יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

מעברים


לפני פחות מחודש עברנו דירה מהמושב שגרנו בו ב- 4 שנים האחרונות לקיבוץ שנמצא פחות משעה במורד כביש 90. רצינו להישאר בערבה, בישוב קטן ולשמור על סגנון החיים הכפרי והאווירה הערכית בה חיינו וגידלנו את הקטנטנים שלנו. יחד עם המחשבה שלא נשנה הרבה בסגנון חייהם של ילדינו, בן זוגי ואני הבנו שהשינוי במעבר הוא במהותו הרבה יותר משינוי במיקום ובבית. עבורנו, הבוגרים המעבר התקבל כהרפתקה. הזדמנות להכיר מקום חדש, לפתוח אופקים והזדמנויות חדשות. עבור הילדים שלנו, הבית בו גרנו 4 שנים מחיינו הבוגרים (לא הרבה במונחי הזמן שלנו), היה הבית היחיד שהם הכירו. בני הגיע אליו בהיותו תינוק וביתי הגיעה אליו הישר מבית החולים בו נולדה. זהו המקום אליו הרגישו שייכות ולו קראו ה"בית שלהם". עבור ילדינו, הבנו שהשינוי יכול לקבל משמעות של אבדן ומשבר. זהו שינוי בכל מה שמוכר ואהוב מעבר לתא המשפחתי הגרעיני שלנו: בסביבת המגורים, בפנים מוכרות ,בהרגלים. המעבר מכיל בתוכו פרידה מחלקים משמעותיים ויקרים מחייהם, שהכירו בחייהם הקצרים: מחברים יקרים, שלא יוכלו פשוט לחצות את השביל ולפגוש מתי שירצו, מהגננות האהובות ומהחדר האהוב אליו התרגלו. מסיבות אלו, ההכנות הרגשיות והקוגניטיביות של הילדים למעבר הדירה החלו יותר מחודש לפני המעבר. הפרידה הושלמה במסיבות פרידה נפלאות שצוותי וילדי הגנים ערכו למען הילדים. נפלאות כל כך הן היו, שכמעט היה אפשר להתבלבל ולחשוב שילדינו חוגגים יום הולדת ולא נפרדים. תהליך ההכנה והפרידה היה לא פשוט בכלל. בן ה- 4.5 שלנו, עבר חלקים מתהליך אבל על הפרידה עוד לפני המעבר ובת ה- 2.5 לא הבינה שהיא נפרדת עד סוף היום הראשון בגן החדש שלה. בסוף היום היא אמרה: "מתי אני חוזרת לבית שלי?". כמובן, כוונתה הייתה "לבית שאני מכירה ולא לבית החדש שאני לא מכירה". בשלב זה התחיל תהליך האבל אצלה ומופיע בהבלחות כאב של רצון לחזור למה שהכירה ואהבה, ל"בית שלה".
תהליך המעבר של משפחתי הקטנה, עורר בי מחשבות על המעברים והפרידות, שגיל הזקנה מביא לפעמים. המעברים מגלמים בתוכם דרמה רגשית לא מבוטלת בין אם מדובר עזיבה של בית, לאחר בנייתו ומגורים בו במשך שנים ארוכות או שינוי במבנה המשפחה כתוצאה מהתאלמנות או שינויים במעגל החברתי, כתוצאה מקושי לצאת מהבית או ממוות של חבר קרוב.


<a href="http://www.freepik.com/free-photos-vectors/love">Love vector created by Freepik</a>

