של החולים. משום ש"אובדן" חולה, ברפואה המודרנית מבחינות רבות משמעו כישלון. לעומתו נתקלתי בחולים רבים, אשר רצו להלחם בכל הכלים ובכל מחיר כדי לחיות, וכאשר קיבלו תשובה ש"אין מה לעשות יותר" ובסירוב המערכת הרפואית לאשר טיפולי "סיכוי אחרון", הם התמלאו בכעס ומרירות רבה על אטימותה של המערכת.

בסיכומו של נושא, החופש לנקוט בבחירה מודעת, הוא העניין העיקרי בנושא של ה"מוות בכבוד". זכותו של כל אדם להשפיע ולו במעט על הדרך בה הוא יפרד מהעולם הזה ומחייו. זו כנראה אחת מהבחירות החשובות ביותר, שנוכל לקבל בחיינו.

תגובה 1:

  1. מאמר חשוב. "לילך" כפי הנראה לא פתרון בטוח. אמי הייתה חתומה עליו אך בבוא העת נשארה חשופה ללא פתרון. לדעתי כבוד האדם וחירותו היה צריך לאפשר מוות בזריקה. כאשר כלב בא בימים במצב מתדרדר מבחינת תפקודו , בעליו האוהב לוקח אותו לוטרינר ומאפשר לו לסיים את חייו באמצעות זריקה. לגודל האבסורד יש חשש ליישם את הפתרון ההומני על בני-אדם.

    השבמחק