במשך שנות חיינו, אנחנו שואפים במאמץ רב לבנות לעצמנו את הבית שלנו. אנחנו מוצאים מקום מגורים, חלק מבני הדור הוותיק, אף בנו אותו בעצמם. אנחנו בוחרים רהיטים, חפצים, תמונות וקישוטים ומתאימים אותם בדיוק לאהבותינו וצרכינו. אותם חפצים מסמלים את עולמנו הפנימי. מבחינה זו, הבית שלנו אינו רק הקירות והחפצים הסובבים אותנו, הוא גם המרחב הנפשי שסובב אותנו, אשר כל אחד מאיתנו בונה לפי נסיבותיו, רצונותיו ומשאלותיו במטרה אחת; להרגיש שייכות למשהו. להרגיש זיקה – קשר, המייצרים הרגשת ביטחון. ה"מרחב הנפשי" הזה כולל את היכולת ליצור לעצמנו סביבה אינטימית, שמאפשרת לנו להיות עצמנו ולממש את עצמנו; סביבה זו יכולה לכלול (כל אחד לפי צרכיו) זוגיות, קשרי דם או קשרי חברות, הקהילה בה אנו גרים או אליה אנו משתייכים מתוך מכנה משותף אידיאולוגי או אחר, עולמות התוכן והעניין שלנו הכוללים את הזהות המקצועית שלנו, מקום העבודה, העיסוקים שלנו והאמונות שלנו. יעקב מטרי בספרו מעורר ההשראה (אשר קרוי בשם הזה) כינה את המרחב הנפשי הזה "בית לנפש".הפרידות בגיל המבוגר מערערות את תחושת הביטחון מבחינת ערעור יסודות "הבית לנפש".
מטופלים שלי תיארו כתוצאה מהפרידות הללו תחושה של זרות בחייהם. התחושה האישית סובייקטיבית הזו החלה עם שינויים במעגלים החברתיים שלהם, כאשר חברים קרובים שלהם נפטרו. נתקלתי בתחושות דומות בטיפול במטופלים שהתאלמנו והרגישו זרות בתוך קירות ביתם, אשר הוויית החיים בתוכו השתנתה ללא היכר.
דוגמא נוספת הייתה של מטופלים שפגשתי בחדרם בבית האבות. שם, בחלק מהמקרים, המשבר היה דרמטי מאוד. במצב זה הזרות איננה רק זרות סובייקטיבית, אלא מצב המתקיים באמת במציאות. למשל, הצורך למיין את הריהוט, חפצי החן, הבגדים והתמונות, שאספו במהלך חייהם, למה יישאר בביתם או יימכר, ומה יוכל לעבור איתם ויוכל להיכנס לדירה הקטנה, אליה הם עוברים, הפך לתהליך סמלי לפרידה מהחיים הקודמים שלהם, מהדימוי ממה "שהייתי" ולמה "הפכתי", שאינני מצליח לזהות. מטופלת אחת, שהייתה ציירת סיפרה על המשבר שעברה כאשר נאלצה למיין את היצירות שלה, שלא יכלה לקחת את כולן לדירה הקטנה בדיור המוגן. היא תיארה את החוויה הזו, כאילו בחרה בין "ילדיה". משבר נוסף הוא ההבנה שאתה "החדש" והקושי למצוא את מקומך מחדש בגיל מתקדם. מכלול זה עלול לגרום במקרים מסוימים תופעות של הסתגרות ודיכאון בקרב העוברים לדיור מוגן ובתי אבות.

אחד מהאתגרים הגדולים בפרידה של משפחתי הקטנה ממקום מגורינו הקודם, היא העברת והפנמת המסר שפרידה איננה חייבת להיות קטיעה. אפשר לשמור על קשר ועל חברויות מביתנו הקודם בנוסף לחברויות והזיקה שאנחנו יוצרים לעצמנו בביתנו החדש. אתגר ביצירת רצף חיים חדש שיאפשר שיקום של ה"מרחב הנפשי" בין בית אחד למשנהו. האתגר הזה גדול בהרבה, כאשר קיימת באמת קטיעה במקרים מסוימים בחוויות החיים בגיל המבוגר. הרי אין קטיעה חד משמעית יותר מאשר אבדן בגלל מוות. יחד עם זאת, וחלק מכם תוכלו להעיד, שהיכולת לאהוב לא נגמרת עם האהוב שמת, למרות האבל הכבד עליו. ישנם אנשים שמוצאים עצמם במערכות יחסים אוהבות גם אחרי מות שותף/ה של שנים רבות. רצף החיים נשמר מעצם היכולת לשמר את תחושת הביטחון ביכולת לבנות מתוך המשבר חיים חדשים, אשר שומרים על קשר עם הקודמים, ובהם תחושה של בית חדש ומעגלים חברתיים חדשים. האתגר והקושי, בגיל המבוגר הוא לפתח כשרים אלו שאולי קהו עם השנים או שלא פותחו מעולם. חשוב מאוד במקרים אלה, להכיר בכוח הרב והמיטיב של קשר רגשי מסייע מכל סוג, בכדי להתגבר על קשיים הללו ולשקם באופן המיטבי את תחושת הביטחון והשייכות שלכם.